סיפור - בחזרה לעבר
בחזרה לעבר
ניו-יורק, שנת 2099
כשליאת קמה משנתה בדירה השכורה שלה במנהטן, היא החליטה. היא תענה להצעתו של פרופ' בורנהם – ראש החוג להיסטוריה, מנהל המעבדה לחקר הזמן והמנחה שלה בדוקטורט על מסע הצלב הראשון.
אין לה סיבות להישאר כאן בשנה הקרובה, או בכלל:
היא חגגה את שנתה השלושים ברווקות לא מזהירה.
החבר שלה הביא לידיעתה, אחרי שנתיים ביחד, שהוא לא בנוי לקשר. (כשגנח עמה במיטה הוא היה בנוי לקשר מאד...)
השותפה שלה ובן זוגה דווקא בנויים לקשר, ומביעים זאת בקולניות מעבר לדלת חדר השינה.
הדוקטורט שלה מדשדש.
הוריה עסוקים בקריירה שלהם בישראל הרחוקה ונזכרים בקיומה רק בחגים.
אחותה הצעירה מתחתנת לפניה. בעוד חצי שנה היא תאלץ להמריא לישראל ולספוג את "בקרוב אצלך" או: "אין בחורים בניו-יורק?"
אתמול היא גילתה שיערה לבנה ראשונה בשיערה החום הארוך.
למחרת היא התייצבה במשרדו של פרופסור בורנהם והודיעה לו שהחליטה להיענות בחיוב למשימה – לטוס בחללית הזמן אל העבר. והיא מסכימה לתקופה שבחרו – ירושלים הצלבנית אחרי מסע הצלב הראשון, בתקופתו של המלך הצלבני גוטפריד מבויון, האביר הצרפתי שכבש את ירושלים המוסלמית בסערה של אכזריות וגבורה.
היא לא תהיה הראשונה שממריאה אל העבר. היו אחדים לפניה, לא רבים, משום שמדובר בפרויקט חלוצי. רובם שבו בשלום, אם לא מונים את ההוא שנפח את נשמתו במגפת טיפוס בחפירות מלחמת העולם הראשונה, או זה שנלקח בשבי הרומאי ושימש לסעודת הצהרים של האריה בקולוסיאום.
"את בטוחה לגמרי?" הפרופסור חייך מתחת לשפמו.
"אני בטוחה." היא השיבה.
"אני מרוצה מאד." הוא אמר, "את האדם המתאים למשימה. המשפחה שלך רחוקה, את בקיאה בתקופה, בשפות עתיקות, ילידת ירושלים, ולא מקושרת חברתית או מחויבת למשפחה. אני מניח שלא רבים יחפשו אותך."
'תודה על המחמאה' היא חשבה בשקט.
הפרופסור פרש שוב את ההנחיות והמגבלות:
הטייס בחללית הזמן ינחת בלילה בחורשה סמוכה לירושלים. יהיו לה תעודות בדויות – הגבירה ליאונורה משמפיין שבצרפת, אלמנה עשירה, מייצרת תכשיטים וסוחרת בהם. (הזדמנות לעסוק בתחביב האהוב עליה, ליאת חשבה).
יהיה לה טלפון נייד חכם וקטן ,אותו תחביא בחזייה. מדי ערב היא תתגנב למקום מבודד ותשדר – על מנהגי השלטון, היחסים עם האוכלוסייה היהודית, הנוצרית והמוסלמית, הקרבות להרחבת הממלכה, תככי הארמון- כול מה שתמצא כחשוב מבחינה היסטורית.
אסור לה להתערב בהחלטות ובמהלכי ההיסטוריה בתכלית האיסור. רק לצפות מהצד.
עליה ליטול חיסונים לפני הנסיעה. להרתיח את המים. לא לאכול דגים ובשר שלא בושלו היטב.
עליה להיזהר שלא לחשוף מידע לא רלוונטי לתקופה. אין אמריקה, תפוחי אדמה, שוקולד, טמפונים, סמרטפון, אמצעי מניעה, כדורים נגד כאב ראש, והרשימה ארוכה. מתקלחים פעם בשנה, אם בכלל.
לא לייבב על גירוד, כינים או פשפשים. להתרגל לשירותים 'בול קליעה'.
בשעת צרה, עליה לשדר מיד לתחנת החירום. אם יתאפשר, החללית תמריא להצלתה. עליה להימנע מכך ככול האפשר, משום שעלות הטיסה יקרה להחריד.
אסור להצטייד בתרופות מראש. הפרופסור הזכיר. אם יגלו זאת, תיחשד כמכשפה. אחת הסיבות שנבחרה למשימה היא גילה הצעיר ובריאותה המושלמת.
