סיפור זן מוכר

[נציב המים]

סיפור זן מוכר

הדיונים האחרונים בפורום הזכירו לי את אחד מסיפורי הזן החביבים עלי, חשבתי להזכיר לכם אותו גם:
תלמיד זן צעיר, ביקר מאסטר זן מפורסם. ברצונו להפגין את הישגיו, הוא אמר: "ככלות הכל, ההכרה, בודהא והישויות הנעלות, אינם קיימים. טבעה האמיתי של התופעה הוא ריקנות. אין כל הבנה, אין אשליה, אין חכמה, אין בינוניות. אין דבר לתת ואין דבר לקבל". המאסטר שישב ועישן בשקט, לא אמר דבר. לפתע הכה בראשו של התלמיד באמצעות מקטרת הבמבוק שלו. הדבר הכעיס את הצעיר מאוד. "אם דבר אינו קיים", אמר המאסטר, "מהיכן בא הכעס הזה?"

סוף שבוע מופלא,
נציב המים

 

[lightflake]

המאסטר קלט שאלו רק דיבורים

שהתלמיד רק שינן מילים ואינו חי את זה
אם הוא היה חי את זה, הוא לא היה כועס,
אם הוא היה חי את זה, המאסטר לא היה מכה אותו,
אם הוא היה חי את זה, מראש לא היה לו צורך לדבר על זה.
כך שהסיפור אינו בא לומר שדבריו אינם נכונים!
הוא אומר שלא מספיק לדעת את זה באופן אינטלקטואלי.
יש הבדל בין לבוא למורה ולהגיד לו את זה (מה המטרה בזה?)
לבין להשתמש בידע הזה על מנת לעורר חקירה של הדברים בעצמך !

 

[Arkady Volman]

זאת הבעיה בפורומים

אי אפשר לתת למישהו במבוק על הראש.

 

[נציב המים]

הכל רק דיבורים חוץ מהכעס

השאלה החשובה לדעתי בסיפור היא "מאיפה בא הכעס הזה"
ממה שאני מבין את דבריך, אם אדם מודע באמת לכך שהכל אשליה, אז לא יעלה בו הכעס כשמרביצים לו עם במבוק על הראש.
אני חושב שזו המצאה (גם המחשבה הזו היא המצאה באותה מידה, כמובן), כי רגשות עולים גם אם מודעים להם ומקבלים אותם.
הקבלה מעצם טבעה מפחיתה רגשות של התנגדות כמו כעס או עצב, אבל בשביל לקבל משהו הוא צריך להופיע קודם כל.
אנחנו (לפחות אני) יצורים תגובתיים, המגיבים למה שקורה לנו. ברור שברגע התגובה הגורם לה כבר לא קיים, כך שאני מגיב לאשליה, אבל התגובה מתרחשת בכל מקרה.
השאלה המעניינת אותי, ולתחושתי היא הפואנטה של הסיפור, היא מאיפה מגיעה התגובה הזו?
האם ניתן להיות מודעים לרגע היווצרות הכעס, או רק לכעס לאחר שנוצר?

 

[lightflake]

"אנחנו יצורים" זו הזדהות עם הגוף

 

[lightflake]

בוא נשאל את ושתי המלכה האדומה

ושתי, שאלות: את יצור? יצורה? יצורית ?
את כועסת כשנותנים לך מכה עם במבוק על הראש ?
אם כן, את ממש מתעצבנת או רק מביעה כעס חיצונית? מממ...
איך את שותה את השוקו שלך ?

 

[ושתי המלכה1]

נעשה בעבר סקר בנושא בקרב דמויות מוארות

בגילאים 30 עד 7000. להלן תשובותיהן, לא מילה במילה אבל רוח הדברים נשמרת. השמות שמורים בתודעה וגם גילם.

מואר א: ההארה של בודהה מעט יבשה. חסר לו פלפל. הוא לא כועס. בודהידהרמה או טילופה, ההארה שלהם עשירה ומכילה הכל, הם התמירו הכל, כשהם כועסים זהו הדבר הכי יפה.

מואר ב: אין בי התנגדות לכל דבר שעולה, הכל מוזמן. מי יודע מה יקרה ברגע הבא. הכעס הוא טבעי בנסיבות מסוימות.

