אלמונית חתולית
New member
סיפורם של הורים.
זה לא בדיוק מכתב, סתם משהו שהייתי צריכה לכתוב. ------------- אמא שלי. אמא שלי היא ילדה קטנה עקשנית ומעצבנת! זה אולי נשמע כאילו אני אומרת את זה מכעס, אבל לא, זאת פשוט האמת. אמא שלי היא עקרת בית. היא לא תמיד הייתה כזאת, היא אפילו אהבה לעבוד. היא עבדה בבנק לאומי, פקידה בכירה או משהו בסגנון, הרוויחה 10,000 שקל נטו כל חודש, משכורת נאה פלוס, במיוחד לאישה צעירה. אבא שלי מרוויח, והרוויח גם כשהוא הכיר את אמא שלי, פחות. לא הרבה פחות, אבל פחות. אחרי שהם התחתנו, הם ניסו להביא ילדים לעולם, ותוך כדי התחילו לחסוך כסף לילד שיבוא. זה לא היה קשה במיוחד, הרי זוג צעיר ללא ילדים לא מבזבז יותר מידי כסף. לקחו בערך 7 שנים עד שהיא הצליחה להביא את אחי הגדול והיחיד לעולם. זה הרבה זמן. היא גם התחתנה מאוחר. המאמץ הגדול להביא ילד לעולם גרם לה להיקשר אליו מאוד, עוד לפני שנולד, ובגלל שבמשך שבע שנים נחסך כסף, אמא שלי החליטה לקחת פסק זמן מהעבודה לכמה שנים, ולטפל בילד, ואחר כך, שנתיים וחצי אחרי זה, גם בי. אל תראו את זה ככה, אני מאוד מעריכה את זה שהיא טיפלה בנו, שכשהייתי קטנה, לא הייתי צריכה לחזור הביתה ולהיות לבד, לא רציתי להיות ילדת מפתח, אבל זה תמיד נראה לי בזבוז, כי בסופו של דבר, גם אם זה היה לי קשה, הייתי יכולה להסתדר, ואולי אפילו טוב מהמצופה. היא לא חזרה לעבודה, ועד היום אני תוהה למה. היא אהבה לעבוד, היא אהבה להרגיש שהיא עושה משהו, שהיא תורמת את חלקה למשכורת, היה לה טוב, אבל כנראה שיותר טוב להתלונן על כמה שלא טוב. חוץ מזה שהיא עקרת בית גרועה! היא לא מסתדרת במיוחד עם מכשירים חשמליים, אז אבא שלי שואב אבק במקומה, גם יש לה בעיה עם אקונומיקה, אז אני ואח שלי שוטפים ריצפה, לבשל-היא לא אוהבת, לא יודעת, ובאמת עדיף שלא, למרות שהיא עושה את זה, כלים כל אחד רוחץ את הכלים שלו. אז בסופו של דבר, אמא שלי יושבת כול היום בבית, מנקה אבק, מטאטאת את הריצפה, מבשלת רק את מה שהיא יודעת להכין, ואז יושבת, קוראת עיתון, רואה טלוויזיה, לא דברים שהם לא בסדר, אבל דברים שהיא עושה מחוסר ברירה, כי אין לה משהו יותר טוב לעשות. חוץ מזה, אמא שלי סובלת מנדודי שינה, היא טוענת שזה מדאגה, אני מניחה שזה דאגה לי ולאח שלי, לאבא שלי, ולהורים שלה, למרות שכולנו בסדר. כדורים היא לא מוכנה לקחת. היא רוצה לחזור לעבוד. היא אומרת שהיא רוצה, לא שהיא עושה מאמצים בשביל זה. מצאתי לה עבודה, בערך, מקום, שהיא תוכל לעבוד בו, שהמשכורת בסדר, שזה לא יותר מידי שעות עבודה, התחשבתי בכול מה שהיא הייתה רוצה. אם היא רק הייתה רוצה. אבל לא, היא אפילו לא ניגשה לשם, לא בראש שלה, כאילו יש לה מיליון דברים לעשות ואין לה זמן לעבודה. עצלנית. עוד בעיה היא בעיית הגישה שלה, היא מתייחסת לכולם כאילו הם כדים עדינים ועתיקים מזכוכית, שבכול דקה יכולים להישבר או להיסדק, וכאילו, אם ישברו לא יהיה ניתן לתקן אותם. היא מגוננת יותר מידי. היא עושה את עצמה, ואת הסביבה שלה, לקדושים מעונים. כאילו היא סובלת בצורה מדהימה, רק בשבילנו,היא מתנהגת אליי כאילו