סיפורים..סיפורים...

[pinprick]

סיפורים..סיפורים...

בשלוש השנים האחרונות יכולתי לכתוב ספר. המצאתי כל כך הרבה סיפורים להורים שלי ..זה יכל להזין אפילו כמה כרכים. אבל ככל שעובר הזמן- אני מפחדת יותר. מחר החבר (החילוני- שומושמיים) ואני נוסעים ליממלח. לסופ"ש תחת כיפת השמיים (היום מומולדת

) כמובן שמבחינת אבאמא אני בעיר X עם חברה Y . לפחות הפעם זו חברה שבאמת קיימת בניגוד לשאר... ואני עדיין מפחדת. ואם תהיה תאונה בדרך? התחלית כבר להמציא סיפור אפילו לזה!(למרו תשנראה שעדיף למות מאשר להתמודד איתם אח"כ, כשאני רק פצועה). ואם יהיה אירוע בטחוני? ואם אפול מצוק? ואם ואם ואם... להתקשר לאמא ולהגיד לה ש"הגעתי והכל בסדר" כשאנחנו בסה"כ עוד אצל בת"א?אבל זה שקר גמור. לא להתקשר? אז היא תתקשר כשנהיה בדרך. לעצור בצד כדי שהיא לא תשמע שיש רוח ואז לענות?או אולי להתעלם?אבל אז היא תדאג יותר. לא רוצה לצער אותה!!! חשבתי כבר לא לנסוע. נראה לי השפלה מוחלטת. דריכה על כל מה שאני רוצה להיות. ואיך זה ייגמר? ואם היא תרצה לעשות לי מסיבת הפתעה עם כל החברות הלא -קיימות האלה? (או קיימות אבל בלי קשר קרוב כל כך..או בחו"ל..) הנה סיבה לשמוח שהיא לא כל כך אוהבת אותי... ובחתונה? היא בטח תצפה שאזמין את כל החברות האלה. אולי אשיג מספיק שחקניות? ומה הפלא שהחבר חושב שאני פסיכית???

 

[אנדרנליסט]

מזכיר לי את החברה הקודמת שלי

סיפור הזוי אבל אמיתי. מצב אני: חזות חרדית חילוני בלב. מצב היא: חזות חרדית, חרדית בלב בהסתייגות קלה אחת, היא מאוהבת בי. כל פעם שנפגשנו הייתה מספרת לאמא שלה סיפור מצוץ אחר, וכל פעם זה עיצבן אותי מחדש, כמובן שהקשר שלנו נשמר בסודיות שלא מביישת סוכני שב"כ, ולכן נפגשנו רק פעם בחודש-חודשיים, כל השאר התנהל בטלפון. זה החזיק מעמד שנה וקצת, עד שנמאס לי. הקיצר, תקחי את אמא לשיחה, תסבירי לה שיש לך חבר ושזה בלתי הפיך, יהיו קצת צעקות בהתחלה, קצת ריבים, הרבה דמעות, אבל זה יעבור ואז יהיה לך שקט נפשי. עד שלא תעשי את זה החבר שלך צודק.

 

[pinprick]

באמת הזוי...אבל

בחיים לא הייתי נותנת לזה להידרדר לפגישה פעם בחודש-חודשיים...כל הכבוד לכם שהחזקתם מעמד. מה שכן, הביג דיל הוא לא לספר שיש לי חבר (אפילו היא מבינה שהיא לא דוגמא למערכת יחסים זוגית טובה) אלא לספר שאני ישנה אצלו ((והוא עוד גר עם ההורים), שאנחנו נוסעים יחד, ועוד בשבת (שזה כבר סיפור אחר). אמא שלי בקיאה מדי בכל פרטי ודקדוקי איסורי ה "ייחוד" .אני עוברת כאן על עשרות כאלה... בכלל, בקטע של צניעות- אמא שלי היתה מעלימה את עצמה אם היתה יכולה מרוב שהיא " מתקפלת" ליד גברים... אם הם ידעו שאני ישנה אצל החבר- אני אצטרך להמשיך ולישון אצלו תמיד....

