Aussie Girl
New member
סיפור, פרח שנבל
סיפור שרשמתי אתמול: פרח שנבל סינתיה תמיד הייתה מלאת חיים. זוהרת כשמש! הבחורה הייתה אהובה על הבריות, שלא יכלו להתעלם מיופיה המשכר וטוב ליבה, שלא ידע גבולות. לא פעם קינאו בה סובביה על גורלה הטוב. הייתה בת למשפחה עשירה היא ולא ידעה עוני מימיה. לאחר מות הוריה ירשה את כל הטוב, אך מעולם לא התנשאה על הבריות ונתנתה נדבות בלב רחב ובאהבה. עם הבית הגדול והנכסים הנכבדים, ירשה סינתיה גם את עסק הוריה- "בית העתיקות". היה זה מבנה לא קטן שפעל כמוזאון לדברי עתיקות מכל הסוגים: כתבי עט, ספרים, ציורים, שטיחים, כורסאות, כלים ומה לא?! אך המיוחד היה שכל העתיקות היו למכירה. עשירים מכל קצוות תבל באו ל"בית העתיקות" לצפות בדברים ולקנות דבר נדיר זה או אחר. * * * באחד הימים הגיעה משלחת של תיירים מחו"ל לנמל העיר, ונשארו הם ימים מספר לטייל בחצרותיה. באחד מהימים ההם פגשה סינתיה בבחור נעים הליכות וטוב לב. התאהב הוא בה ונישאר בעיר. ושוב קינאו סובביה על גורלה הטוב. הרבה מצעירות העיר ניסו לתפוס להן חתן זר יפה תואר ויפה מראה, אך ללא הצלחה. עברו ירחים מספר והגיע יום חתונתם. מוזמנים רבים היו. גם עשירים ובמיוחד עניים. לא ביקשה היא ברכה אלא לעשות להם טוב על הלב, לספקם במעדנים ולשמח רוחם בשירים עליזים. חיו הם באושר ובעושר אך תמיד זכרו על אביוני העיר, את החולים והבודדים. מעולם לא התקמצנה סינתיה על דבר, ונישמתה הייתה רחבה מכיסה! * * * ושנה ההיא שנת פורענות הייתה. מגפה תקפה את העיר ורבים מתו. תקפה צעירים כזקנים, חזקים כחלשים. כמעט ולא פסחה על אף משפחה. ילדים איבדו הורים, נשים את בעליהן... גם מזלה של סינתיה לא שיחק לה, ובעלה נפטר ביסורים קשים. אף רופא לא הצליח להצילו. לאחר מותו באו גברים רבים מכל העולם לבקשר את ידה. כולם ידעו עתה על יופיה וטוב ליבה ורצו בה לאישה. אך סינתיה סירבה. לא שחכה היא את בעלה ועדיין אהבתיו בכל ליבה. סבלה היא רבות, לא יכלה לקבור את אהבתם עמוק בליבה ולהתאהב שנית, כי אז היו פורצים הזיכרונות על בעלה המנוח וממלאים את ליבה צער עמוק, ומביאים עליה יסורים אינסופיים. איש לא בא לנחמה במות בעלה. ההפך, צחקו הסובבים על טיפשותה, שלא נושאת לה בעל חדש. מעולם לא שמחו על הצלחותיה, ועתה כאשר צער פקד את ביתה, שמחו בליבם. והיו אף כאלה שלא הסתירו שמחתם ודיברו על כך ברבים. סינתיה ידעה על מחשבות הבריות. כאב לה על ליבם הצר, אך מעולם לא הפסיקה לדאוג לסובביה. כל יום הייתה מחלקת נדבות ומנחמת אלמנות. * * * שנים עברו וצערה של סינתיה דעך לאיטו. היא שוב מלאה חיים. את העסק מעולם לא שחכה. ירושה מהוריה האהובים היה, פרי עבודה קשה של שנים. כמו כן היה מלא בזכרונות ילדות מתוקים