נמאס להתבחשש
New member
סיפור לשבת.
אהההה עבדתי עליכם! זה לא יהיה סיפור במשמעות של התחלה, אמצע, סוף.גם לא עם גיבור, אנטי גיבור, קופליקט, נקודת מפנה והתרה. לא. אולי כן, נזרום עם הטקסט. אני רוצה לספר על שבת בפנימיה. מה שהביא אותי להזכר בחוויות הפנימיה הדי מודחקות מהסיבה הערכית ומהסיבה שזו הייתה די חרא של תקופה (ואם אני אומרת את זה שזה ביחס לתקופה נגיד העכשווית, אז זה אומר שהיה באמת באמת חרא.) היה הסרט "הסודות". נכון, הביקורות השליליות מאוד צודקות. זה סרט מופרך ברמות. סרט הזוי ומוזר ולא בקטע המאאגניב. אבל מה שהזכיר לי היה האינטרקציה המאוד יחודית שנוצרה בין הבנות. מוסד סגור לגמרי ללא דריסת כף רגל גברית מלבד המנהל, שהוא בדיוק כמו בסרט. נמוך שמן ומלבין.הדמויות שהופכות לדומיננטיות הן רק נשים. עולם של נשים עם מעמדות וקודים קנאה וגם תשוקה. תשוקה לא מינית אבל כן של רצון עז לזכות בהכרה או בקרבה של דמות מסוימת. של מורה או מדריכה או חברה לחדר. ובשני המקרים האחרונים מעדות אישית זה תורגם איכשהו לקשר פיזי. והלהט, הלהט הזה של המורות הן היו יותר צדיקות ומשוכנעות מכל אפיפיור, הן ירו בשטף פסוקים ומדרשים וסיפורים ומשלים והיו גם חברה'מנות אש. בטיולים השנתיים היו מטביעות אותנו בנחל עמוד וזורמות איתנו לחלוטין בארועי פורים-חיקויים שלהן וידעו להיות כייפיות עד כדי הפיכתן לדמיות די פאטיות. ובשבת בפנימיה היינו כולנו סביב השולחן עם משפחה אורחת שזו הייתה בדרך כלל משפחת שליחים מהארץ או מחו"ל שבאו לספר את סיפורן ולהדביקנו במצווה. כי זו הייתה המטרה והשאיפה לשאוף, להיות שליחה. כל השיעורים נסובו סביב זה, ההצגות, הבנות המוערכות היו בנות של שליחים. זו גם הייתה בדרך כלל אחת השאלות הראשונות בפגישה. אתה רוצה להיות שליח. מה פתאום, הרבה לפני. עוד בשלב הבירורים זו שאלת השאלות אחרי בירור המוצא האתני המדוייק. כל שבת, כיתה אחרת הייתה אחראית אירגון השבת. החל מסידור חדר האוכל משורות ארוכות, לצורת ח' חגיגית. תמיד הצורה ח' הייתה חגיגית. גם כשהמורה רצתה לעשות שיעור חברה, היא ביקשה לעשות את הצורה ח' לחימום האווירה. אבל היינו רבות מידי, וח' אחת לא הספיקה. אז היו עושים ח' קטנה בתוך ח' גדולה. וכמובן שהתוצאה הייתה מבולגנת להפליא ומלווה בהתנגשיות בין הכסאות שגררו צעקות ומלחמות שקדי מרק. עד שאיימועלינו בשלילת העונג שבת. שהוא היה ממתק שוקולד כמו קרמבו או מקופלת (נדיר. מיוחד לשבתות י"ט כסלו ושכאלה). והאיום הזה ברוב הפעמיים תפס. והכיתה האחראית הכינה גם שירון. שזה היה אוסף שירי שליחות והערצה לרבי וניגוני חב"ד ובמידה והמדריכה הייתה ליברלית גם "עולם ומלאו" של ורדיגר או "יש אמונה" של הילד המתוק והצווחן. לדעתי עמית ליסטוונג. היינו שרות אותן בדבקות בליווי תנועות ידים. שתי מכות על השולחן, מחיאת כף, הנפת זרוע ימין ב90 מעלות וסיבו כף היד משל עסקת ברגע זה בהברגת מנורה. ואחרי כך ביד השנייה. ושוב שתי חבטות על השולחן. אל תשאלו אותי מה מהות התנועות המשונות הללו. אין לי מושג. אבל כך היה. ואף התחרנו בין הכיתות מי תמציא רצף תנועות מגניב יותר. ההי לייט של השבת היה ללא ספק רגע ירידת הקבוצה להדלקת נרות. משום מה זה יצא תמיד שירדנו כדבוקה. אני זוכרת שהיו על כך צעקות אמיתיות. "אנחנו יורדות" "רגע חכו לי". ומידה ואיתרע מזלך ושכחו אותך