מוארת ג: באחדות אין יותר כעס ואין חמדנות. אפילו ההתנגדות הפנימית לא יכולה לעלות. מכיון שאני אחת, על מי נותר לכעוס?

מואר ד: הבורות יוצרת תשוקה, תנועה בהכרה המותנית, וכך נוצר כעס. בהפסקת כל התשוקות, איו יותר תנועה בהכרה, ואין כעס.

מואר ה: הכעס הוא רעל, ואף פעם לא מוצדק. על האדם להסיר את הכעס ולשרש את גאוותו. להתגבר על כל ביטויי ההשתוקקות. אין סבל למי שמפסיק להחזיק בגופו ונפשו, או לדרוש משהו מהעולם.

 

[נציב המים]

לא דיברתי על הגוף

דיברתי על תגובות.
יש תגובות של הגוף כמו רעב וצמא, ויש תגובות של משהו אחר, כמו עצב, שמחה, כעס.
בכל מקרה הנקודה היא שאנחנו מגיבים למשהו שכבר לא קיים בזמן התגובה, אבל התגובה עצמה מתרחשת.
והשאלה היא האם ניתן לראות את התגובה ברגע יצירתה, ולא רק אחרי שהרגש כבר קיים.

 

[lightflake]

דיברת על הזדהות (אני-X) ודיברת על הגוף (יצור-

שפועל בצורה X) כלומר הזדהות עם הגוף
אבל אנחנו קוראים "אדם ער" כאשר יש ראיה שהגוף לא שייך למישהו, אלא יש רק תודעה, כן, יש הופעה של צורה של גוף שיש לו כל מיני תכונות, נגיד שעולה בגוף תחושת כעס, אבל התודעה הערה לא כועסת כי היא רואה את הכעס כעוד צורה של עצמה, מבין את ההבדל ?
אבל תכלס בשביל שיהיה כעס צריך איזשהו אגו כלומר מישהו שמאמין שהוא נפרד ושקורה לו משהו שהוא לא מרוצה ממנו ולכן הכעס, ואת זה נראה לי אין כאשר אין אני, בקיצור אצל "אדם ער"...

 

[נציב המים]

אני מדבר על צעד אחד מעבר לזה

דבר ראשון, עלי להבהיר שאני מסכים עם כל מה שאתה אומר (כרגיל).
ברור לי שכל מה שאני מרגיש, חש או חושב זה חלק מהתודעה שלי.
ברור לי שהרעב הוא משהו בתודעה, וגם העצב וגם המחשבות שנרשמות כאן עכשיו.
הנקודה היא שכל התחושות האלה מגיעות מאיזה מקום, אחרת לא הייתי מודע אליהן.
יש משהו שגורם לי להיות מודע ל"כעס"
יש משהו שגורם לי להיות מודע ל"רעב"
יש משהו שגורם לי להיות מודע ל"שמחה"
מה זה המשהו הזה?
אתה מכנה את זה "מיינד" או "גוף".
אני שואל, מה זה ה"מיינד"? מה זה ה"גוף"?
הסיבה שזה מעניין אותי, היא שלמרות שאני מודע לכעס ומקבל אותו כמשהו "חיצוני", הוא עדיין מופיע, אז מעניין אותי להבין מדוע הוא מופיע.
העובדה שהיום, אחרי הרבה שנים של הסתכלות, אני מודע לכעס ומקבל אותו, לא גורמת לו לא להופיע מלכתחילה.
היא לכל היותר גורמת לו להיעלם ברגע שאני מודע אליו. כלומר, יכול בהחלט להיות כי כלפי חוץ לא תראה כעס, אבל אני בפנים מודע להתנגדות והמודעות הזו מעלימה אותה.
בחלק המודע עצמו אין התנגדות, גם אין שם שמחה ובטח שאין שם רעב.
אבל בכדי שאהיה מודע לכל הדברים האלה, הם חייבים להופיע קודם כל.
פשוט מעניין אותי לדעת מה זה הדבר הזה הגורם להם להופיע מלכתחילה.
מקווה שהבהרתי טוב יותר את שאלתי,

סוף שבוע נעים וטוב,
נציב המים

 

[ושתי המלכה1]

מחפשים את הקופסה השחורה באוקינוס

נציב המים הנכבד (אולי תתקבל הנחה בתשלום? ממממ?)

