הגבירה מן האגם
New member
סיפור לשבת../images/Emo8.gif
שני שועלים – מעשיה מהרי האפלצ'ים ביער אפל והומה בוירג'יניה, במקום בו ארנבים הכינו ביצים לפסחא וקרפדות יצרו יבלות לאנשים טפשים, חיו שני שועלים. הם חיו ליד נחל קטן ממנו זרם יובל שהשקה במים את החיות שגרו ביער העמוק. הם היו שני שועלים יפים מאד. אחד היה קצת יותר בוגר מן האחר והם היו החברים הכי טובים. החברות שלהם הייתה אמיצה, עשויה מאש ומים, שני הכוחות החזקים של העולם ולכן דבר לא יכול היה לשבור או לקלקל את החברות שלהם. החיות האחרות שחיו ביער ריכלו על השועלים החברים כל הזמן אבל גם הרכילות הזו לא קלקלה את החברות שבין השניים. הם חיו בדרכם בשלווה ובהנאה כפי שצריך לחיות. ובכל זאת, כפי שהשמש זוהרת ומחממת ביום, אפל הלילה ורוחות קרות נושבות בו. החיות הרבות שחיו ביער נהגו להתקוטט הרבה ביניהן ושני החברים ראו, שמעו וחיו בתוך כל המהומה והמריבות שסביבם ולאט לאט נכנס רעיון המריבה לליבם. יום אחד שוחחו שני החברים בנועם אחד עם השני. "אולי זה טוב להיות כמו כולם," אמר השועל הגבוה מבין השניים. "אולי כדאי לנו לנסות להציק אחד לשני ולריב ואז נהיה כמו כולם." "אולי אתה צודק" ענה השועל השני. "אולי כדאי לנו להיות כמו האחרים. אני חושב שזה יהיה נחמד." "אז בוא נתחיל" אמר הגבוה. "איך מתחילים לריב?" "תן לי לחשוב," ענה השועל הגבוה. הזנב העבה והארוך שלו שקע את הארץ ואיתו שקע גם האף הארוך. במשך כמה דקות התבונן על המים שזרמו ביובל הקטן ועל האבנים המנצנצות ששכבו בקרקעית. "אנחנו יכולים לנשוך אחד את השני," אמר. "ראיתי הרבה חיות נושכות זו את זו כשהן כועסות." "לא, מה פתאום, זה נורא יכאב," ענה השועל הנמוך. "נכון, זה באמת יכאב. אני גדול ממך ואתה חבר שלי ואני לא רוצה להכאיב לך. אולי כדאי לנו להתווכח קודם, להתעצבן ואז לכעוס כמו כולם." "אני חושב שזה רעיון יותר טוב," ענה הנמוך. "איך עושים את זה? איך מתווכחים?" "ובכן, הנה שתי אבנים יפות במים. אני אראה לך איך מתחילים." השועל אסף את שתי האבנים המבריקות בכפותיו. אחר כך, בקול חזק הוא התחיל לצרוח כמו חיות אחרות שראה ביער: "האבנים הלבנות האלה הן שלי! אני לא מוכן לתת לך אותן! אתה שומע?!" "כן, שמעתי אותך," ענה האחר. "אם אלה האבנים שלך אז הן שלך. אני לא רוצה לקחת שום דבר שלך. אתה יכול לשמור עליהן." למשך כמה דקות היה השועל הגבוה שקט. "אנחנו לא מתקדמים במריבה שלנו, זה לא מצליח," אמר קצת באכזבה. "לא, זה לא מצליח, ידידי הטוב." "אז בוא ננסה שוב. בוא ננסה בדרך אחרת. אולי הפעם נצליח." הם שתקו כמה זמן ואז הרים השועל המבוגר יותר את אפו המחודד ואת הזנב העבה שלו ואמר בקול רם "היער הזה שייך לי ויותר טוב שתלך מכאן מהר!" ענה השני "אני מצטער. אני אוהב אותך ואני אוהב להיות חבר שלך. אבל אם זה היער שלך ואתה רוצה שאני אלך מכאן אני אצטרך ללכת גם אם אני לא רוצה. זה יער נחמד ואני אוהב אותו. עכשיו אצטרך למצוא לי יער אחר." השועל הגבוה התבונן בחברו בהפתעה. הוא מאוד אהב אותו ולא רצה לפגוע בו. "אני לא רוצה שתלך. אנחנו חברים טובים ואנחנו אוהבים להיות יחד ולשחק." "אני שמח שאתה אומר את זה. לא רציתי ללכת. אני רוצה להיות אתך." שני השועלים שתקו קצת ואז אמר הגבוה: "חברי היקר, אנחנו לא טובים בלהתווכח ולריב. אני חושב שיותר טוב לנו ככה, כמו שאנחנו. בוא נהיה כמו שאנחנו ולא כמו האחרים." אז שני השועלים הללו חיו במעבה היער. כל חייהם היו חברים טובים טובים. וזה יפה. שבת שלום....