היא מן משרתת שלי, שעושה בשבילי הכול, כאילו אני מכריחה אותה, כאילו, אם היא הייתה נותנת לי הזדמנות ולא ישר היתה עושה את הדברים אחרי, לא הייתי עושה אותם לבד. החיים שלה יכולים להיות כל כך יפים! עם עבודה, עצמאות, בעל שמת עליה, ושני ילדים שהיו עוזרים לה אם היא רק הייתה נותנת להם הזדמנות, ובעצם, כל מה שאיש משפחה פשוט היה מבקש. אבל היא צריכה להנציח את הדברים הרעים, ואת הדברים הטובים להכניס עמוק בתוך הארון, ומתחת למיטה, כי רק בארון אין מקום לכול הדברים הטובים בחיים שלה. אבא שלי. גבר בן חמישים פלוס, ש"תקוע" באותה עבודה כבר יותר מ25 שנה. הוא, צריך לחזור אחרי יום עבודה, לעשות את הדברים שאמא שלי לא מסתדרת איתם. הוא איש טוב. לא שאימא שלי היא לא אישה טובה, אבל היא לרוב חושבת על עצמה. אבא שלי, דואג לכולם לפני שהוא דואג לעצמו. גם אמא שלי, אבל היא טורחת להזכיר את זה לכולנו, והעזרה שלה כל כך בנאלית ופשוטה שהיא יודעת שבלי בעיה הייתי מסתדרת לבד. אבא שלי, לא מוכן להכניס חיות הביתה לא כי יהיה לו קשה לנקות אחריהן (אמא) אלא כי הוא חושב שזאת התעללות. אבא שלי, מקבל את הדעות שלי, לא מסכים איתן תמיד, אבל מקבל אותן. גם את החברים שלי הוא מקבל, הוא לא יגיד לי לא ללכת עם אנשים מסויימים כי הוא לא אוהב אותם. אבא שלי, כמו אמא, גם משתעמם מהחיים, הוא כבר חי אותם חמישים שנה, בשגרה נוראית. אבל הוא בניגוד אליה, עושה עם זה משהו. הוא עשה מנוי לסיפרייה, הוא לומד, קורא, משכיל. מנסה לעשות משהו עם החיים שלו. זה לא אומר שהוא מצליח, אבל הוא מנסה, כי הוא יודע שהוא לא יוכל לעשות אותו דבר כל הזמן, כול יום. אבא שלי לא יודע לריב. מתחילה מריבה, הוא צועק קצת, והולך לאנשהו. הוא בדרך כלל לא הולך רק בגלל המריבות, הוא כמעט תמיד צריך לנסוע לאנשהו, להגיע לאנשהו, אבל כשהוא רב, הוא גם בורח, ולא רק הולך. למרות שהוא לא יודע לריב, נורא קשה לריב איתו. כי שנייה אחרי זה הוא יכול להתקשר ולהגיד כמה שהוא אוהב אותך, ואני מתנתקת לו, כי מה! ככה לא רבים, ואם הוא חושב שעשיתי משהו לא בסדר, שיגיד לי, כמו שאני אומרת לו! כועסים קצת, ובסוף מבינים אחד את השני והכול נגמר. אבל הוא צריך לברוח... זה נורא! וכשהוא רב עם אמא שלי, הוא תמיד מתלונן אליי, ואני לא יודעת אם לעודד אותו, או לצדד באמא, אז אני בדרך כלל שותקת, ואם זה ממשיך אני אומרת לו שלא יערב אותי, שזה בינם לבין עצמם. שניהם יחד. הם לא נותנים לי לעשות שגיאות וללמוד. אמא שמגוננת יותר מידי ולא נותנת לי כמעט לעשות משהו בבית, כי היא מרגישה צורך לעשות את זה, לא שהיא תמיד עושה את זה, וכמו שאמרתי, היא מתנהגת כאילו היא המשרתת שלי ושל אח שלי, ואבא שמחליט משהו, אומר והולך. בן אדם שלא עושה שגיאות בחיים שלו לא מסוגל לחיות אותם, ולהתמודד עם החיים. עם אח שלי זה יותר גרוע, כי הוא כאילו נכנע לשגעונות שלהם, ובסוף הוא ממש "ידפק" כשהוא יגיע לחיים האמיתיים, כולם יתקדמו קדימה והוא יתקע מאחור. אני לפחות מנסה לעשות עם זה משהו. איך זה שאני אוהבת את שניהם? ------------- זה המכתב, ארוך-996 לפי הוורד שלי, אבל כל מילה נכונה.
