סיפורים..סיפורים...

[boten d]

לא לספר מרצונך החופשי כל דבר

אבל כששואלים אותי אני עונה בכנות. (כמה דקות אחרי ההבדלה) איפה היית כל היום? בים. (שבת בבוקר) איפה הייתם אתמול בערב? בפאב. אם הם לא רוצים לדעת שלא ישאלו. הרי ברור להם מה אני עושה. אגב, בשבת הראשונה שהעזתי לקחת את הפלאפון שלי איתי, אמא שלי התקשרה אלי במוצ"ש ותוך כדי שיחה היא אומרת משהו כמו "רגע, לא היית בבית משבת. ממתי אתה מסתובב עם הפלאפון בשבת?", התשובה הייתה "מאז שהחלטתי להיות זמין". הרגשתי ממש ממש לא נעים.

 

[uri80]

כשהם שואלים, אני בדר"כ עונה

"מה זה חשוב?" או משהו בסגנון. כך זה היה תמיד. עם הזמן והשנים פשוט שואלים פחות. האמן לי שהם לא באמת מעוניינים לדעת שהשרימפס בחמאה היו מצוינים, או שהמים הקרים בים באמצע הלילה גרמו לך להרגיש שוב כמו בן אדם. לא מרגיש צורך לפרט.

 

[אנטיגוני]

ברור שצריך לשמור על גבול

וברור שאני אף פעם לא מנדבת מידע על החילוניות שלי מרצוני, זה ממש לא לעניין מבחינתי. מעולם לא אמרתי למשל שאני לא צמה ביום כיפור. אבל זה נורא מרגיז שהם שואלים כל כך הרבה וכשהם שומעים תשובה כנה מזילים דמעה / מעקמים פרצוף (לפי חומרת האישיו), אמא שלי למשל הצהירה מספיק פעמים שהיא יודעת טוב מאד את מצבי אז למה לעזאזל לשאול "כשר שם?", "מה הכנת לשבת?" "מה עשיתם בחג?" אני בעיקר מדברת על זה שאנחנו חייבים להפסיק לקחת את כאב הלב שלהם על הגב שלנו, זו בעיה שלהם שהם נפגעים מהנושא, נכון זו האמונה שלהם, נכון זה באמת חשוב להם אבל אז מה? הם בוחרים להאמין בו והם בוחרים לבכות בלילה מזה שאני מאושרת וחיה את החיים שלי לפי האמונה שלי. אני לא מפילה על ההורים שלי את כאב הלב שנגרם לי מזה שלא משנה כמה אני מצליחה בחיים זה אף פעם לא מספיק כי אני לא דתיה, ואת הכאב שנגרם לי מזה שלא משנה כמה הם מתים על בן הזוג שלי הוא עדיין לא מספיק מסב להם אושר כי הוא לא דתי וכו' וכו' כמו שכבר אמרתי כאן פעם (אני חוזרת לעניין העגלות המלאות והריקות והגשרים הצרים מדי) - ההורים שלי תמיד גורמים לי להרגיש שאני גורמת עוגמת נפש (לאמא / לסבתא לדודים החרדים ממאה שערים) ושאני צריכה להזהר שלא לגרום, הם חושבים הרבה פחות על עוגמת הנפש שנגרמת לי (כי להיות חילוני זו שטות, זה בשביל הכיף, זה לא קשור לערכים ועקרונות), לכן זו הבחירה שלהם לשאול וזה רק הגיוני שאני לא אשקר, הם ילדים גדולים, אני לא צריכה לסבול עוד שקרים על הגב. עד לאחרונה עניתי "מה זה חשוב" לאחרונה אני עונה "את באמת רוצה לדעת?", או לחלופין, עצה די טובה האמת, משהו מאד קיצוני שנאמר בהומור (לפחות חוש הומור יש להם) כמו "אכלנו חזיר ורקדנו בעירום", יאמר לזכותם, הם צוחקים...

 

[מותר לי]

"מה זה חשוב?"

אם אני עונה כזה דבר, זה נשמע לי מאד מפסידני, לוזרי... במילים אחרות: "אני יודעת שעשיתי משהו לא בסדר אז אל תמשיכו לשחק לי על המצפון" (שוב- אמרתי שזה נשמע לי...) מצד שני- מה אני אמורה להגיד להם? "בשבת נסעתי לים, ביום כיפור אכלתי, בפסח אגרתי פיתות, בשר לבן זה לא טעים ואין לי אלוהים..." והם שאלו! הם לא שאלו כי הם לא ידעו, הם שאלו כי בסתר ליבם רצו להאמין שאני עדיין מאמינה, עדיין שומרת... ואני לא רוצה לתת להם את התחושה הזאת! אז מה אני עונה? 1. "את שואלת כי את באמת לא יודעת?" 2. "תרשי לי לא לענות על שאלות שהתשובות ידועות מראש" 3. "לענות את התשובה שאת רוצה לשמוע או את התשובה שאני רוצה להשמיע?" 4. "אל תשאלי שאלות כדי שלא תקבלי שקרים" (זה בד"כ כשכבר אין לי מצברוח לכל השאלות המעצבנות שלהם) אפילו שבכלל, בזמן האחרון ניתקתי איתם שוב את הקשר, לפני שישלחו לי "שליחים" שיחזירו אותי הביתה, פשוטו במשמעו

 

[האיש והמסכה]

לדעתי

הם פשוט מקנאים ולא מפרגנים בגלל שלהם היה "אסור".

 

[pinprick]

חזרתי, שזופה מלוחה ומאושרת+נצל"ש

אתם כאלה...כאלה...כאלה!!! חלק מהתגובות קראתי לפני הנסיעה וזה ממש עזר לי להרגיש טוב עם זה שאני צודקת, ואת חלקן קראתי מהפלאפון מול ים וירח (והמון מלח). "החרדים יודעים את האמת"- כל כך נכון.אנטיגוני- את הנאום שלך על העגלות והגשרים כבר מצאתי את עצמי מרצה בלהט לחברה דתייה...ועם זאת- כל כך קשה להשתחרר מהתחושה הזו! החלטתי באמת, כמו שכמה המליצו, לספר יותר כשבאמת לא אגור בבית (עצי יער- אתה כל כך יודע..) ושאוכל להיות עצמאית לחלוטין. נזכרתי שבפעם האחרונה שאמא שאלה אם התפללתי או בירכתי, עניתי בשיא הטבעיות: "מה, את מקבלת אחוזים?". וזה מה שהפך את זה לפעם האחרונה שהיא שאלה...והיא אפילו חייכה... בקיצור, תודה רבה!היה סופ"ש מופלא. ולחיזוק- קניתי לעצמי מתנה ליומולדת את "פתוח סגור פתוח" של יהודה עמיחי. שמתחיל בשירי האנטי דת החזקים שלו. כדאי כדאי כדאי!!!