סיפורי פוגי

HelterSkelter1

New member
בטח!

המניעים להאזנה למוזיקה אף פעם לא יכולים להיות "פוזה" או ניסיון השתייכות לאיזו קליקה כזו או אחרת (ואני בטוח שאתה מסכים איתי). אני מציע להפריד בין עולם המוזיקה לעולם הפורומים, עם כל הכבוד לשני... ואני מציע ברצינות לכל אחד להאזין להנרי קאו. מי שייעשה את זה ברצינות, וייבוא עם גישה חיובית, עוד עשוי להינות. אני לא חושב שהשד נורא כ"כ. נכון שיש בהם הרבה קיצוניות מוזיקלית ופוליטית, אבל הם באמת להקה ענקית, וכל האלבומים שלה, ללא יוצא מן הכלל, מצויינים לדעתי, ולהאזין להם זאת לא משימה בשמיים... במיוחד לא למי שמאזין למוזיקה שמדוברת פה. אני מציע, למי שעוד לא מכיר, להתחיל עם In Praise Of Learning, אלבומם מ-75'.. יש אגב משהו שמעניין אותי לבדוק - האם כל אדם יכול לאהוב כל סוג מוזיקה, ומה שמפריד ביניהם זו רק גישה לא נכונה, דעות קדומות, או סתם עצלנות, או שלא משנה מה, גם עם מישהו יבוא עם הגישה הנכונה ויישמע את המוזיקה בתדירות גבוהה, הוא עדיין לא ייאהב את מה שהוא שומע. במילים אחרות - גם אישה מהרצליה, בת 40 עם שלושה ילדים שעובדת כמזכירה, יכולה לאהוב את הנרי קאו, לו רק תשקיע קצת זמן ותבוא עם גישה נכונה. או שלא?
 

melancholy man

New member
האמת שכשחושבים על זה באמת לעומק

הסיבה שאנשים מעדיפים סוג מסויים של מוסיקה על סוג אחר היא כמעט תמיד, בבסיס, "פוזה" או "ניסיון להשתייך לאיזה קליקה", רק שאנחנו קוראים לה, טעם, ניסיון חיים, השכלה ושאר מונחים שנשמעים טוב, אני ואתה שומעים מוסיקה שהיא בבסיסה או פופ או תגובה לפופ, בגלל הרקע שלנו, בגלל מה ששמענו כשהינו ילדים, בגלל האהבות המוסיקליות שלנו, אני בספק, אם אבורג'יני שחיי ב outback האוסטרלי בלי שנחשף בחיים לפופ, יכול בכלל להתחבר להנרי קאו (שלא לדבר על פרוג או פסיכדליה, שזו בעצם התגובה להם). יחד עם זה, אם הבנתי נכון למה שהתכוונת אליו, כן, הכי טוב להגיע לרמה של פתיחות שתאפשר לך (לכולנו) לשמוע מוסיקה נקיים מדעות קדומות, אני בספק אם זה באמת אפשרי.
 

gryphon music

New member
דוגמא - בשנים שעבדתי בטאוור ../images/Emo122.gif ההכרות שלי

עם צרכני הטראנסים {לרבות אלו שצרכו אותם ושכחו לעבור בקופה} הובילה אותי לאימוץ דיעות קדומות מאד קיצוניות לגבי השבט הזה שמביא אותה בקידוחים ובפצצות לגבות. מכל ה "בוא'נה אחש'לי ,איפה הטרקים של הנצחונות ? " לא יכולתי לשלוף אפילו פרצוף אחד שהייתי יוצא לשתות איתו בירה / קולה דיאט. כשהכרתי את אחת הבנות החמודות יותר שיצא לי להכיר וגיליתי את טעמה המוסיקלי לא הבנתי איך אתה יכול לחיות עם עצמך בשלום כשיש לך איזשהו מכנה משותף תרבותי עם הזן הנדיר הזה של אנשים, הרי גם הסיכוי שתאהבו אותו קולנוע למשל , אפסי ביותר. אני בא להגיד שיש קשר בין טעם מוסיקלי לרקע חברתי, לתכונות אופי וצורות חיים , איזה עוד הסבר יש לכך שאוכלוסיה שלמה של בחורים שמשחקים במגרש הביתי מעריצים פתאום כאילו out of nowere את ירדנה ארזי וג'ודי גרלנד, יעני , לחזק את מה שאיל כתב , יש לפעמים גם קשר בין מה הולך לישון איתך בלילה לדיסק שאתה מנגן כשאתה מתעורר.
 

