מלחמת 67
הקו הישראלי הרשמי גרס כי סוריה בקשה לכפות על מצרים לעמוד לצדה בשעה שיצרה פרובוקציות נגד ישראל ואלו דחפו את נאצר לשלוח שתי דיוויזיות לסיני באמצע מאי. דבר אחד גרר את משנהו כאשר יומיים מאוחר יותר, נאצר המתכונן למלחמה, דרש את נסיגתם של משקיפי האו"ם שהיו מוצבים בעזה ובשארם אל שייח מאז סוף 1956. הקש האחרון ע"פ גרסה זו, היה סגירתם של מיצרי טיראן, צינור חיוני עבור הישרדותה הכלכלית של ישראל, ובעקבותיהם הצהרתו של נאצר כי מצריים לא תתיר לספינות הנושאות דגל ישראלי להגיע אל מפרץ עקבה...הוזכרה העובדה שבעקבות נסיגת ישראל מחצי האי סיני ב-1956 דרש בן גוריון כי לישראל יהיה חופש תנועה באותם מיצרים הצהרתו של נאצר שניתנה בקהיר ובדמשק העניקה אמינות לטענה הישראלית לפיה בכוונת הערבים להשמיד את ישראל. בשנים 1965-6 הרטוריקה של נאצר הפכה להיות אגרסיבית יותר: "אנו לא ניכנס לפלסטין שאדמתה מכוסה בחול", כך אמר ב-8 במרץ 1965, "אנו ניכנס כאשר אדמתה מכוסה בדם" (הווארד שחר, ההיסטוריה של ישראל: מתחילת הציונות עד לזמננו, (ניו יורק, אלפרד א. קנוף, 1979, ע"מ 16) כאשר החלה המלחמה, משה דיין, שר הביטחון החדש, אמר לחיילים הישראלים: "אנו איננו מעוניינים לכבוש, אלא למנוע מן הערבים מלכבוש אותנו. הערבים רבים וחזקים ואולם אנחנו אומה קטנה ועקשנית המוכנה להלחם כדי להציל את עצמה" (אלבום ה"ניצחון", על גבי השער, לוין אפשטיין עם הקדמה של חיים הרצוג) אולם מה שממשלת ישראל ומכונת התעמולה הרשמית לא הודיעו לציבור, אולם הודו בכך לאחר המלחמה, היה כי ישראל התגרתה בסוריה פעם אחר פעם בידעה כי דבר זה יוביל בוודאות למלחמה בתוך מספר ימים. לא אחר מאשר יצחק רבין אמר לאחר המלחמה: "אינני חושב כי נאצר רצה במלחמה. אילו רצה בכך שתי הדיוויזיות ששלח לסיני בוודאי לא היו מספיקות כדי לפתוח בהתקפה. הוא ידע זאת וכך גם אנחנו." (יצחק רבין, הרמטכ"ל הישראלי ב-1967 לה-מונד, 28/2.6 משה דיין, אשר בהיותו שר הביטחון ב-1967, נתן את ההוראה לכבוש את הגולן, הודה כי רבות מתקריות האש בין ישראל וסוריה היו תוצאה של התגרויות מצד ישראל, ותושבי הקיבוצים אשר לחצו על הממשלה לכבוש את הגולן יותר עקב רצונם בשטחי מרעה נוספים מאשר עקב שאלות ביטחון... "הם לא ניסו אפילו להסתיר את חמדנותם לאדמות...היינו שולחים טרקטור לזרוע בשטח בו הדבר בברור היה בלתי אפשרי, בתוך השטח המפורז, בידענו כי הסורים ייאלצו להתחיל לירות. אם לא פתחו באש, היינו מורים לטרקטור להתקדם יותר, עד שלבסוף הסורים התרגזו ופתחו באש, אז היינו משתמשים בארטילריה ומאוחר יותר גם בחיל האוויר, וכך היה הדבר...הסורים, ביומה הרביעי של המלחמה, לא היוו איום עבורנו." (הניו יורק טיימס, 11 במאי 1967) המפקד הקודם של חיל האויר, האלוף עזר וייצמן, שהפך מאוחר יותר לנשיא מדינת ישראל, הצהיר כי לא היה כל איום בהשמדה אלא שההתקפה על מצריים, ירדן וסוריה הייתה בכל זאת מוצדקת כך שישראל תוכל "להתקיים במידה, ברוח ובאיכות שיש לה כעת."...מנחם בדין העיר את ההערות הבאות: "ביוני 1967, הייתה לנו שוב ברירה. ריכוז הצבא המצרי בסיני לא הוכיח כי נאצר התכוון באמת לתקוף אותנו. עלינו להיות כנים עם עצמנו. אנחנו החלטנו לתקוף אותו." (נועם חומסקי, השילוש הקדוש). שאלת מיצרי טיראן הייתה תמרור אדום נוסף. המייצרים שכנו בתוך התחום הטריטוריאלי המצרי. מצריים וישראל היו אויבות. לישראל היו מיצרים לאורך הים התיכון. אף מדינה לא תרשה למדינת אויב לעבור דרך הטריטוריה שלה. האם ישראל בתנאים כאלה, תתיר למצריים להשתמש בנמל חיפה למשל? הדרישה הישראלית הייתה מבוססת על התוצאות של המלחמה האימפריאליסטית של 1956. אם אישה