אחרי הרבה שנים של הסתכלות, האם לא היתה התמרה מלאה בחלק מהמקרים? הכוונה, שישנם דברים שבעבר היו מביאים להופעת כעס או כל דבר אחר, והיום אותם דברים בדיוק לא גורמים אפילו לצל של כעס, אפילו לא לניצן של אנרגיה קטנה של התנגדות?

 

[ושתי המלכה1]

בהמשך לקוקוס

התשובה השניה, מניחה קיומם של זמן, מקום, סיבתיות, גוף, מודע ולא-מודע.
בהינתן כל אלו, אפשר להגיד שיש קופסה שחורה של נטיות לא-מודעות. ישנו תהליך של התפתחות בו הן מתבהרות ונעשות יותר מודעות. אם כי זה כמו קפיץ מכווץ ומוכן להתמתח. אפשר לראות את הקפיץ, אבל אי אפשר לראות את האנרגיה הפוטנציאלית שלו.

רגע היווצרות הכעס, האם אפשר למקם אותו?
הכעס קיים כאנרגיה פוטנציאלית כבר בנטייה המכווצת ורדומה בקופסה. כמו משחק הילדים, מסובבים מנואלה בצד והליצן קופץ החוצה מהקופסה. מתי נוצר הליצן?
אז אפשר להגיד שהכעס נוצר רק שכהוא מבוטא. או כאשר יש תחושת התנגדות פנימית. או שהוא קיים כל הזמן כל עוד הוא יושב לו מכווץ בתוך הקופסה ומחכה ליציאה הבאה לאויר העולם.

הכעס בא דרוך מהקופסה, ולכן נדמה כאילו הוא מפתיע כל פעם מחדש כמו הליצן.
אבל מאיפה בא הליצן מלכתחילה? הליצן וקופסתו הגיעו ממפעל סיני.

ככה הם יצאו מפס-הייצור

במקור הוא מגיע מתפיסת הבורות של אני-עולם, שיצרה את תכני הקופסה. בלי אני-עולם כל הקפיצים בסוף מתבלים ומתכלים.

 

[נציב המים]

תודה

זה מעניין, הדריכות הזו, ה"מוכנות" לתגובה.
כמו אולי כשנוגעים במשהו חם אז היד קופצת אוטומטית.
רק כאן מדובר על סוג אחר של יד, ועל אותו סוג של קפיצה.
יהיה מעניין לנסות למצוא את הקפיץ הזה.
תידרש אולי תשומת לב רבה, ננסה ונראה
בנימה אחרת - תודה לפורום כולו. שפע של כיוונים ותצפיות מעניינות נבעו לאחרונה מדיונים כאן, ועל כך תודתי לכם.

 

[נציב המים]

סביר מאוד שכן, אבל אין לי מושג

אני מניח שפעם היו דברים שיצרו התנגדות והיום כבר אינם עושים זאת.
הבעיה שאני לא כל כך זוכר איפה הייתי פעם, אפילו את מצבי התודעתי מלפני שנה אני כבר לא זוכר. זה דורש המון אנרגיה כל ההשוואה הזו.
אבא שלי אמר לי לפני כמה זמן ש"התבגרתי", אז אולי הוא דיבר על זה.
לא הבנתי בדיוק מה זה אומר, אז חייכתי והנהנתי, כמו תמיד.

 

[ינוקא1]

ושתי ה

ענתה תשובה יפה מאוד.

רק להוסיף :

בחוויה שלי , כל הדברים הללו הם סוגים של "תכנות".

אנחנו כיצורים מתוכנתים להרגיש כל מיני אינסטינקטים של כעס , קינאה , תאווה וכו'.
וכנ"ל קיימים גם אינסטינקטים יותר "ביולוגים" כמו רעב , צמא , רצון לחרבן וכו'.

בניגוד ללייטפליק , אני אישית לא רואה בין אלו ואלו הבדל אמיתי.
כי אלו תכנותים ואלו תכנותים , אני רואה הבדל אולי רק ברמת ה"עומק" בינהם.
כי יש תכנותים הטבועים "עמוק יותר" , ויש שהם פחות עמוקים.

השאלה הנשאלת היא כעת :
"מה עושים עם זה ?" "איך יוצאים מהתכנות אל החופש ?"
אז מנסיוני אין אפשרות "להעלים" את הכעס , או להעלים את התשוקה או להעלים את הפחד.
המדובר בכוחות נפשיים , שאם נעלים אותם נהרוג את עצמינו.