HelterSkelter1

New member
מה שמוליך אותי

מבחינת מוזיקה היא האם היא נשמעת לי טוב - האם מתחשק לי לשמוע אותה. אסור להיסגר למוזיקה. לא סתם לא להיסגר - רצוי מאוד להפתח - אפילו בכח לפעמים. כך נהנים מכל כך הרבה עולמות. למה לשמוע רק פסיכדליה, רוק ופולק, כשאפשר לשמוע גם פאנק, Fאנק, ג'אז, קלאסי, אוונגארד, פופ, מוזיקה הודית, מוזיקה אלקטרונית וכל דבר אחר? אני רוצה להאמין שהגעתי למצב שאני יכול להינות מכל ז'אנר מוזיקלי בעולם (המערבי לפחות). בכל ז'אנר יש דברים טובים ויש דברים פחות.
 
לא שאני חולקת עליך לעניין הקשר בין הרקע להעדפ

ות מוסיקליות, אבל שימו לב מה אתם מגדירים כ"אחר", ה-other מולו אתם מודדים את טעמכם המוסיקלי, ובעצם הזהות שלכם: "אישה מהרצליה, בת 40 עם שלושה ילדים שעובדת כמזכירה" ; וסתם "בנות". "אבורג'יני שחיי ב outback האוסטרלי" "בחורים שמשחקים במגרש הביתי " דהיינו, מלבד "צרכני הטראנסים", שהקרע החברתי השונה שלהם אינו מזוהה כאן, מדובר בנשים, שחורים וגייז. ובל נשכח את הילדות בנות ה-12.
 

האירי

New member
אני לא מצליח לדמיין למה מאזינה

מזכירה אבורג'ינית לסבית עם שלש ילדות בנות 12 שמקשיבות לטראנסים פסיכאדליים. אגב , אם היתה איזו ביקורת אני מודה שלא כך כך הבנתי. זה בסדר להזדהות עם מיעוטים להתפשט גם כשלא חם ואפילו להקשיב לשלמה ארצי אני לא חושב שמישהו מאיתנו רצה לפגוע בקהילה ההומו לסבית,בנשים, באבורג'ינים או בכלל במישהו. אנחנו אנשים חיוביים ואוהבים את כולם תודה אמנון
 

melancholy man

New member
לא יודע לגבי נשים הרצלניות או גייז

שמבחנתי לפחות הם ממש לא אחר, אבוריג'נייים, הם דיי אחר מבחינתי, אולי יש כאן אנשים שזה לא המצב מבחינתם. יש משהו קצת טיפשי בלקחת שלוש הודעות שמתייחסות לדברים שונים ולכרוך אותם יחד כאילו מדובר בדעה אחת. מעבר לזה, הערה קטנה לאמנון, כל המזכירות האבוריג'ניות, ושלושת הילדות שלהן בנות ה 12, שומעות סנדי דני, סתם, שתדע...
 
זו תמונה עקבית כאן (ולא רק כאן)

קיוויתי - ואני עדיין מקווה - שזה יביא להארה אצל הכותבים. לך אולי לא צריך להסביר, כי אתה מבין עניין, אבל אחרים.
 