בחדר. לא היית יורדת בגפך עד שהמדירכה בכבודה ובעצמה הייתה באה לשלוף אותך. היה סוג של פדיחה להיכנס לחדר אוכל ולחוש את כל העינים ננעצות. והן היו ננעצות. כולן בחנו את כולן. מה המגניבות לבשו, מה הטרנדיות, ובזלזול, מה הדוסיות, ועיני כולן היו נשואות לבנות י"ב שלהן היה מותר להתאפר. בדרך כלל הן היו מנצלות את ההזדמנות ומורחות על עצמן כמוויות די מגוחכות של איפור. וזה היה נושא לשיחה לפחות למחצית מהסעודה. וכמובן שהכל היה ברמזים "שנונים". ואם למישהי היה בושם, כל הקבוצה ועוד מספר מקורבות מכיתות אחרות נשאו איתן ענן של אותו ריח. יוו איזה פתאט אלוהים. מסתבר שאנשים באמת מתלבשים בשביל אנשים אחרים. אז מילא בקבוצות מעורבות, נשים וגברים מנסים להרשים זו את זה ולהיפך. אבל אצלנו הלהרשים היה את הכיתה, את המלכה של הכיתה הגבוהה יותר. אבל בלי שום תועלת מלבד הכרה. והתחרות הייתה מטורפת. הרבה יותר מבחברה מעורבת. והלחץ החברתי אדיר. ובפתח חדר האוכל הייתה עומדת המנהלת בלבוש שק. ברצינות הבגדים שלה שקיים להחריד. מהמון בדים שזורמים מכל מיני פתחים ומכסים אותה עד שהיה הייתה נראית כשטיח ששלב אריגתו נעצר מסיבה שאינה ברורה. (אווף יכולתי לפתח כאן את הסיפור של האישה שהושיעה גור שטיחים מגסיסה והעניקה לו מעמד. ) ובירכה את הנכנסות בברכת "שבת שלום" לבבית עם חיוך ענק ובמבטא אנגלוי-סכסי מודגש, תוך כדי שעיניה העכבריות סוקרות את המבורכת מכף רגל ועד ראש. ולא לצרכי התרשמות. ואז היית חוזרת לחדר, מחליפה את החולצה המידי אדומה/פתוחה/אינה משורוולת דיה. וממתינה למדירכה שתבוא לאיים עליך שאם לא תגיעי עכשיו את לא יוצאת מהבניין שבוע. וכל זה עוד בכלל לפני התפילה.
אהההה עבדתי עליכם! זה לא יהיה סיפור במשמעות של התחלה, אמצע, סוף.גם לא עם גיבור, אנטי גיבור, קופליקט, נקודת מפנה והתרה. לא. אולי כן, נזרום עם הטקסט. אני רוצה לספר על שבת בפנימיה. מה שהביא אותי להזכר בחוויות הפנימיה הדי מודחקות מהסיבה הערכית ומהסיבה שזו הייתה די חרא של תקופה (ואם אני אומרת את זה שזה ביחס לתקופה נגיד העכשווית, אז זה אומר שהיה באמת באמת חרא.) היה הסרט "הסודות". נכון, הביקורות השליליות מאוד צודקות. זה סרט מופרך ברמות. סרט הזוי ומוזר ולא בקטע המאאגניב. אבל מה שהזכיר לי היה האינטרקציה המאוד יחודית שנוצרה בין הבנות. מוסד סגור לגמרי ללא דריסת כף רגל גברית מלבד המנהל, שהוא בדיוק כמו בסרט. נמוך שמן ומלבין.הדמויות שהופכות לדומיננטיות הן רק נשים. עולם של נשים עם מעמדות וקודים קנאה וגם תשוקה. תשוקה לא מינית אבל כן של רצון עז לזכות בהכרה או בקרבה של דמות מסוימת. של מורה או מדריכה או חברה לחדר. ובשני המקרים האחרונים מעדות אישית זה תורגם איכשהו לקשר פיזי. והלהט, הלהט הזה של המורות הן היו יותר צדיקות ומשוכנעות מכל אפיפיור, הן ירו בשטף פסוקים ומדרשים וסיפורים ומשלים והיו גם חברה'מנות אש. בטיולים השנתיים היו מטביעות אותנו בנחל עמוד וזורמות איתנו לחלוטין בארועי פורים-חיקויים שלהן וידעו להיות כייפיות עד כדי הפיכתן לדמיות די פאטיות. ובשבת בפנימיה היינו כולנו סביב השולחן עם משפחה אורחת שזו הייתה בדרך כלל משפחת שליחים מהארץ או מחו"ל שבאו לספר את סיפורן ולהדביקנו במצווה. כי זו הייתה המטרה והשאיפה לשאוף, להיות שליחה. כל השיעורים נסובו סביב זה, ההצגות, הבנות המוערכות היו