סינקופה- חלק ד

[turbulent]

סינקופה- חלק ד

פסקל יום שבת, 6:30 בבוקר רוני התקשרה לפני כמה דקות. הצלצול של הטלפון הפחיד אותי. תמיד מפחיד אותי צלצול הטלפון בבוקר. למה שאנשים יתקשרו בשעה כל כך מוקדמת, ועוד ביום שבת? אך מאז ומתמיד רוני הייתה מן ילדה כזו, שמחזיקה אותי ערנית ודואגת. לא שקרה שום דבר רע, היא פשוט לא ישנה טוב וממילא כבר הגיע הבוקר, אז היא החליטה להתקשר. היא אמרה שמאוחר יותר נועה והיא יקפצו לבקר, כלומר לאחר שנועה תתעורר. אחרי שסיימנו את השיחה קפצתי מהמיטה ומיהרתי למטבח. אם הן באות צריך לעשות הכנות. תמיד כשהן באות בא גם יאיר, אח של רוני. הוא לא מבקר אותי הרבה אבל כשהוא שומע שאחותו מגיעה הוא מיד מודיע שהוא בא גם וכדאי שתהיה עוגה בבית. ושוקולד, המון שוקולד. אחרי שלוש שעות של הכנות, הסתכלתי על התוצאה. המטבח היה מבולגן מאד. בכיור ערמות של צלחות שהצטברו, שתי כוסות- אחת מכילה שאריות של קמח והשנייה שאריות של שמן וביצה. על השיש קערת סלט פירות ובמקרר קערה עם סלט ירקות. שתי פשטידות מונחות ליד הקומקום ובתנור עוגת שוקולד אחת. את המוס הקפוא שנמצא במקרר הוצאתי ושמחתי שיש לי שימוש עבורו סוף סוף. אחרי כל העבודה הזו התעייפתי מאד. פרשתי לסלון והתיישבתי ליד הפסנתר הלבן. אנשים שמבקרים אותי תמיד נדהמים מהפסנתר הזה, כל כך מצוחצח ומבריק, עומד במרכז הסלון כאילו היה זה מרכז העולם. הרמתי את הבד האדום שמכסה את הקלידים וקיפלתי אותו בעדינות. לבד יש מקום כבוד במדף ולצידו נחים ספרי תווים, סיפורי חיים של מלחינים רבים. כל יצירה מספרת סיפור, כך היה אומר אבי המנוח. ומאחורי כל סיפור יש דמויות מרתקות, מאבק וניצחון. חייב להיות ניצחון, אחרת היצירה לא הייתה נכתבת. בפעם הראשונה שאבי הסביר לי שכל יצירה נולדה ממאבק התחלתי לדמיין לעצמי מלחמות בכל פעם שניגנתי. הדיאזים היו חיילים המגנים עלי והבמולים חיילי אויב, ולפעמים להיפך. כל תיבה הייתה מערכה, כשניגנתי פורטה, המערכה התקדמה, המהירות גברה והקרב התעצם. כשניגנתי לגטו הכל היה מעורפל. לא הבחנתי יותר בין טובים לרעים, בין הנגינה שלי לבין הסיפור שמאחורי היצירה, ורק כשניגנתי סטקטו הרגשתי כאילו אני מקפצת מעל המכשולים יחד עם המלחין, וכך ניצחתי במלחמותיו. העברתי כעת יד מלטפת על הקלידים, נזהרת שלא להשמיע שום צליל. הידיים מרפרפות על האוקטבות, אגודל ימין על תו פה ויד שמאל באוקטבה הנמוכה ביותר, מלטפת אקורדים נסתרים. בדמיוני ניגנתי מינואט מן הסימפוניה השנייה, מלטפת באצבעותיי את התווים שמתחברים למילים שמרכיבות את סיפורו של באך. נזהרתי מאד שלא להשמיע צליל, לא לנגן באמת, כדי שאבא לא יכעס. עיניי עצומות והתמונות רצות בראשי. בלי לשים לב לחצתי בחוזקה על התו רה והוא השמיע צליל. מיד כיסיתי את הקלידים וסגרתי את הפסנתר. בחזרה במטבח, גיליתי שהעוגה שבתנור כבר מוכנה, אולי אפילו מוכנה יתר על המידה. --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- נועה יום שבת 12:20 יצאתי מהמקלחת וגיליתי שהחדר נקי ומצוחצח. איך היא עושה את זה? בסך הכל מקלחת של עשרים דקות. חדר השינה עבר טאטוא ושטיפה, הסדינים מתוחים והמיטה מסודרת. הבגדים שהיו זרוקים על הכסא מקופלים בדיוק רב בארון והחלונות מבריקים. רוני שרועה על הספה בסלון מול הטלויזיה והיא כבר לבושה, מלבד נעליים שהיא