אך מה שכן אפשר לעשות (וזה מה שמתרחש בהארת אמת) זו התמרה של הכוחות הנפשיים הללו , או הפיכת הכיוון שלהם.
כלומר שבמקום שהתשוקות (למשל) תהיינה מופנות לאכילה ולשתיה לכבוד ולכסף , הן תהיינה מופנות למקורם של כל הדברים הללו - ההוויה עצמה.
כנ"ל לגבי הפחד , במקום שהוא יהיה "פחד מאריה" למשל , הוא יותמר לשורשו - הפחד מההוויה.
כנ"ל לגבי הכעס ולגבי כל הכוחות הנפשיים.

דרך "הפיכת הכיוון" הזו , אני מאמין שבסופו של דבר , לא רק שהאדם יוצא מהתכנות , אלא שבמקום שהאדם ישאב את סיפוקו וצרכיו מהעולם , הוא ישאב אותם ישירות מההוויה.

(זו התיאוריה , ומחוויותי אני בטוח בה מעבר לכל ספק.
עבודתי כרגע היא למצוא את הדרכים המעשיות הטובות ביותר לביצוע של התהליך הזה).

 

[lightflake]

ספציפית כעס מחייב לקחת את הדברים באופן אישי

"עשו לי"
תחשוב על אותה סיטואציה, אדם שואל מורה שאלה והתשובה - בום כואב על הראש! - אם זה לא נלקח אישית, זה מאוד מצחיק.
אותו דבר איש יושב/ישן איפשהו ואדם שני מגיע ולא שם לב אליו ומשתין עליו! אם זה לא נלקח באופן אישי אז זה בדיוק כמו להסתכל על זה מהצד - מבדר ביותר. קשה לנו לדמיין מה מצחיק בזה מתוך גישה של "איך עשו לי ככה" אבל אם אין "לי" אז איך יהיה כעס ? כל הזמן מתרחשות בעולם סיטואציות חסרות פשר, אז הכעס של מי ועל מי ?
אלא אם כן זה כמו שאתה אומר ממש מובנה בגוף כמו רעב...
מה גורם להם להופיע ? יש סיבה ?
הסיבה היא שיש יצור בעל שלושה חדקים והוא יושב בכלל בגלקסייה אחרת ומשם הוא משחק באפליקציה החדשה שלהם וזה מה שגורם לנו פה ... לא יודע מה הסיבה... אולי אין סיבה בכלל, הגיוני שרעב נגרם כדי שתחפש מזון כי משהו במערכת הגופנית פועל ככה, כעס זה קצת יותר מורכב אבל תכלס זה גם מנגנון הגנה/התקפה מסויים שהתפתח בגוף, מה הסיבה ? אם תשאל ביולוג או אבולוציוניסט בטח יהיו להם תשובות, אבל אם אתה הולך וחוקר בתוכך מאיפה נובע הכעס, אתה רואה שהוא קשור לאמונה שאתה דמות כלשהי, "אני" אישי שמגן על עצמו, אם גם את זה אתה רואה אז אתה רואה שזה לא אתה ואז משתחרר הקשר (Knot) האנרגטי הזה... נגיד...

 

[נציב המים]

מדויק, אבל לא רק כעס

כל רגש מחייב לקחת את הדברים באופן אישי
עצב, כעס, געגועים, גאווה, סיפוק ועוד רבים הם כולם לתחושתי תוצאות של "שיפוט פנימי" בין איזה דמיון של "מה שצריך להיות" לבין המציאות.
מה שמכנים רגשות "שליליים" הם התנגדות בין הדמיון לבין המציאות.
מה שמכנים רגשות "חיוביים" הם התאמה בין הדמיון לבין המציאות.
כמו שכעס הוא התנגדות בין "מגיע לי" לבין מה שיש לי, כך סיפוק הוא התאמה בין "מה שרציתי להשיג" לבין המציאות.
הרי "מה שרציתי להשיג" ו-"מגיע לי" הם שניהם דמיונות באותה המידה.
כמובן שגם המציאות היא רק מה שנקלט בתודעה, אבל אולי לפני השיפוט הזה, אם זה אפשרי בכלל.
זו מן הסתם תיאוריה או הפשטה שאני עושה בכדי לכתוב את המילים, אבל זה עוזר לי להכיר את הרגשות האלה טוב יותר.
ברור לי למדי למה תחושת הרעב עולה, זה משהו ביולוגי, סימן של הגוף שהוא צריך משהו מהתודעה.
לא ברור לי למה תחושת הכעס עולה, אם ההתנגדות הזו היא תגובת הגנה של ה"מיינד", אז מעניין לדעת, הגנה מפני מה?
ה"אגו" הזה, מה הערך שלו, אם בכלל? למה הוא קיים בתוכי? ממה בעצם הוא מנסה להתגונן? ממה הוא מפחד?