זה לא בדיוק מכתב, סתם משהו שהייתי צריכה לכתוב. ------------- אמא שלי. אמא שלי היא ילדה קטנה עקשנית ומעצבנת! זה אולי נשמע כאילו אני אומרת את זה מכעס, אבל לא, זאת פשוט האמת. אמא שלי היא עקרת בית. היא לא תמיד הייתה כזאת, היא אפילו אהבה לעבוד. היא עבדה בבנק לאומי, פקידה בכירה או משהו בסגנון, הרוויחה 10,000 שקל נטו כל חודש, משכורת נאה פלוס, במיוחד לאישה צעירה. אבא שלי מרוויח, והרוויח גם כשהוא הכיר את אמא שלי, פחות. לא הרבה פחות, אבל פחות. אחרי שהם התחתנו, הם ניסו להביא ילדים לעולם, ותוך כדי התחילו לחסוך כסף לילד שיבוא. זה לא היה קשה במיוחד, הרי זוג צעיר ללא ילדים לא מבזבז יותר מידי כסף. לקחו בערך 7 שנים עד שהיא הצליחה להביא את אחי הגדול והיחיד לעולם. זה הרבה זמן. היא גם התחתנה מאוחר. המאמץ הגדול להביא ילד לעולם גרם לה להיקשר אליו מאוד, עוד לפני שנולד, ובגלל שבמשך שבע שנים נחסך כסף, אמא שלי החליטה לקחת פסק זמן מהעבודה לכמה שנים, ולטפל בילד, ואחר כך, שנתיים וחצי אחרי זה, גם בי. אל תראו את זה ככה, אני מאוד מעריכה את זה שהיא טיפלה בנו, שכשהייתי קטנה, לא הייתי צריכה לחזור הביתה ולהיות לבד, לא רציתי להיות ילדת מפתח, אבל זה תמיד נראה לי בזבוז, כי בסופו של דבר, גם אם זה היה לי קשה, הייתי יכולה להסתדר, ואולי אפילו טוב מהמצופה. היא לא חזרה לעבודה, ועד היום אני תוהה למה. היא אהבה לעבוד, היא אהבה להרגיש שהיא עושה משהו, שהיא תורמת את חלקה למשכורת, היה לה טוב, אבל כנראה שיותר טוב להתלונן על כמה שלא טוב. חוץ מזה שהיא עקרת בית גרועה! היא לא מסתדרת במיוחד עם מכשירים חשמליים, אז אבא שלי שואב אבק במקומה, גם יש לה בעיה עם אקונומיקה, אז אני ואח שלי שוטפים ריצפה, לבשל-היא לא אוהבת, לא יודעת, ובאמת עדיף שלא, למרות שהיא עושה את זה, כלים כל אחד רוחץ את הכלים שלו. אז בסופו של דבר, אמא שלי יושבת כול היום בבית, מנקה אבק, מטאטאת את הריצפה, מבשלת רק את מה שהיא יודעת להכין, ואז יושבת, קוראת עיתון, רואה טלוויזיה, לא דברים שהם לא בסדר, אבל דברים שהיא עושה מחוסר ברירה, כי אין לה משהו יותר טוב לעשות. חוץ מזה, אמא שלי סובלת מנדודי שינה, היא טוענת שזה מדאגה, אני מניחה שזה דאגה לי ולאח שלי, לאבא שלי, ולהורים שלה, למרות שכולנו בסדר. כדורים היא לא מוכנה לקחת. היא רוצה לחזור לעבוד. היא אומרת שהיא רוצה, לא שהיא עושה מאמצים בשביל זה. מצאתי לה עבודה, בערך, מקום, שהיא תוכל לעבוד בו, שהמשכורת בסדר, שזה לא יותר מידי שעות עבודה, התחשבתי בכול מה שהיא הייתה רוצה. אם היא רק הייתה רוצה. אבל לא, היא אפילו לא ניגשה לשם, לא בראש שלה, כאילו יש לה מיליון דברים לעשות ואין לה זמן לעבודה. עצלנית. עוד בעיה היא בעיית הגישה שלה, היא מתייחסת לכולם כאילו הם כדים עדינים ועתיקים מזכוכית, שבכול דקה יכולים להישבר או להיסדק, וכאילו, אם ישברו לא יהיה ניתן לתקן אותם. היא מגוננת יותר מידי. היא עושה את עצמה, ואת הסביבה שלה, לקדושים מעונים. כאילו היא סובלת בצורה מדהימה, רק בשבילנו,היא מתנהגת אליי כאילו היא מן משרתת שלי, שעושה