החללית תשיב אותה כעבור שנה. האוניברסיטה תממן את שכר הדירה שלה בשנה הקרובה. וכן, הוא מאשר לה גיחה לישראל כעבור חצי שנה, לחתונת האחות. הפרופסור נאנח.
ולא – אסור לה בשום פנים ואופן לצרף נוסע מן העבר ולהעבירו לעתיד. אם תעשה זאת, ייהפך הטרמפיסט שלה לעפר ואפר ברגע הנחיתה בהווה.
***
ליאת סיפרה לשותפה שתעדר לשנה עקב משימת מחקר בארץ אחרת. השותפה שאלה מי ישלם את שכר הדירה וחייכה בקורת רוח כשהבינה שזכתה בדירה משלה לשנה הקרובה.
ליאת שלחה הודעה להוריה ואמרה שתהיה זמינה בנייד רק בשעות הערב, ושלא ידאגו אם המענה לא יהיה מידי. האם שאלה אם יש בחור חדש שמעסיק אותה, וליאת אמרה שלא, ונענתה באנחה. וכן, היא תגיע לחתונה, היא הבטיחה לאם.
ליאת ארזה בגדים תקופתיים ונעליים שהוכנו במיוחד, תעודות בכתב יד מסולסל, הותירה בצער את מחליק השיער, הקרמים וכלי האיפור מאחור, ויצאה לדרך.
בחודש דצמבר 1099 , בלילה מעונן ללא ירח, נחתה החללית בפסגת הר קרח מחוץ לחומות ירושלים. ליאת אספה את מטלטליה, גיששה את דרכה לעיר ואיתרה פונדק שהציע לינה. למחרת שטפה את פניה במים מכד עליו צפו גוויות של זבובים, אכלה לחם ריחני שנאפה במקום, לבשה את בגדיה הטובים, הצטיידה בתכשיטים יפי מראה פנתה לארמונו של המלך גוטפריד.
ירושלים העתיקה לא שינתה את מראה באלף השנים האחרונות, היא חשבה כשפסעה בסמטאות הצרות, בין דוכני התבלינים והשמלות הרקומות המתנופפות מן החנויות. אמנם הסירחון שהיכה באפה היה עז יותר והיא דרכה על גללי סוסים וחמורים, אך גם בהווה לא הצטיינה העיר העתיקה בריחות ענוגים לנחיריים.
ארמונו של גוטפריד היה מבנה אבן מבוצר בתוך החומות, שהזכיר במראהו את מצודת המונפורט או מבצר נמרוד מן הטיולים השנתיים בבית הספר, אך היה מבנה העומד בשלמותו ולא חורבה. האבנים הכבדות היו צוננות והיא התעטפה היטב בגלימתה, הציגה את עצמה ותעודותיה לשומרי הראש וביקשה לפגוש את המלכה אזמרלדה, רעייתו של גוטפריד ולעניין אותה בתכשיטים יוצאי דופן.
השומרים כיוונו את חרבותיהם לעברה, אך חופן תכשיטי זהב ששלשלה לידי כול אחד מהם סלל את דרכה במהרה. היא הובלה לאולם קבלת הפנים, שם ישבו המלך והמלכה על כסאות עץ מגולפים. המלך, גבר צנום וחיוור פנים כבן ארבעים, שכתר הזהב הכביד על ראשו, והמלכה, דרדקית כבת חמש עשרה, ששיערה זהוב ופניה כבובת חרסינה.
הם שוחחו בצרפתית עתיקה, והמלכה תחבה את ידיה עטורות הטבעות לשק התכשיטים, שכשכה בהם את אצבעותיה, צווחה בהתפעלות והזכירה לליאת את הנערות בחנות התכשיטים "פנדורה" בה עבדה כסטודנטית.
"יש לך די והותר תכשיטים!" המלך פסק, אך המלכה אמרה: "מעולם לא ראיתי תכשיטים כאלה! כאילו נחתו מן הכוכבים! אני מבקשת לתת לגבירה ליאונורה חדר בארמון וכלי עבודה, לנהוג בה כבת מלך ולהזמינה לכול נשפי הממלכה, והיא כתמורה – תכין שרשרות, עגילים וטבעות לי ולנערות החצר שלי."
"יהי כרצונך, עלמתי," המלך הביט בחמוקיה של רעייתו שפרצו ממחשוף השמלה, עיקם את שפתיו, וכמו תמיד, נתן את הסכמתו.