 

[boaZone]

אל תספרי

כפי שאני מכיר את זה, הם לא יעריכו את הכנות. החרדים יודעים את האמת, וכל מה שתאמרי אחרת יהיה שקר, ולא משנה אם תבואי מיוזמתך או שהם יגלו לבד. את לא נשמעת במצוקה נפשית גדולה. את אגירת הסיפורים כולנו בפורום עברנו. "הכיפה? הא... הייתה רוח". זה מפתח את הדמיון, עוזר לנתח מצבים. החבר שלך גם הסתיר דברים מההורים שלו, והוא יתמודד עם זה. אני מניח שנראה לו יותר מוזר שאת מתחילה למלמל כשאת יוצאת מהשירותים, בוהה לרגע באוויר, מחייכת חיוך מטופש וממשיכה האלה בחיים. המשיכי בחיים. בסוף זה יצא. אבל למה לעשות מלחמות עכשיו אם אפשר אחר כך?

 

[אנדרנליסט]

זה היה מיותר

לספר לכם על זה

 

[כבשה תוהה]

יומולדת שמח!!!

אחד מהדברים שהחלטתי עליהם בתחילת תהליך היציאה שלי ושאני לא עוברת עליו ויהי מה הוא להגיד את האמת. דעתי היא לא לשקר! והאמיני לי שהיה לי קשה מאד לפעמים לעמוד בזה. כשהודעתי לאמא שלי שאני גרה עם חבר שלי שמעתי צעקות בטלפון שהגיעו מירושלים עד ניו יורק. כשהודעתי לה שאני עוברת לגור עם שותף היינו בנתק של חצי שנה! אבל, עכשיו כשכל המשברים והריבים וההסטריות והבכי הרב - משני הצדדים עברו, אני לא מפחדת להגיד להם כל דבר. הם יודעים שאני חיה את חיי, שטוב לי בהם ואני כמעט ולא שומעת תלונות מהם על כך. הם מקבלים אותי כמו שאני ואני יודעת שזה רק בגלל שעמדתי על שלי ולא שיקרתי להם באף שלב בדרך. אני לא אומרת שאני רצה לספר להם כל מה שאני עושה אבל אם שואלים אותי ישירות אני אף פעם לא אשקר או אסתיר דברים וכמובן שאני מכבדת אותם כשאני נמצאת בביתם ומתלבשת ומתנהגת לפי 'מנהג המקום'. אני לא יודעת איך ההורים שלך אבל עד שלא מנסים לא יודעים. שיהיה לך בהצלחה!

 

[עצי היער]

כל זה טוב ויפה

אחרי שהחלטת לעזוב, איך שזה נשמע גם אחרי שעזבת את הבית. לחיות כך מתוך הבית, זה משהו הרבה הרבה יותר טרגי, מכל הבחינות.

 

[נמאס להתבחשש]

ויכוח ישן

מה להגיד איך להגיד ומה התועלת לעומת הנזק. כל מקרה כמובן לגופו, אני החלטתי לספר רק בצורה כללית מאוד. וכן, גם לייפות את האמת או לשקר במידת הצורך. אין צורך להוסיף כאב וצער. ומה שהם לא יודעים לא הורג אותם.

 

[נופל חופשי]

../images/Emo45.gif לגמרי

כי אם אנחנו משקרים, איבדנו את כל הפוינט של היציאה בשאלה... לא לשקר לעצמנו ולאחרים לכן גם אני נזהר בשום אופן לא לשקר להורים/חברים/רבנים מהעבר על מעשי, אבל מצד שני אין שום חובה לנדב פרטים ומותר להתחמק משאלות.

 

[uri80]

השאלה היא כמה זמן את מעונינת

להמשיך בכך? הרי ברור שזה לא מצב שיוכל להמשיך לעולמי עד. מתישהו הדברים יתגלו ואז סביר להניח שיבוא פיצוץ. נראה לי שרצוי בהדרגה להכין אותם לכך, טיפין טיפין (יש לי אבא של חבר שנוהג להגיד את זה במבטא פרסי. תנסו. קורע מצחוק). ברצינות, בכל מקרה זה לא יהיה קל וסביר להניח שיפגעו. תהיי מוכנה לכך.

 

[מותר לי]

../images/Emo2.gif ואם....

ואם עברת ליד הבית שלי ולא אמרת לי שלום?

אני מאמינה שכבר מאוחר לעצות, אבל אני בדיעה של להסתיר... כמה שאפשר... עד מתי? עד שתרגישי שאת מבוססת, עד שתדעי שמתחת לקרקע הנשמטת ישנה קרקע בטוחה... או? או עד היום שלא תוכלי לסבול יותר, ולא ממש יהיה איכפת לך על מה את דורכת או מי דורך עליך... לא יודעת בת כמה את, אבל לתקופה הקרובה- תסתירי... ופעם הבאה... בבקשה ליידע אותי לפני נסיעה ליממלח!