 

[lightflake]

אני מול העולם הקר והאכזר

ברגע שישנה אמונה "אני" כלומר אני נפרד ועוד יותר גרוע, אני-גוף, אז בטח שיש ממה לפחד, יכולים לפגוע בי, אני צריך לעבוד קשה בשביל לספק את צרכי הגוף וכו', (מעניין שברגע שהאדם מגורש מגן עדן הוא נענש לעבוד קשה "בזיעת אפיך.." זה הכל לדעתי רק מכוון למצב מנטלי, ברגע שאתה מאמין שאתה נפרד, פתאום עליך לדאוג לעצמך, (ומי דואג לעצים ולפרחים שאין להם אגו?) אז ברור שיש לאגו צורך במנגנוני הגנה וכעס זו תגובה שישר מכווצת את השרירים ומכינה אותנו להתגונן או לתקוף, כמו שפחד מכין אותנו או לתקוף או לברוח (או לקפוא במקום שזה גם סוג של הגנה בסיסית כי יש טורפים שאינסטינקטיבית לא נוגעים ביצור שלא זז) אם זו השאלה שלך ...

 

[lightflake]

עצב פחות מובן לי מה היתרון הביולוגי שלו

אולי זה קשור לנסיון לעורר אמפתיה או רחמים אצל אחרים על מנת לקבל עזרה , אז אפשר לשאול למה מתעוררת אצלנו אמפתיה או רחמים כלפי אחרים ? כנראה סוג של תקשורת בין כמה בעלי חיים שחיים בתוך קבוצה, אז מעניין לבדוק אצל בעלי חיים שחיים לבד לעומת כאלו שחיים בקהילה אם פחות מביעים תחושות כאלו,
טוב בקיצור יש מכונה ביולוגית שפועלת ומגיבה באופן אוטומטי.

 

[lightflake]

כל זה אגב להבנתי לא "צעד מעבר"

אלא צעד לאחור

בוא נתאר את זה ככה - אנחנו צופים בסרט קולנוע עם דמויות שרעבות וכועסות ושמחות, אתה רוצה לחקור למה הם עושות מה שהם עושות, מבחינתי כל העניין של "רוחניות" זה לעזוב את הדמויות האלו בשקט, לשכוח מהסיפור שלהם, לא לחפש סיבות למעשים שלהם (טוב נו, זה עוזר בשלבים מסויימים אבל כרגע בוא נדבר על לעבור לרמה של התודעה עצמה), אלא לשאול - ממה זה עשוי ? כל מה שמוצג בסרט עשוי כולו מהאור שנובע מהמקרן, שהוא אור לבן שעובר דרך הסרט שזה כמו פילטר שבולע חלק מהאור ונוצרות צורות וצבעים שאין להם שום נגיעה לאור הלב עצמו, אין שום קשר אם הדמות בסרט כועסת ומצבו של האור הבסיסי שמרכיב אותה!
אז אותו דבר במציאות שאנו חווים - אתה שואל מה הסיבה לכעס, אני שואל ממה זה "עשוי" ? הכעס עשוי מאותו "חומר/אור" שממנו עשוי גם השמחה, גם העצב וגם החתולה שמיללת למטה, אז ברמה הזו כל ההסברים הופכים לסתמיים... אפשר לחשוב על זה בשביל ההנאה כמובן, אבל תכלס להבין ממה נובע הכעס לא עוזר לנו לראות שאין בכלל כעס באמת, זה רק נראה ככה, כמו שנראה שיש שמים כחולים, אבל אין שמים והם לא כחולים, זאת אשליה ולא יעזור לך כמה שתכעס עלי שאני אומר את זה