בנות של שליחים. זו גם הייתה בדרך כלל אחת השאלות הראשונות בפגישה. אתה רוצה להיות שליח. מה פתאום, הרבה לפני. עוד בשלב הבירורים זו שאלת השאלות אחרי בירור המוצא האתני המדוייק. כל שבת, כיתה אחרת הייתה אחראית אירגון השבת. החל מסידור חדר האוכל משורות ארוכות, לצורת ח' חגיגית. תמיד הצורה ח' הייתה חגיגית. גם כשהמורה רצתה לעשות שיעור חברה, היא ביקשה לעשות את הצורה ח' לחימום האווירה. אבל היינו רבות מידי, וח' אחת לא הספיקה. אז היו עושים ח' קטנה בתוך ח' גדולה. וכמובן שהתוצאה הייתה מבולגנת להפליא ומלווה בהתנגשיות בין הכסאות שגררו צעקות ומלחמות שקדי מרק. עד שאיימועלינו בשלילת העונג שבת. שהוא היה ממתק שוקולד כמו קרמבו או מקופלת (נדיר. מיוחד לשבתות י"ט כסלו ושכאלה). והאיום הזה ברוב הפעמיים תפס. והכיתה האחראית הכינה גם שירון. שזה היה אוסף שירי שליחות והערצה לרבי וניגוני חב"ד ובמידה והמדריכה הייתה ליברלית גם "עולם ומלאו" של ורדיגר או "יש אמונה" של הילד המתוק והצווחן. לדעתי עמית ליסטוונג. היינו שרות אותן בדבקות בליווי תנועות ידים. שתי מכות על השולחן, מחיאת כף, הנפת זרוע ימין ב90 מעלות וסיבו כף היד משל עסקת ברגע זה בהברגת מנורה. ואחרי כך ביד השנייה. ושוב שתי חבטות על השולחן. אל תשאלו אותי מה מהות התנועות המשונות הללו. אין לי מושג. אבל כך היה. ואף התחרנו בין הכיתות מי תמציא רצף תנועות מגניב יותר. ההי לייט של השבת היה ללא ספק רגע ירידת הקבוצה להדלקת נרות. משום מה זה יצא תמיד שירדנו כדבוקה. אני זוכרת שהיו על כך צעקות אמיתיות. "אנחנו יורדות" "רגע חכו לי". ומידה ואיתרע מזלך ושכחו אותך בחדר. לא היית יורדת בגפך עד שהמדירכה בכבודה ובעצמה הייתה באה לשלוף אותך. היה סוג של פדיחה להיכנס לחדר אוכל ולחוש את כל העינים ננעצות. והן היו ננעצות. כולן בחנו את כולן. מה המגניבות לבשו, מה הטרנדיות, ובזלזול, מה הדוסיות, ועיני כולן היו נשואות לבנות י"ב שלהן היה מותר להתאפר. בדרך כלל הן היו מנצלות את ההזדמנות ומורחות על עצמן כמוויות די מגוחכות של איפור. וזה היה נושא לשיחה לפחות למחצית מהסעודה. וכמובן שהכל היה ברמזים "שנונים". ואם למישהי היה בושם, כל הקבוצה ועוד מספר מקורבות מכיתות אחרות נשאו איתן ענן של אותו ריח. יוו איזה פתאט אלוהים. מסתבר שאנשים באמת מתלבשים בשביל אנשים אחרים. אז מילא בקבוצות מעורבות, נשים וגברים מנסים להרשים זו את זה ולהיפך. אבל אצלנו הלהרשים היה את הכיתה, את המלכה של הכיתה הגבוהה יותר. אבל בלי שום תועלת מלבד הכרה. והתחרות הייתה מטורפת. הרבה יותר מבחברה מעורבת. והלחץ החברתי אדיר. ובפתח חדר האוכל הייתה עומדת המנהלת בלבוש שק. ברצינות הבגדים שלה שקיים להחריד. מהמון בדים שזורמים מכל מיני פתחים ומכסים אותה עד שהיה הייתה נראית כשטיח ששלב אריגתו נעצר מסיבה שאינה ברורה. (אווף יכולתי לפתח כאן את הסיפור של האישה שהושיעה גור שטיחים מגסיסה והעניקה לו מעמד. ) ובירכה את הנכנסות בברכת "שבת שלום" לבבית עם חיוך ענק ובמבטא אנגלוי-סכסי מודגש, תוך כדי שעיניה העכבריות סוקרות את המבורכת מכף רגל ועד ראש. ולא לצרכי התרשמות. ואז היית חוזרת לחדר, מחליפה את החולצה המידי אדומה/פתוחה/אינה משורוולת דיה. וממתינה למדירכה שתבוא לאיים עליך שאם לא תגיעי עכשיו את לא יוצאת מהבניין שבוע. וכל זה עוד בכלל לפני התפילה.