 

[שבתאי צבי]

היי

מכיר את התחושה. זה בעסה וקצת משפיל, לשקר, בייחוד לאנשים שחשובים לך. זה גם חידד בשעתו את חוסר הקבלה שלהם אותי כפי שאני. בדיוק היום כתבתי על זה קצת ראי כאן

 

[דינה N]

יש מחיר לשקרים ולסיפורים

וכמה אנרגיה רעה זה לוקח... אבל אני מכירה את המקום שעד שיש אומץ להגיד את האמת צריך קצת לעגל פינות בשביל לשרוד. בסוף מגיעים לנקודה שאי אפשר יותר ואז מקבלים כוח לעמוד מול העולם זקופים ולהגיד - זה אני

 

[יוצאת מזה]

יותר הגיוני שתפחדי שהחברה הזו תתקשר

ותחפש אותך..ואז אמא שלך תגלה שהיא לא איתך בכלל...ואז היא תיכנס לסרטים... בעצם, אני הייתי אומרת- תתפללי שמשהו יקרא, כך יגלו שאת לא באמת רוצה להיות כמוהם, יהיה רע שבוע-שבועיים...ואז הם יבינו, וגם אם לא- בפעם הבאה תוכלי לעשות מה שבא לך...

 

[אברהםפוץ]

מזכיר לי שבת אחת

שבת אחת בהיותי באחת מבירות אירופה הסתובבתי עם חבר ברובע הבילויים (לא מה שאתם חושבים) ופתאום פרצה דליקה באחד המחסנים באיזור. לא פחדתי שאמות או אפצע פחדתי שיתפסו אותי עם 300$ בכיס.....

 

[עצמאות אישית]

עצמאות נקנית בייסורים

ועכשיו ברצינות. לפי הסיפור את אמורה להיות בת... 18 בערך, לא? לא מזמן ישבנו (הלכנו יותר נכון) מתבחששת ואני והעלנו זכרונות אודות השקרים האין סופיים האלה. גם אנחנו בעברנו ``הרחוק`` חששנו מה יקרה אם... מה יקרה אם אני אצא בשבת לבר בתל אביב ויהיה פיגוע ואני אהיה שם וכו`. מאמי, תאמיני לי שאם חלילה זה יקרה, הדבר האחרון שיהיה לאמך היקרה בראש זה העובדה שיצאת בשבת... זה יהיה מוזר לשמוע, אבל בעיני את בתקופה בריאה. תקופה שכולם עוברים. את עושה את זה בשלבים. לאט לאט. הרי אם היית לגמרי שלמה עם הדרך שלך לא היית מפחדת, והיית כבר ניגשת להורים ואומרת את כל האמת. בינתיים את עוד לא לגמרי בתוך זה, ובשביל מה לכרות עכשיו בורות שישאירו חותם אם את לא לגמרי בשלה ליציאה? הרי היציאה בסופו של דבר היא כאשר את מספרת להורים את האמת. קחי את הזמן שלך. כשתרגישי מוכנה תבואי ותספרי להם. ואני יכולה להגיד רק עוד כמה דברים, מנקודת מבט של יוצאת שעברה את כל זה. א- תאמיני לי שהיא יודעת. אל תשכחי שהיא הביאה אותך לעולם, ליותה אותך מהרגע שהיית זרעון ועד עכשיו. כל מה שקורה אצלך היא מרגישה. ואני לא האמנתי בזה עד שראיתי שזה נכון. האמהות שלנו מרגישות. ב-כשתעברי את כל זה, מעבר לזה שזה יהיה מצחיק בעיניך, תהיה לך לפעמים צביטה של געגוע. אוהו געגוע, ליציאות החשאיות האלה, לחיפוש חורים נידחים שאפשר להחליף בהם למכנס\גופיה, להחבאה של סיגריות וריסוס מטורף בספריי לפני שמגיעים הביתה, השקרים האלה והעובדה שפתאום יש לך ``חברות`` בכל מיני מקומות, והשם משפחה של כולם זה כהן לוי ושות`. אני מתגעגעת לזה לפעמים. היה כיף. היה הרפתקה. והיום זה בכלל כיף, שאני יושבת ומספרת לאמא על השקרים האלה. אני לא מכירה אותך. אבל אני גם לא צריכה להכיר. כולנו עברנו את זה בדרך זו או אחרת. קיצר, שיהיה במזל, הצלחה וברכה. שרה.