HelterSkelter1

New member
אישה בת 40 עם 3 ילדים מהרצליה

היא הישראלית הטיפוסית, לטוב ולרעה. הישראלי והישראלית הטיפוסיים לא שומעים הנרי קאו, או זה לפחות מה שאני יודע. קורט וונגוט היה אומר - "ככה זה".
 

gryphon music

New member
אייל ,אתה תהנה מהנרי קאו

רק אם קטפת דגים מהשמים רק אם העפת הרים לתןך המים רק אם איייייייי אווווווווווו וווווםםםםםםםם {פה בא סולו של באסון מפח מגולבן מחובר לגנרטור } דאגמר קראוז נוהמת כמו מסור בדואט עם חמת אפילו שמוליק {קראוז } יותר נורמאלי שר מכוער אבל לפחות טונאלי אז מתי א - טונאלי ?
 

Durutti Line

New member
תקשיב לאלבום Unrest

הנרי קאו נשמעים מצוין באלבום הזה. וזה לא תמיד כ"כ אוונגרדי, הקטע הראשון למשל מאוד קל.
 
ועם כל הכבוד סנדי דני

גונג כוורת או כל להקה אחרת שהוזכרה פה (ו"רק אני והגלשן שלי" זה אדיר !!) האלבום הזה של סוניק יות' פי 20 דגרות יותר חזק וטוב מכולם ביחד ..
 

Tomer 123

New member
כוורת

טוב, אז יש לי כמה דברים להגיד על כוורת ועל סנדרסון בפרט: אם מקשיבים לדברים המוקדמים שסנדרסון עשה אי אפשר שלא לקרוא להם חתרניים וחדשניים לשנים שבהן הם נכתבו. "הסיפור המחריד על הילד מברזיל" היא יצירה זאפאית נועזת ומעניינת, גם אם קצת מפורזת ובוסרית. נכון שההומור המופרע של סנדרסון מתבלט, אבל צריך להקשיב למוזיקה כדי להבין שגם לה היה חלק משמעותי. האופרה "סיפורי פוגי" היא קטע פרוגרסיבי לחלוטין, וכדאי להקשיב בתשומת לב לקטעים האינסטרומנטליים, כי שם הגיטרה של סנדרסון מנסרת את הלילה ויש שם לא מעט הברקות וסולואים מעולים. אבל מכל הדברים שסנדרסון עשה לפני כוורת הקטע החדשני והמעניין מכולם (גם אם לדעתי הוא פחות טוב מ"פוגי") הוא "התמנון האיטר". קצת רקע למי שלא יודע: ב1972 הקליטו סנדרסון ואולארצ'יק את "התמנון האיטר" עם תזמורת רשות השידור, מאוחר יותר הם נסעו ללונדון כדי לנסות לעניין חברות תקליטים עם הקטע. בלונדון הם הקליטו המשך אינסטרומנטלי שניפח אותו ל30 דקות של מעברים וקטעים שהפכו עם מילים ל"משה כן משה לא" ו"האיש הכי מהיר" (במקור הוא מושר באנגלית). היצירה "התמנון האיטר" היתה כנראה אחד הניסיונות היחידים בעולם (!) לשלב רוק ומוסיקה ערבית (שימו לב: לא מזרחית-ערבית). ההצלחה, כצפוי, לא היתה. מתוך הכישלון הזה סנדרסון החליט לזנוח את הכיוונים האוונגרדיים ולכתוב רוק-פופ בעברית, וכך גם הוקמה כוורת. וכמה דברים לגבי כוורת: לגבי הטקסטים, סנדרסון תמיד כתב בכוורת טקסטים מז'אנר שנקרא "נונסנס". הרעיון של נונסנס הוא חוסר הגיון, משפטים משולבים אחד בשני, משחקי מילים וכד'. לפרוגרים בינינו-גם ג'ון אנדרסון כתב בצורה דומה. נכון שאצל כוורת לא זוכרים כמעט את העיבודים וכשנזכרים בכוורת מזמזמים את הטקסטים ולא את המעברים, הסולואים או הפתיחות, אבל אני ממליץ לכם להקשיב לעושר המוסיקלי ב"סיפורי פוגי", לז'אנרים והכלים המיוחדים ב"פוגי בפיתה", ולגיוון הסגנוני ב"צפוף באוזן". אפשר לזלזל בהומור, בגישה של כוורת שתמיד נראתה נחותה לצד תמוז ה"חשובה" (ושלא יתברר לא נכון-"סוף עונת התפוזים" הוא אלבום הרוק הטוב ביותר שיצא בישראל מאז ימי אברהם אבינו וזאת דעה מוצקה מאוד אצלי), אבל אי אפשר לקחת את הכישרון הבלתי מבוטל של 7 חבריה. העיבודים של כוורת תמיד היו עשירים ומלאים ביצירתיות. כאוהד גדול של כוורת אני תמיד אאלץ להתווכח עם אלה שלא יכולים לסלוח לכוורת על שהיתה כל כך ישראלית. אני תמיד אומר שאין מה לעשות-"אדם הוא תבנית נוף מולדתו" (אמר את זה עוד ישראלי אחד). הם לקחו את המבנה של הלהקה הצבאית ויצקו לתוכו את הרוק שעליו הם גדלו ואהבו, מה שזוכרים לה זה את "סיפור המכולת", "אנשי הארון", הצחוקים והדאחקות, ומעדיפים לשכוח את הסולו אורגן של "שיר המכולת", קרב הגיטרות הנפלא של "יוסי מה נשמע", המוג המגניב שפותח את "גולית", הסולואים הג'אזיים ב"ככה היא באמצע", הסולו גיטרה החד-פעמי של "אוכל ת'ציפורניים", העיבודים המרשימים כל כך של "למרות הכל" ו"הבלדה על ארי ודרצ'י" ועוד ועוד ועוד... לסיכום: אני תמיד חושב שמתנכלים לכוורת בגלל העובדה שהם לא לקחו את עצמם כל כך ברצינות, והעדיפו לתבל את המוסיקה בצחוקים והומור. חוץ מזה, ההצלחה המסחרית הגדולה כל כך הרחיקה מהם אניני טעם (טוב, אם הם כאלה מצליחים הם חייבים להיות רדודים...). בקיצור, מדובר באחת הלהקות החשובות שהיו בארץ, ובמקום שהוליד 7 ענקים בארצנו הפצפונת.
 