'הזהו האביר עליו נכתבו פואמות ואגדות?' ליאת חשבה, 'הלוחם שפסלו הרכוב על סוס ניצב בעיר בריסל, הדמות המככבת באופרה של הנדל "רינלדו", אביר הברבור מן האופרה "לוהנגרין" של ואגנר?'
***
ליאת-ליאונורה השתלבה עד מהרה בחיי החצר. היא סיפרה על בעלה שמת בקרב גבורה באנטיוכיה, בדרך לגאולת הקבר הקדוש, במסע הצלב לפני שנתיים. הוא לא זכה לראות את ירושלים הקדושה, אך היא נשבעה להמשיך את דרכו ולהתגורר סמוך לקברו של ישו המושיע.
תוך שבועות ספורים הוזמנה לנשף באולם הארמון. האולם המרכזי, על תקרתו הגבוהה ועמודיו הואר בלפידים, הגברים לבשו גלימות משי והנשים לבשו שמלות שהגיעו עד קרסוליהן, אספו את שיערן כלפי מעלה וחבשו כובע מחודד כמו בציורים מן האגדות. הנגנים ניגנו בעוד וזמר טרובדור הנעים בקולו. הנוכחים פצחו בריקודי חצר בצעדים קטנים וקידות.
ליאת עמדה כשגבה לקיר. שמלת הארגמן שלה, תכשיטיה הזהובים ושיערה שהורם בתסרוקת מפוארת לא משכו את ליבו של איש. 'גם כאן, אישה בת שלושים היא מוצר שאבד עליו הכלח' היא חשבה בעצב. ובמיוחד כאן, כשלבנות גילך חסרות שיניים בפיהן, עדר ילדים נשרך בעקבותיהן ובעליהן מפלרטטים עם עלמות בגיל העשרה, בתקופה בה המושג פיתוי קטינה טרם בא לעולם.
"התואיל הגבירה לרקוד עמי?" קול גברי מלטף קטע את הרהוריה העגומים. היא נשאה את עיניה לגבר תמיר כבן שלושים וחמש. היו לו עיניים חומות וחמות, גומות חן, ושיער וזקן בצבע הדבש. הוא לבש גלימה בצבע בורדו שנמתחה על חזה גברי רחב. כשהושיט את ידו אליה ראתה שזו זעה בקושי והוא אחז בכתפו בידו השנייה.<
בחזרה לעבר
ניו-יורק, שנת 2099
כשליאת קמה משנתה בדירה השכורה שלה במנהטן, היא החליטה. היא תענה להצעתו של פרופ' בורנהם – ראש החוג להיסטוריה, מנהל המעבדה לחקר הזמן והמנחה שלה בדוקטורט על מסע הצלב הראשון.
אין לה סיבות להישאר כאן בשנה הקרובה, או בכלל:
היא חגגה את שנתה השלושים ברווקות לא מזהירה.
החבר שלה הביא לידיעתה, אחרי שנתיים ביחד, שהוא לא בנוי לקשר. (כשגנח עמה במיטה הוא היה בנוי לקשר מאד...)
השותפה שלה ובן זוגה דווקא בנויים לקשר, ומביעים זאת בקולניות מעבר לדלת חדר השינה.
הדוקטורט שלה מדשדש.
הוריה עסוקים בקריירה שלהם בישראל הרחוקה ונזכרים בקיומה רק בחגים.
אחותה הצעירה מתחתנת לפניה. בעוד חצי שנה היא תאלץ להמריא לישראל ולספוג את "בקרוב אצלך" או: "אין בחורים בניו-יורק?"
אתמול היא גילתה שיערה לבנה ראשונה בשיערה החום הארוך.
למחרת היא התייצבה במשרדו של פרופסור בורנהם והודיעה לו שהחליטה להיענות בחיוב למשימה – לטוס בחללית הזמן אל העבר. והיא מסכימה לתקופה שבחרו – ירושלים הצלבנית אחרי מסע הצלב הראשון, בתקופתו של המלך הצלבני גוטפריד מבויון, האביר הצרפתי שכבש את ירושלים המוסלמית בסערה של אכזריות וגבורה.
היא לא תהיה הראשונה שממריאה אל העבר. היו אחדים לפניה, לא רבים, משום שמדובר בפרויקט חלוצי. רובם שבו בשלום, אם לא מונים את ההוא שנפח את נשמתו במגפת טיפוס בחפירות מלחמת העולם הראשונה, או זה שנלקח בשבי הרומאי ושימש לסעודת הצהרים של האריה בקולוסיאום.
"את בטוחה לגמרי?" הפרופסור חייך מתחת לשפמו.