 

[אנטיגוני]

לאחרונה היתה לי "שיחת שחרור" מאמא

(מסתבר שככה מכנים את זה במשפחה, ומסתבר שאצל רובנו זה קורה לקראת החתונה) עכשיו, סופסוף, כשאני בת 25, לא גרה עם ההורים מאז גיל 15, אמרתי לה את כל האמת. היא כמובן יודעת את הרוב, היא יודעת שאני לא דתיה, היא יודעת שאני והבנזוג גרים יחד, גם כשהייתי בת 16 היא ידעה הרבה דברים, אבל תמיד היה אזור אפור רחב מדי, ובתקופה של התיכון והצבא היו כל כך הרבה שקרים. גם אני, כמוך, חשבתי לעצמי בזמן נסיעה באוטו בשבת, בגופיה ומכנסיים קצרים מה אמא תחשוב אם תהיה תאונה וככה ימצאו אותי, אם אשאר בחיים מה אסביר לה ואם אמות איך ארגיש. היום כשאני חושבת על הדברים זה נשמע לי נורא, זה איום ונורא שגדלתי לתוך חינוך כזה שבמסגרתו המחשבה על תאונה היתה מיד רחמים על אמא (ולא על עצמי) על זה שהבת שלה לא דתיה (ולא על זה שהבת שלה פצועה/מתה) לכן לפני כמה זמן הבהרתי לה שמעכשיו אין דבר שאני עוקפת, יותר אני לא הולכת על קצות האצבעות, אם היא רוצה לדעת שתשאל, אם היא שואלת אני אומרת את כל האמת (מה עשינו בשבת? יצאנו לבלות) אם זה עושה לה לבכות, שתבכה, אם היא לא רוצה לבכות שלא תשאל. היום נראה לי שתקופת השקרים הזו היא נוראה אבל אי אפשר לברוח ממנה, רק דבר אחד שתדעי - כל הצער הזה, הבכי הזה, כאב הלב הזה - זה היא עושה לעצמה, לא את. זה שההורים שלנו כל כך סובלים מזה שאנחנו לא דתיים, זה בגללם ובגלל האלוהים שלהם, לא בגללנו. אנחנו מצידנו מרשים להם לשמור שבת ונגיעה אם הם כל כך רוצים. וזה שאת משקרת לה, זה בגללה. הרי ההורים שלנו מחפשים את זה, הם לא נותנים לנו ברירה אחרת. זה נכון שהחיים עם השקר הם נוראים אבל יש תקופות מסוימות, לפחות בהתחלה, לפחות כשאנחנו עדיין תלויים בהורים (נפשית, כלכלית, חברתית) שמאד קשה לפעול אחרת, וברגע שיהיה לך הכוח והאומץ תפסיקי עם זה ותעשי לעצמך טובה אל תמשיכי עם זה הרבה מעבר לגיל 18, איכשהוא נראה לי עדיף לעזוב את הבית ולהתחיל להסתדר לבד מאשר להמשיך להסתבך בשקרים. אני לא מסכימה עם מי שמדבר כאן על זה שאסור לחיות בשקר ושזה גרוע בכל אופן, נראה לי שכל מקרה לגופו

 

[יוצאת מזה]

וואי אני חייבת אחת כזו עם אמא שלי..

 

[uri80]

אפשר פשוט לא לטרוח לספר כל דבר

הרי זה רק יגרום להם צער, אז מה הטעם?

 

[נמאס להתבחשש]

נכון מאוד

אם כל הלהט והאידיאולוגיה לגבי ``אני אחיה את חיי כהבנתי, ומי שזה לא מוצחן בעיניו שישתה את המים של עזה, ויצבע את הזקן לנסראללה`` קצת רגישות וכבוד לאנשים שלמרות הכל ואחרי הכל הם ההורים. וחוצמזה, אצלי לפחות יש בזה צד אגואיסטי. כואב לי להכאיב להם. רע לי שאימא בוכה ושאבא רק מביט ולא מדבר. אני מעדיפה לנתב את הנטיות המזוכיסטיות שלי לאפיקים מענינים יותר ומכאיבים פחות.