נוהגת לשים תמיד רגע לפני שיוצאים מהבית. התלבשתי מהר והכנסתי את הפנקס לכיס הג'ינס. בפנקס הזה רשמתי הערות שסיפרה לי שרה וסיפר לי מנחם, ואפילו כבר דברים שחשבתי עליהם אתמול בלילה אחרי שרוני נרדמה. לא היה לי כל כך נעים לקום מהמיטה כדי לרשום בפנקס, בעיקר כי רוני התהפכה והסתובבה כל הלילה. נדמה לי שהיא חלמה חלום רע. השתדלתי לקום בשקט ובלי להזיז אותה כלל, אבל נדמה לי שהיא בכל זאת התעוררה בגללי. האמת היא שכבר התרגלנו לשינה המקוטעת. רוני עובדת המון משמרות לילה ואני, אני חיה בשעות מוזרות. יכולים להיות לילות שלמים של ערות ובהם לא אצטרך אפילו שעת שינה אחת, ומנגד לילות בהם אפילו דלי של מים קרים לא יעיר אותי. לא שניסיתי את זה, כמובן. תוך רבע שעה אנחנו כבר באוטו, נוסעות לכיוון הבית של פסקל. בדרך אני שולחת הודעה לפלאפון של יאיר, אח של רוני, שידע להגיע. אני אוהבת לפגוש אותו ובכל הזדמנות שיש אני מזמינה אותו אלינו. הוא בחור באמת מקסים והרבה פעמים נדמה לי שאם לא הייתי כל כך מאוהבת ברוני, יאיר היה יכול להיות אפשרות מצוינת. לפעמים אני גם אומרת זאת לרוני, בצחוק אמנם, אבל נדמה לי שהיא חושבת על זה ברצינות, כי עובדה שבכל פעם שאנחנו נפגשים היא מקפידה להזכיר את החברה של יאיר וכמה שיש לו מזל שהיא איתו. לפעמים אני מתעלמת מההערות שלה, ולפעמים אני מניחה יד על הברך שלה ולוחשת לה כמה מזל יש לי שהיא איתי, רק כדי להרגיע אותה. השבוע שוחחתי עם פסקל בטלפון ושאלתי שאלות בנוגע לסבתא יונה והפסנתר שלנו. היא התחמקה מהשאלות שלי בצורה ברורה וניסתה להסיט את הנושא לכיוון שאלות טיפשיות כמו מדוע אין לי עבודה, וממה אנו חיות והאם אנחנו צריכות עזרה. זה אמנם מאד נחמד ממנה להציע אבל מה זו ההתחמקות הזו? היום הכוונות שלי אחרות. וידאתי שיאיר יגיע כדי שיעסיק את רוני בשיחות ארוכות ומשעממות על הצבא והספורט, ופסקל תישאר פנויה לענות על כל שאלותיי. הפעם לא אתן לה להתחמק. --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- אבי יום שבת 13:15 היום אנחנו יוצאים. לקח הרבה זמן לשכנע אותה אבל ידעתי שהיא תתרצה בסוף. לאה שלי. כמה קשה היה להזמין אותה לצאת איתי. בכל פעם סיבה אחרת. יום אחד היא עסוקה ויום אחר איננה חושבת שזה מתאים שנצא. פעם אחת אפילו ניסתה להגיד שחבל להרוס ידידות שכזו, אבל לי היה ברור שהמשקל שלי היווה בעיה רצינית. והנה עובדה, עכשיו אחרי שהורדתי 12 קילו היא פתאום מסכימה. מה בחור אמור להבין מזה? אבל לא מפריע לי, אני לא שופט אותה על זה שהמשקל מפריע לה, אם כבר אני שמח שזה כך, כי זה דירבן אותי להתמיד בדיאטה ובספורט. עכשיו רק נשאר לחשוב לאן לקחת אותה. זה צריך להיות מקום מדהים, משהו שיראה לה שהיה שווה להסכים. התקשרתי לגילי וביקשתי רעיונות אבל הוא נשוי כל כך הרבה שנים שהוא כבר לא זוכר מקומות בילוי שלא מאפשרים כניסה לילדים קטנים. ההצעה היחידה שלו שנשמעה הגיונית הייתה ללכת לים. הרי לאה מתה על הים ולפני כל משמרת בוקר היא הולכת לשחות בים. אבל מה אני יכול לעשות איתה בים? אולי אני צריך להתקשר לרוני. היא תמיד יודעת מה לעשות במצבים כאלה. בטח יש לה רעיונות טובים יותר משל גילי, ונראה לי שעליה אפשר לסמוך בענייני רומנטיקה. הרי היא בחורה. יש בחורות שהן לא רומנטיות? ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

