לא כועס
אני גם מבין היטב את מה שאתה אומר, נראה לי שיותר ממה שאתה חושב שאני מבין (אין לי באמת מושג מה אתה חושב, זו סתם המצאה אישית).
אני לא יודע מה זו "רוחניות" ובטח שאין לי מושג מה זו "הארה".
אני יודע שמעניין אותי להסתכל בתוך עצמי ולהכיר את מה שקורה שם בפנים.
ההכרה הזו הראתה לי מה זה כעס אצלי, לא באיזו תיאוריה של מישהו.
אצלי כעס זו תגובת התנגדות בין המצאה דמיונית של "מה שאמור להיות" לבין מה שנקלט בפועל לפני התגובה הזו.
גם למדתי להכיר את החלק שלא כועס ולא עצוב ולא רעב, אבל הכעס הזה עדיין נוצר במקום מסויים.
אתה אוהב להגיד "המקום הזה לא מעניין אותי, אותי מעניין רק החלק שלא כועס ולא עצוב ולא רעב".
אני מתעניין בכל מה שקורה בתוכי, גם בחלק הזה וגם בחלק הזה.
אני לא יודע לעשות את ההפרדה - להגיד זה "אני" וזה "לא אני".
הכל זה חלק מאותה תודעה, גם החלק המודע לכעס וגם החלק שמייצר את הכעס מלכתחילה.
כמובן שבסופו של דבר, אותך מעניין משהו אחד ואותי משהו אחר.
הגישה שלך היא למצוא משהו, לראות אותו ולומר "זה לא באמת זה", ולהמשיך הלאה.
זו גישה שלדעתי נובעת מאמונה שיש "באמת זה".
האמונה הזו היא בעצמה תיאוריה או המצאה.
בפועל מה שיש זה מה שאני חווה, ואם אני חווה כעס, אז יש כעס.
נכון שהוא דמיון או המצאה, אבל הוא עדיין שם, כי אני חווה אותו.
אותי מעניין להכיר ולחוות את מה שיש, אם זה כעס, אם זו שמחה ואם אלה שמיים.
פחות מעניין אותי להגיד "הכעס הוא תוצר של התודעה" או "השמיים הם תוצר של התודעה".
זה ברור לי לחלוטין, אבל פשוט זה נראה לי כיוון משעמם, לחפש כל הזמן את מה שאין, במקום להכיר את מה שיש.
בעניין השמיים הכחולים, ברור שהשמיים שאני חווה הם חלק מהתודעה שלי והשמיים שאתה חווה הם חלק מהתודעה שלך.
אבל כששנינו מסתכלים למעלה, שנינו חווים "שמיים". אלה חוויות שונות, אבל משהו גרם גם לי וגם לך לחוות אותן.
אותו הדבר גרם לשתי חוויות שונות בשני אנשים שונים, הדבר הזה הוא השמיים האמיתיים.
אנחנו אולי לא רואים אותם ולא חווים אותם אף פעם, אבל הם קיימים כי הם מפעילים בשנינו תגובה בו זמנית.
התגובות שונות, אבל הגורם לתגובה הוא אותו גורם, ואלה השמיים.
תהנה מהם, או לפחות ממה שהם נותנים לך,
נציב המים
אני גם מבין היטב את מה שאתה אומר, נראה לי שיותר ממה שאתה חושב שאני מבין (אין לי באמת מושג מה אתה חושב, זו סתם המצאה אישית).
אני לא יודע מה זו "רוחניות" ובטח שאין לי מושג מה זו "הארה".
אני יודע שמעניין אותי להסתכל בתוך עצמי ולהכיר את מה שקורה שם בפנים.
ההכרה הזו הראתה לי מה זה כעס אצלי, לא באיזו תיאוריה של מישהו.
אצלי כעס זו תגובת התנגדות בין המצאה דמיונית של "מה שאמור להיות" לבין מה שנקלט בפועל לפני התגובה הזו.
גם למדתי להכיר את החלק שלא כועס ולא עצוב ולא רעב, אבל הכעס הזה עדיין נוצר במקום מסויים.
אתה אוהב להגיד "המקום הזה לא מעניין אותי, אותי מעניין רק החלק שלא כועס ולא עצוב ולא רעב".
אני מתעניין בכל מה שקורה בתוכי, גם בחלק הזה וגם בחלק הזה.
אני לא יודע לעשות את ההפרדה - להגיד זה "אני" וזה "לא אני".
הכל זה חלק מאותה תודעה, גם החלק המודע לכעס וגם החלק שמייצר את הכעס מלכתחילה.
כמובן שבסופו של דבר, אותך מעניין משהו אחד ואותי משהו אחר.
הגישה שלך היא למצוא משהו, לראות אותו ולומר "זה לא באמת זה", ולהמשיך הלאה.
זו גישה שלדעתי נובעת מאמונה שיש "באמת זה".
האמונה הזו היא בעצמה תיאוריה או המצאה.
בפועל מה שיש זה מה שאני חווה, ואם אני חווה כעס, אז יש כעס.
נכון שהוא דמיון או המצאה, אבל הוא עדיין שם, כי אני חווה אותו.
אותי מעניין להכיר ולחוות את מה שיש, אם זה כעס, אם זו שמחה ואם אלה שמיים.
פחות מעניין אותי להגיד "הכעס הוא תוצר של התודעה" או "השמיים הם תוצר של התודעה".
זה ברור לי לחלוטין, אבל פשוט זה נראה לי כיוון משעמם, לחפש כל הזמן את מה שאין, במקום להכיר את מה שיש.
בעניין השמיים הכחולים, ברור שהשמיים שאני חווה הם חלק מהתודעה שלי והשמיים שאתה חווה הם חלק מהתודעה שלך.
אבל כששנינו מסתכלים למעלה, שנינו חווים "שמיים". אלה חוויות שונות, אבל משהו גרם גם לי וגם לך לחוות אותן.
אותו הדבר גרם לשתי חוויות שונות בשני אנשים שונים, הדבר הזה הוא השמיים האמיתיים.
אנחנו אולי לא רואים אותם ולא חווים אותם אף פעם, אבל הם קיימים כי הם מפעילים בשנינו תגובה בו זמנית.
התגובות שונות, אבל הגורם לתגובה הוא אותו גורם, ואלה השמיים.
תהנה מהם, או לפחות ממה שהם נותנים לך,
נציב המים