"אני בטוחה." היא השיבה.
"אני מרוצה מאד." הוא אמר, "את האדם המתאים למשימה. המשפחה שלך רחוקה, את בקיאה בתקופה, בשפות עתיקות, ילידת ירושלים, ולא מקושרת חברתית או מחויבת למשפחה. אני מניח שלא רבים יחפשו אותך."
'תודה על המחמאה' היא חשבה בשקט.
הפרופסור פרש שוב את ההנחיות והמגבלות:
הטייס בחללית הזמן ינחת בלילה בחורשה סמוכה לירושלים. יהיו לה תעודות בדויות – הגבירה ליאונורה משמפיין שבצרפת, אלמנה עשירה, מייצרת תכשיטים וסוחרת בהם. (הזדמנות לעסוק בתחביב האהוב עליה, ליאת חשבה).
יהיה לה טלפון נייד חכם וקטן ,אותו תחביא בחזייה. מדי ערב היא תתגנב למקום מבודד ותשדר – על מנהגי השלטון, היחסים עם האוכלוסייה היהודית, הנוצרית והמוסלמית, הקרבות להרחבת הממלכה, תככי הארמון- כול מה שתמצא כחשוב מבחינה היסטורית.
אסור לה להתערב בהחלטות ובמהלכי ההיסטוריה בתכלית האיסור. רק לצפות מהצד.
עליה ליטול חיסונים לפני הנסיעה. להרתיח את המים. לא לאכול דגים ובשר שלא בושלו היטב.
עליה להיזהר שלא לחשוף מידע לא רלוונטי לתקופה. אין אמריקה, תפוחי אדמה, שוקולד, טמפונים, סמרטפון, אמצעי מניעה, כדורים נגד כאב ראש, והרשימה ארוכה. מתקלחים פעם בשנה, אם בכלל.
לא לייבב על גירוד, כינים או פשפשים. להתרגל לשירותים 'בול קליעה'.
בשעת צרה, עליה לשדר מיד לתחנת החירום. אם יתאפשר, החללית תמריא להצלתה. עליה להימנע מכך ככול האפשר, משום שעלות הטיסה יקרה להחריד.
אסור להצטייד בתרופות מראש. הפרופסור הזכיר. אם יגלו זאת, תיחשד כמכשפה. אחת הסיבות שנבחרה למשימה היא גילה הצעיר ובריאותה המושלמת.
החללית תשיב אותה כעבור שנה. האוניברסיטה תממן את שכר הדירה שלה בשנה הקרובה. וכן, הוא מאשר לה גיחה לישראל כעבור חצי שנה, לחתונת האחות. הפרופסור נאנח.
ולא – אסור לה בשום פנים ואופן לצרף נוסע מן העבר ולהעבירו לעתיד. אם תעשה זאת, ייהפך הטרמפיסט שלה לעפר ואפר ברגע הנחיתה בהווה.
***
ליאת סיפרה לשותפה שתעדר לשנה עקב משימת מחקר בארץ אחרת. השותפה שאלה מי ישלם את שכר הדירה וחייכה בקורת רוח כשהבינה שזכתה בדירה משלה לשנה הקרובה.
ליאת שלחה הודעה להוריה ואמרה שתהיה זמינה בנייד רק בשעות הערב, ושלא ידאגו אם המענה לא יהיה מידי. האם שאלה אם יש בחור חדש שמעסיק אותה, וליאת אמרה שלא, ונענתה באנחה. וכן, היא תגיע לחתונה, היא הבטיחה לאם.
ליאת ארזה בגדים תקופתיים ונעליים שהוכנו במיוחד, תעודות בכתב יד מסולסל, הותירה בצער את מחליק השיער, הקרמים וכלי האיפור מאחור, ויצאה לדרך.
בחודש דצמבר 1099 , בלילה מעונן ללא ירח, נחתה החללית בפסגת הר קרח מחוץ לחומות ירושלים. ליאת אספה את מטלטליה, גיששה את דרכה לעיר ואיתרה פונדק שהציע לינה. למחרת שטפה את פניה במים מכד עליו צפו גוויות של זבובים, אכלה לחם ריחני שנאפה במקום, לבשה את בגדיה הטובים, הצטיידה בתכשיטים יפי מראה פנתה לארמונו של המלך גוטפריד.
ירושלים העתיקה לא שינתה את מראה באלף השנים האחרונות, היא חשבה כשפסעה בסמטאות הצרות, בין דוכני התבלינים והשמלות הרקומות המתנופפות מן החנויות. אמנם הסירחון שהיכה באפה היה עז יותר והיא דרכה על גללי סוסים וחמורים, אך גם בהווה לא הצטיינה העיר העתיקה בריחות ענוגים לנחיריים.