בשבילי הכול, כאילו אני מכריחה אותה, כאילו, אם היא הייתה נותנת לי הזדמנות ולא ישר היתה עושה את הדברים אחרי, לא הייתי עושה אותם לבד. החיים שלה יכולים להיות כל כך יפים! עם עבודה, עצמאות, בעל שמת עליה, ושני ילדים שהיו עוזרים לה אם היא רק הייתה נותנת להם הזדמנות, ובעצם, כל מה שאיש משפחה פשוט היה מבקש. אבל היא צריכה להנציח את הדברים הרעים, ואת הדברים הטובים להכניס עמוק בתוך הארון, ומתחת למיטה, כי רק בארון אין מקום לכול הדברים הטובים בחיים שלה. אבא שלי. גבר בן חמישים פלוס, ש"תקוע" באותה עבודה כבר יותר מ25 שנה. הוא, צריך לחזור אחרי יום עבודה, לעשות את הדברים שאמא שלי לא מסתדרת איתם. הוא איש טוב. לא שאימא שלי היא לא אישה טובה, אבל היא לרוב חושבת על עצמה. אבא שלי, דואג לכולם לפני שהוא דואג לעצמו. גם אמא שלי, אבל היא טורחת להזכיר את זה לכולנו, והעזרה שלה כל כך בנאלית ופשוטה שהיא יודעת שבלי בעיה הייתי מסתדרת לבד. אבא שלי, לא מוכן להכניס חיות הביתה לא כי יהיה לו קשה לנקות אחריהן (אמא) אלא כי הוא חושב שזאת התעללות. אבא שלי, מקבל את הדעות שלי, לא מסכים איתן תמיד, אבל מקבל אותן. גם את החברים שלי הוא מקבל, הוא לא יגיד לי לא ללכת עם אנשים מסויימים כי הוא לא אוהב אותם. אבא שלי, כמו אמא, גם משתעמם מהחיים, הוא כבר חי אותם חמישים שנה, בשגרה נוראית. אבל הוא בניגוד אליה, עושה עם זה משהו. הוא עשה מנוי לסיפרייה, הוא לומד, קורא, משכיל. מנסה לעשות משהו עם החיים שלו. זה לא אומר שהוא מצליח, אבל הוא מנסה, כי הוא יודע שהוא לא יוכל לעשות אותו דבר כל הזמן, כול יום. אבא שלי לא יודע לריב. מתחילה מריבה, הוא צועק קצת, והולך לאנשהו. הוא בדרך כלל לא הולך רק בגלל המריבות, הוא כמעט תמיד צריך לנסוע לאנשהו, להגיע לאנשהו, אבל כשהוא רב, הוא גם בורח, ולא רק הולך. למרות שהוא לא יודע לריב, נורא קשה לריב איתו. כי שנייה אחרי זה הוא יכול להתקשר ולהגיד כמה שהוא אוהב אותך, ואני מתנתקת לו, כי מה! ככה לא רבים, ואם הוא חושב שעשיתי משהו לא בסדר, שיגיד לי, כמו שאני אומרת לו! כועסים קצת, ובסוף מבינים אחד את השני והכול נגמר. אבל הוא צריך לברוח... זה נורא! וכשהוא רב עם אמא שלי, הוא תמיד מתלונן אליי, ואני לא יודעת אם לעודד אותו, או לצדד באמא, אז אני בדרך כלל שותקת, ואם זה ממשיך אני אומרת לו שלא יערב אותי, שזה בינם לבין עצמם. שניהם יחד. הם לא נותנים לי לעשות שגיאות וללמוד. אמא שמגוננת יותר מידי ולא נותנת לי כמעט לעשות משהו בבית, כי היא מרגישה צורך לעשות את זה, לא שהיא תמיד עושה את זה, וכמו שאמרתי, היא מתנהגת כאילו היא המשרתת שלי ושל אח שלי, ואבא שמחליט משהו, אומר והולך. בן אדם שלא עושה שגיאות בחיים שלו לא מסוגל לחיות אותם, ולהתמודד עם החיים. עם אח שלי זה יותר גרוע, כי הוא כאילו נכנע לשגעונות שלהם, ובסוף הוא ממש "ידפק" כשהוא יגיע לחיים האמיתיים, כולם יתקדמו קדימה והוא יתקע מאחור. אני לפחות מנסה לעשות עם זה משהו. איך זה שאני אוהבת את שניהם? ------------- זה המכתב, ארוך-996 לפי הוורד שלי, אבל כל מילה נכונה.