נאנסת ותחת איומי אקדח מבטיחה שלא לספר למשפחתה את אשר ארע ואח"כ מפרה את הבטחתה, האם יש בזה סיבה לגיטימית לאנס לתקוף אותה? הסיבות המיידיות לחיכוך בין ישראל וסוריה היו התוצאה של הויכוח בנוגע לזכויות הדיג באגם הכינרת, הפעילות ההתנחלותית בשטחים המפורזים מאז 1948, פעילות גרילה וטרור של חדירה לישראל והמשך הפיתוח הישראלי של מפעלי המים בנהר הירדן. הסיבות לטווח ארוך היו ההחלטה הישראלית להפוך להיות מעצמת הבית באזור תוך הרחבת הטריטוריה שלה ותוך השגת כוח עבודה זול ושווקים. ממשלות ישראל הגיבו נגד הפעילות של הגרילה והטרור בפשיטות צבאיות לתוך שטח סוריה ולעיתים גם לירדן (סמואה). סוריה, אשר ב-1961 נטשה את הליגה הערבית, עברה הפיכה צבאית עם גוון שמאלי של הבעת'יסטים ב-.1966.. שליטי סוריה ראו בגבול המצרי-ישראלי השקט כמו גם בחוסר התגובה של המצרים על ההתקפות הישראליות נגד סוריה כהוכחה לכך שנאצר איננו ראוי להנהיג את הערבים. נאצר הואשם בהסתתרות מאחורי כוחות האו"ם. למעשה, מצרים הייתה עסוקה במלחמת האזרחים בתימן והקולוניה הבריטית של עדן (שאח"כ הפכה להיות דרום תימן) בקצה הדרומי של חצי האי הערבי. יריבויות פנים ערביות קיבלו חשיבות יתר באמצע שנות ה-60, כאשר נאצר, לא אחת, הוא המושא לביקורת מצד הערבים. שליטי ישראל החליטו לצאת למלחמה לאחר ומצרים וסוריה חתמו על הסכם ביטחון משותף בנובמבר 1966. התוכניות היו מוכנות במשך שנים. קנט' לוב, כתב לשעבר של הניו יורק טיימס ומומחה למשבר סואץ, כתב כי ישראל שרטטה "תוכניות למלחמה חדשה...מייד לאחר סיומה של הקודמת...מלחמת 1956 שימשה כחזרה הכללית לזו של 1967." (קנט' לוב, סואץ: מלחמת שתי הפעמים, ניו יורק, מקגרו-היל, 1969, ע"מ 677). מנקודת מבטה של הבורגנות , כל התפתחות פוליטית, כלכלית ואפילו תרבותית של הערבים מהווה איום. השפעתו הגדילה של נאצר שיקפה את הניסיון של הזעיר בורגנות על בסיס לאומנות חילונית לאחד את האזור שחולק ע"י האימפריאליזם הבריטי והצרפתי ובאותו הזמן להעביר את העולם הערבי תהליכי מודרניזציה שיצעידו אותו אל המאה ה-20. באופן היסטורי, המשימות הללו, נופלות במסגרת התפקיד המתקדם של הבורגנות שבוצעו כחלק מן המהפכה הבורגנית הדמוקרטית. יחד עם זאת, המעמד הקפיטליסטי בארצות הבלתי מפותחות צמח מאוחר מידי בהיסטוריה ועל כן איננו מסוגל להוביל מהפכה דמוקרטית. בתנאים ששררו לאחר מלה"ע השנייה, כאשר דרכו של מעמד הפועלים לשלטון נבלמה ע"י ההנהגות הרפורמיסטיות של האגף הימני של הסוציאל דמוקרטיה והסטליניזם, הזעיר בורגנות נדחפה לבצע את המשימות הללו. בכמה מן המדינות המעמד הזה זכה למידה מסוימת של הצלחה והוביל מהפכות אשר שחררו את אמצעי הייצור עד לגבול מסוים ויצרו צורה מעוותת של מדינות פועלים או כפי שאנו נוהגים לכנות בדיוק רב יותר "בונפרטיזם פרולטארי". נאצר, מכל מקום, לא הרחיק עד כדי כך ומצרים נותרה מדינה קפיטליסטית. יחד עם זאת, משטרו של נאצר היה משטר מתקדם באופן יחסי ובדיוק מסיבה זו הציבו לעצמם שליטי ישראל, את המטרה של הריסת המשטר במצרים. היה זה סיכוי בלתי חוזר לשכנע את ארה"ב כי ישראל היא היא ההימור הבטוח. "הנכס האסטרטגי" של ארצות הברית. ממשלות ישראל, בריטניה וצרפת ניסו לעשות זאת ב-1956, אולם נכשלו. ב-1967, עם ההשפעה הגוברת של הזעיר-בורגנות הרדיקאלית באזור, הפכה משימה זו לדחופה ביותר עבור שליטי ישראל. לא הסכנה הקיומית אלא המעמד העתידי הוא שהוביל את ממשלת ישראל אל הדרך המוליכה למלחמה חדשה. בנוסף לכך, מנקודת ראותם של השליטים של ישראל גבולות שביתת הנשק של 1949 נתפסו כלא רציונאליים. הם שאפו להרחבת הטריטוריה, בניגוד לעמדתו של בן גוריון ערב המלחמה.