שני שועלים – מעשיה מהרי האפלצ'ים ביער אפל והומה בוירג'יניה, במקום בו ארנבים הכינו ביצים לפסחא וקרפדות יצרו יבלות לאנשים טפשים, חיו שני שועלים. הם חיו ליד נחל קטן ממנו זרם יובל שהשקה במים את החיות שגרו ביער העמוק. הם היו שני שועלים יפים מאד. אחד היה קצת יותר בוגר מן האחר והם היו החברים הכי טובים. החברות שלהם הייתה אמיצה, עשויה מאש ומים, שני הכוחות החזקים של העולם ולכן דבר לא יכול היה לשבור או לקלקל את החברות שלהם. החיות האחרות שחיו ביער ריכלו על השועלים החברים כל הזמן אבל גם הרכילות הזו לא קלקלה את החברות שבין השניים. הם חיו בדרכם בשלווה ובהנאה כפי שצריך לחיות. ובכל זאת, כפי שהשמש זוהרת ומחממת ביום, אפל הלילה ורוחות קרות נושבות בו. החיות הרבות שחיו ביער נהגו להתקוטט הרבה ביניהן ושני החברים ראו, שמעו וחיו בתוך כל המהומה והמריבות שסביבם ולאט לאט נכנס רעיון המריבה לליבם. יום אחד שוחחו שני החברים בנועם אחד עם השני. "אולי זה טוב להיות כמו כולם," אמר השועל הגבוה מבין השניים. "אולי כדאי לנו לנסות להציק אחד לשני ולריב ואז נהיה כמו כולם." "אולי אתה צודק" ענה השועל השני. "אולי כדאי לנו להיות כמו האחרים. אני חושב שזה יהיה נחמד." "אז בוא נתחיל" אמר הגבוה. "איך מתחילים לריב?" "תן לי לחשוב," ענה השועל הגבוה. הזנב העבה והארוך שלו שקע את הארץ ואיתו שקע גם האף הארוך. במשך כמה דקות התבונן על המים שזרמו ביובל הקטן ועל האבנים המנצנצות ששכבו בקרקעית. "אנחנו יכולים לנשוך אחד את השני," אמר. "ראיתי הרבה חיות נושכות זו את זו כשהן כועסות." "לא, מה פתאום, זה נורא יכאב," ענה השועל הנמוך. "נכון, זה באמת יכאב. אני גדול ממך ואתה חבר שלי ואני לא רוצה להכאיב לך. אולי כדאי לנו להתווכח קודם, להתעצבן ואז לכעוס כמו כולם." "אני חושב שזה רעיון יותר טוב," ענה הנמוך. "איך עושים את זה? איך מתווכחים?" "ובכן, הנה שתי אבנים יפות במים. אני אראה לך איך מתחילים." השועל אסף את שתי האבנים המבריקות בכפותיו. אחר כך, בקול חזק הוא התחיל לצרוח כמו חיות אחרות שראה ביער: "האבנים הלבנות האלה הן שלי! אני לא מוכן לתת לך אותן! אתה שומע?!" "כן, שמעתי אותך," ענה האחר. "אם אלה האבנים שלך אז הן שלך. אני לא רוצה לקחת שום דבר שלך. אתה יכול לשמור עליהן." למשך כמה דקות היה השועל הגבוה שקט. "אנחנו לא מתקדמים במריבה שלנו, זה לא מצליח," אמר קצת באכזבה. "לא, זה לא מצליח, ידידי הטוב." "אז בוא ננסה שוב. בוא ננסה בדרך אחרת. אולי הפעם נצליח." הם שתקו כמה זמן ואז הרים השועל המבוגר יותר את אפו המחודד ואת הזנב העבה שלו ואמר בקול רם "היער הזה שייך לי ויותר טוב שתלך מכאן מהר!" ענה השני "אני מצטער. אני אוהב אותך ואני אוהב להיות חבר שלך. אבל אם זה היער שלך ואתה רוצה שאני אלך מכאן אני אצטרך ללכת גם אם אני לא רוצה. זה יער נחמד ואני אוהב אותו. עכשיו אצטרך למצוא לי יער אחר." השועל הגבוה התבונן בחברו בהפתעה. הוא מאוד אהב אותו ולא רצה לפגוע בו. "אני לא רוצה שתלך. אנחנו חברים טובים ואנחנו אוהבים להיות יחד ולשחק." "אני שמח שאתה אומר את זה. לא רציתי ללכת. אני רוצה להיות אתך." שני השועלים שתקו קצת ואז אמר הגבוה: "חברי היקר, אנחנו לא טובים בלהתווכח ולריב. אני חושב שיותר טוב לנו ככה, כמו שאנחנו. בוא נהיה כמו שאנחנו ולא כמו האחרים." אז שני השועלים הללו חיו במעבה היער. כל חייהם היו חברים טובים טובים. וזה יפה. שבת שלום....