ארמונו של גוטפריד היה מבנה אבן מבוצר בתוך החומות, שהזכיר במראהו את מצודת המונפורט או מבצר נמרוד מן הטיולים השנתיים בבית הספר, אך היה מבנה העומד בשלמותו ולא חורבה. האבנים הכבדות היו צוננות והיא התעטפה היטב בגלימתה, הציגה את עצמה ותעודותיה לשומרי הראש וביקשה לפגוש את המלכה אזמרלדה, רעייתו של גוטפריד ולעניין אותה בתכשיטים יוצאי דופן.
השומרים כיוונו את חרבותיהם לעברה, אך חופן תכשיטי זהב ששלשלה לידי כול אחד מהם סלל את דרכה במהרה. היא הובלה לאולם קבלת הפנים, שם ישבו המלך והמלכה על כסאות עץ מגולפים. המלך, גבר צנום וחיוור פנים כבן ארבעים, שכתר הזהב הכביד על ראשו, והמלכה, דרדקית כבת חמש עשרה, ששיערה זהוב ופניה כבובת חרסינה.
הם שוחחו בצרפתית עתיקה, והמלכה תחבה את ידיה עטורות הטבעות לשק התכשיטים, שכשכה בהם את אצבעותיה, צווחה בהתפעלות והזכירה לליאת את הנערות בחנות התכשיטים "פנדורה" בה עבדה כסטודנטית.
"יש לך די והותר תכשיטים!" המלך פסק, אך המלכה אמרה: "מעולם לא ראיתי תכשיטים כאלה! כאילו נחתו מן הכוכבים! אני מבקשת לתת לגבירה ליאונורה חדר בארמון וכלי עבודה, לנהוג בה כבת מלך ולהזמינה לכול נשפי הממלכה, והיא כתמורה – תכין שרשרות, עגילים וטבעות לי ולנערות החצר שלי."
"יהי כרצונך, עלמתי," המלך הביט בחמוקיה של רעייתו שפרצו ממחשוף השמלה, עיקם את שפתיו, וכמו תמיד, נתן את הסכמתו.
'הזהו האביר עליו נכתבו פואמות ואגדות?' ליאת חשבה, 'הלוחם שפסלו הרכוב על סוס ניצב בעיר בריסל, הדמות המככבת באופרה של הנדל "רינלדו", אביר הברבור מן האופרה "לוהנגרין" של ואגנר?'
***
ליאת-ליאונורה השתלבה עד מהרה בחיי החצר. היא סיפרה על בעלה שמת בקרב גבורה באנטיוכיה, בדרך לגאולת הקבר הקדוש, במסע הצלב לפני שנתיים. הוא לא זכה לראות את ירושלים הקדושה, אך היא נשבעה להמשיך את דרכו ולהתגורר סמוך לקברו של ישו המושיע.
תוך שבועות ספורים הוזמנה לנשף באולם הארמון. האולם המרכזי, על תקרתו הגבוהה ועמודיו הואר בלפידים, הגברים לבשו גלימות משי והנשים לבשו שמלות שהגיעו עד קרסוליהן, אספו את שיערן כלפי מעלה וחבשו כובע מחודד כמו בציורים מן האגדות. הנגנים ניגנו בעוד וזמר טרובדור הנעים בקולו. הנוכחים פצחו בריקודי חצר בצעדים קטנים וקידות.
ליאת עמדה כשגבה לקיר. שמלת הארגמן שלה, תכשיטיה הזהובים ושיערה שהורם בתסרוקת מפוארת לא משכו את ליבו של איש. 'גם כאן, אישה בת שלושים היא מוצר שאבד עליו הכלח' היא חשבה בעצב. ובמיוחד כאן, כשלבנות גילך חסרות שיניים בפיהן, עדר ילדים נשרך בעקבותיהן ובעליהן מפלרטטים עם עלמות בגיל העשרה, בתקופה בה המושג פיתוי קטינה טרם בא לעולם.
"התואיל הגבירה לרקוד עמי?" קול גברי מלטף קטע את הרהוריה העגומים. היא נשאה את עיניה לגבר תמיר כבן שלושים וחמש. היו לו עיניים חומות וחמות, גומות חן, ושיער וזקן בצבע הדבש. הוא לבש גלימה בצבע בורדו שנמתחה על חזה גברי רחב. כשהושיט את ידו אליה ראתה שזו זעה בקושי והוא אחז בכתפו בידו השנייה.<