תגובה:
נתחיל עם העובדות: הכרתי מספר לא מבוטל של יוצאים בשאלה שהותירו מאחוריהם אשה ואף ילדים. בפועל הנשים המשיכו בחייהן, ועם הזמן, השפעת העובדה שהיא הייתה נשואה אי פעם לאדם שיצא בשאלה, הופכת לחסרת משמעות. כולן התחתנו שוב, באושר או לא אין לי מושג, אבל ככל הנראה עם אותם סיכויים לאושר אותם מספקת רולטת השידוכים. נכון, אותם שהכרתי הם צעירים יחסית, והותירו מאחוריהם נשים בגילאי 20 - 30, ויש מקום לחשוש לאדם שמותיר מאחוריו אשה בת 50, אבל יש לי תחושה שזה אינו המקרה הרגיל פה בפורום. ומהפן המוסרי - להיות בתוך קהילה חרדית זוהי אשלייה. אשלייה שדואגים לך, אתה מוקף בחברים ומשפחה, ולא באמת יתנו לך "לנפול". יצא לי לשוחח לפני כמה ימים עם יוצא בשאלה וותיק מאוד, אדם שפילס את דרכו כדמות מובילה בתרבות הישראלית. וכך על בירה הוא שחרר לי משפט חכם. "החברה החרדית היא החברה החומרית ביותר שקיימת. אפילו הרוחניות שלהם חומרית. לא מחוברת, לא שלהם". בסופו של יום החברה אכן לא תתן לך לנפול. אם תזדקק להשתלת כבד דחופה או משהו דומה סביר להניח שלא יותירו אותך לגסוס, מה שלא בהכרח נכון לאדם חסר משפחה בציבור החילוני, אבל, ויש אבל גדול, רוב הסיכויים הם שלא נזדקק להשתלת כבד. רובנו נחיה את חיינו הקטנים עד מאה ועשרים ללא אירועים דרמטיים או משברים אקוטיים, ושם, בשגרה היומיומית, החברה החרדית לא סופרת אותך ממטר. לעולם לא יתעניינו כיצד אתה מרגיש, האם כבחור צעיר, קשה לך להיות בגיל 13 במסגרת שהיא מהבוקר עד 10 בלילה, האם כנשוי, רע לך. אולי השידוך לא הצליח. האם מתאים לך לשבת בכולל כל היום. בסופו של דבר לא באמת אכפת להם כי כאינדבדואל אינך קיים. על מנת לקבל אמפתיה וחמלה אמיתים עליך להזדקק לניתוח דחוף, או אי אז יופעלו כל המנגנונים ותרעש הארץ, אבל מה עד אז? מה עם כל אותן נשים חרדיות שחיות בדיכוי יום יומי, ילדים מוכים בתלמודי התורה, ציבור שלם שחי בעוני בשנור ובחרפה. הסיבה שאני מרחיב בכל זאת היא להדגיש את הנקודה הבאה. לא משנה היכן תהיה, כמה חמה משפחתך וקהילתך, בסופו של יום אדם נותר עם עצמו. בשעות הקשות ביותר לא יהיה שם אף אחד עבורו. סבלך הנוכחי כאנוס אינו נוגע ללבם והם בזים לו בכל פה. והם מעולם לא יחלמו להקריב עבורך את מה שאתה מקריב בצורה יומיומית על מנת להימנע מפגיעה בהם ובשידוכים שלהם. החיים קצרים, וצריכים לתפוש אותם בקרניהם וזריז. אכן. אסור לשכוח את כל אלו הכואבים בשולי הדרך. האשמה אינה בנו אלא במערכת שלא השכילה לתת בהם פתיחות וליברליזם לקבל את השונה וגרמה להם לחוש שילד שהופך לחילוני כמוהו כילד שנפטר. כואב מאוד. צריך להימנע מפגיעה ככל הניתן, אבל בסופו של דבר אלו החיים שלנו. החיים הקצרים מאוד, קצרים מדי, שלנו. והאמינו לי, בסופו של דבר הם ישרדו. הם ימשיכו לחיות. השאלה היא, האם כאנוס אתה ממשיך לחיות.