האירי

New member
אתה כותב יפה וללא ספק מעורר מחדש סקרנות

אבל בסה"כ אתה מחזק את מה שאמרתי ואולי מעטים יסכימו איתי. אנחנו לא בוחרים מה לזכור ומה לשכוח כמו שאתה טוען , זה טיפשי . אני מעולם לא חיפשתי פרוג בכוורת , ואני לגמרי פשוט בטעם המוסיקלי שלי. עדיין , כל כך הרבה שנים אני עם כוורת שמוזר שרק עכשיו בזכות השירשור הזה אני אתחיל להקשיב להם אחרת, משהו התפלק בדרך עם הלהקה הזו , אם היו מבקשים ממני לסכם את היצירה שלהם בשתי מילים הייתי אומר" סוג של טנגו צפרדעים". להשוות את הכתיבה של סנדרסון לאנדרסון ? שטויות , שניהם כתבו נונסנס רק שאנדרסון לא ממש התכוון , והפלצנות שלו , למי שמכיר את ההסטוריה של יס גם היתה בעוכריו. סנדרסון הוא אדם מצחיק בטירוף , התכנית שלו "חכם על גדולים " היתה גדולה, אני עדיין לא חושב שהיה איזון נכון בין הדאחקות לשירים. הוא היה צריך להבין שמוסיקה היא נצחית , ומופע סטנדאפ כמה מצחיק שיהיה לא שורד דקה אחרי שהוא יורד. דני סנדרסון קיבל הערב מייל מחבר בפורום שבו הוא משתתף שמפנה אותו לשירשור הזה. הייתי מת שיופיע כאן ויספר על התקופה , על מה רצה לעשות, ועל מה , אם בכלל , הוא מתחרט שלא עשה. נקווה שלפחות הוא עוקב אחרי מה שנכתב כאן.
 
למעלה