על הוריה, וזכרונות על בעלה שרק בשנה האחרונה הצליחה להתגבר על הכאב בו חשה מאז מותו. סינתיה ידעה שסובביה מקנאים בה, אך מעולם לא הצליחה להבין קנאתם. היא ניסתה ככל האפשר להרחיב את ליבה, פחדה שמה צר הוא, ולא דואגת היא מספיק לסובביה, והרי יש כל כך הרבה יגון מסביב: עוני, מוות... ערב אחד הלכה לנחם אם צעירה שאבדה תינוקה. מת הוא בלידה והאם לא ידעה למי לפנות לפרוק כאבה על מות בנה שאף את אור השמש לא ראה. והנה שליח נכנס ומברק בידו. לסינתיה נתן אותו ואף הגה לא יצא מפיו. חדשות רעות היו אלה, בישרו על כך ש"בית העתיקות" נשרף כליל לאחר שנבזז עד הרכוש האחרון. פרצה אז סינתיה בדמעות והכל מסביבה דממה. אפילו את זילגת דמעותיה ניתן היה לשמוע ואז נפילת הטיפות המרות על הריצפה הקרה. בכתה, ולא הפסיקה. ניסתה להבין מי יכל לרצות בסבלה. מי היה מסוגל לשרוף את זכרונותיה, את עסק הוריה?! * * * סינתיה לא כעסה. היא לא הייתה מסוגלת. אין הכעס יוצא מאנשים מאירים כמוה. רק אור מפיצים הם ואין בהם כעס. היא המשיכה לתת. לתת את ליבה, את נפשה. היא לא חיפשה תמורה, לא חיפשה תודה. רק רצתה לעזור. אך לבסוף ליבה של סינתיה נקרע. הוא לא יכל להתרחב עוד. סינתיה מתה בודדה. וגם איש מעולם לא בא לשים פרח על קברה, והוא מלא בעשבים וקוצים. העיר לא זכתה לאף יום של ברכה מאז מותה. אין קוטלים פרח וזוכים לגנים פורחים!
סיפור שרשמתי אתמול: פרח שנבל סינתיה תמיד הייתה מלאת חיים. זוהרת כשמש! הבחורה הייתה אהובה על הבריות, שלא יכלו להתעלם מיופיה המשכר וטוב ליבה, שלא ידע גבולות. לא פעם קינאו בה סובביה על גורלה הטוב. הייתה בת למשפחה עשירה היא ולא ידעה עוני מימיה. לאחר מות הוריה ירשה את כל הטוב, אך מעולם לא התנשאה על הבריות ונתנתה נדבות בלב רחב ובאהבה. עם הבית הגדול והנכסים הנכבדים, ירשה סינתיה גם את עסק הוריה- "בית העתיקות". היה זה מבנה לא קטן שפעל כמוזאון לדברי עתיקות מכל הסוגים: כתבי עט, ספרים, ציורים, שטיחים, כורסאות, כלים ומה לא?! אך המיוחד היה שכל העתיקות היו למכירה. עשירים מכל קצוות תבל באו ל"בית העתיקות" לצפות בדברים ולקנות דבר נדיר זה או אחר. * * * באחד הימים הגיעה משלחת של תיירים מחו"ל לנמל העיר, ונשארו הם ימים מספר לטייל בחצרותיה. באחד מהימים ההם פגשה סינתיה בבחור נעים הליכות וטוב לב. התאהב הוא בה ונישאר בעיר. ושוב קינאו סובביה על גורלה הטוב. הרבה מצעירות העיר ניסו לתפוס להן חתן זר יפה תואר ויפה מראה, אך ללא הצלחה. עברו ירחים מספר והגיע יום חתונתם. מוזמנים רבים היו. גם עשירים ובמיוחד עניים. לא ביקשה היא ברכה אלא לעשות להם טוב על הלב, לספקם במעדנים ולשמח רוחם בשירים עליזים. חיו הם באושר ובעושר אך תמיד זכרו על אביוני העיר, את החולים והבודדים. מעולם לא התקמצנה סינתיה על דבר, ונישמתה הייתה רחבה מכיסה! * * * ושנה ההיא שנת פורענות הייתה. מגפה תקפה את העיר ורבים מתו. תקפה צעירים כזקנים, חזקים כחלשים. כמעט ולא פסחה על אף משפחה. ילדים איבדו הורים, נשים את בעליהן... גם מזלה של סינתיה לא שיחק לה, ובעלה נפטר ביסורים קשים. אף רופא לא הצליח להצילו. לאחר מותו באו גברים רבים מכל העולם לבקשר את ידה. כולם ידעו עתה על יופיה וטוב ליבה ורצו בה לאישה. אך סינתיה סירבה. לא שחכה היא את בעלה ועדיין אהבתיו בכל ליבה. סבלה היא רבות, לא יכלה לקבור את אהבתם עמוק בליבה ולהתאהב שנית, כי אז היו פורצים הזיכרונות על בעלה המנוח וממלאים את ליבה צער עמוק, ומביאים עליה יסורים אינסופיים. איש לא בא לנחמה במות בעלה. ההפך, צחקו הסובבים על טיפשותה, שלא נושאת לה בעל חדש. מעולם לא שמחו על הצלחותיה, ועתה כאשר צער פקד את ביתה, שמחו בליבם. והיו אף כאלה שלא הסתירו שמחתם ודיברו על כך ברבים. סינתיה ידעה על מחשבות הבריות. כאב לה על ליבם הצר, אך מעולם לא הפסיקה לדאוג לסובביה. כל יום הייתה מחלקת נדבות ומנחמת אלמנות. * * * שנים עברו וצערה של סינתיה דעך לאיטו. היא שוב מלאה חיים. את העסק מעולם לא שחכה. ירושה מהוריה האהובים היה, פרי עבודה קשה של שנים. כמו כן היה מלא בזכרונות ילדות מתוקים על הוריה, וזכרונות על בעלה שרק בשנה האחרונה הצליחה להתגבר על הכאב בו חשה מאז מותו. סינתיה ידעה שסובביה מקנאים בה, אך מעולם לא הצליחה להבין קנאתם. היא ניסתה ככל האפשר להרחיב את ליבה, פחדה שמה צר הוא, ולא דואגת היא מספיק לסובביה, והרי יש כל כך הרבה יגון מסביב: עוני, מוות... ערב אחד הלכה לנחם אם צעירה שאבדה תינוקה. מת הוא בלידה והאם לא ידעה למי לפנות לפרוק כאבה על מות בנה שאף את אור השמש לא ראה. והנה שליח נכנס ומברק בידו. לסינתיה נתן אותו ואף הגה לא יצא מפיו. חדשות רעות היו אלה, בישרו על כך ש"בית העתיקות" נשרף כליל לאחר שנבזז עד הרכוש האחרון. פרצה אז סינתיה בדמעות והכל מסביבה דממה. אפילו את זילגת דמעותיה ניתן היה לשמוע ואז נפילת הטיפות המרות על הריצפה הקרה. בכתה, ולא הפסיקה. ניסתה להבין מי יכל לרצות בסבלה. מי היה מסוגל לשרוף את זכרונותיה, את עסק הוריה?! * * * סינתיה לא כעסה. היא לא הייתה מסוגלת. אין הכעס יוצא מאנשים מאירים כמוה. רק אור מפיצים הם ואין בהם כעס. היא המשיכה לתת. לתת את ליבה, את נפשה. היא לא חיפשה תמורה, לא חיפשה תודה. רק רצתה לעזור. אך לבסוף ליבה של סינתיה נקרע. הוא לא יכל להתרחב עוד. סינתיה מתה בודדה. וגם איש מעולם לא בא לשים פרח על קברה, והוא מלא בעשבים וקוצים. העיר לא זכתה לאף יום של ברכה מאז מותה. אין קוטלים פרח וזוכים לגנים פורחים!