[turbulent]

חלק ד- המשך

לאה יום שבת בצהריים איזה חום היום. סיימתי למלא את הדוחות ועשיתי כבר סבב עם אחות מהמשמרת הבאה. אני מדלגת במהירות במסדרון, נזהרת לא ליפול ודוחפת את הדלת המסתובבת. הלובי הריק ואני מזמינה מעלית. כשהמעלית נפתחת לפחות תשעה אנשים עומדים בה ומסתכלים עלי בחוסר סבלנות. רק אז אני נזכרת שהמעלית עוצרת בכל קומה ביום שבת. אני פונה מהר לכיוון המדרגות, נאחזת במעקה ומחליקה מטה. מי היה מאמין שלסיים משמרת ישמח אותי כל כך? עשרים וארבע מדרגות למטה ואני בחדר ההלבשה שליד חדרי הניתוח. ליאת מכוח עזר מנופפת לי לשלום ואני רק מחייכת חיוך קטן ושקט. אני אוהבת להחליף בגדים ליד חדרי הניתוח. הקור מהחדרים מגיע גם לחדרי הלבשה ובחום הנוראי הזה הוא מצנן אותי. מלבד העובדה שקר פה, השקט מזכיר דממת בית קברות. זו אמנם השוואה לא נעימה, במיוחד כשנמצאים כל כך קרוב לחדר המנוחה של הרופא המרדים אבל לי השקט הזה נעים מאד. אני פושטת מדים ונכנסת להתקלח במהירות. את המדים אני מכניסה למכונה ובהעברת כרטיס פשוטה אני לוקחת לי שני זוגות מדים נקיים וחדשים מהמכונה. הבגד ים שהכנסתי לתיק אתמול לפני המשמרת מונח עכשיו על גופי ואני נעמדת מול המראה לבחון את עצמי. קניתי את הבגד ים לפני חודשיים, כשהייתי קצת יותר מלאה והוא היה מעט צפוף. היום הוא מתאים בדיוק ואני מרוצה מהדמות שעומדת מולי במראה. אני לובשת מכנס קצר וגופייה ומחליפה את נעלי הקרוקס בסנדלים. ביציאה מבית החולים הים נפרש לפניי. כמה אני שמחה שבחרתי לעבוד בבי"ח קרוב כל כך לים. תוך עשר דקות אני כבר משתכשכת במים, מנסה לנחש מה אבי מתכנן לדייט שלנו הערב.

 

[turbulent]

סינקופה- חלק ה

פסקל יום שבת 20:55 הילדים הלכו לפני שעה ואני שוב נותרתי לבד. יאיר ורוני ישבו במרפסת כל היום ונהנו מהשמש, והחברה של יאיר, נשמה טובה שכזו, שטפה את הכלים וסידרה את השולחן. היה לנו יום מושלם, מלבד נועה שהתנפלה עליי בשאלות שמהן התחמקתי בצורה מאד מתוחכמת. אחרי כמה זמן היא פשוט התייאשה ואמרה שהיא מבינה עניין ואז פנתה לרוני ואמרה שכבר מאוחר ושהן צריכות ללכת, אחרי הכל לרוני יש משמרת לילה היום. ניסיתי מאד שלא לריב איתה, עם נועה. תמיד אני מפחדת לריב איתה כי יש לה אחיזה כל כך חזקה ברוני שלפעמים נראה לי שבתחרות הזו על תשומת הלב של בתי, תמיד אפסיד לנועה. ובאמת, מאז שנפגשו, השם של נועה עלה בכל שיחה, בכל סיפור. הן חזרו ביחד מאירלנד לפני חמש שנים ומאז לא נפרדו. כשנועה מבקשת רוני קופצת מיד, שנועה רוצה, רוני מבצעת. ולי אין סיכוי נגדה, היא תמיד תעדיף את נועה על פניי. היה ברור שנועה כועסת. תמיד כשהיא כועסת העיניים שלה מצטמצמות ונראה כאילו אם היתה יכולה לירות אש מהן, הייתה עושה זאת. רוני חיבקה אותה כדי להרגיע ואז הודיעה בפשטות שהן הולכות ותודה על האוכל, היה טעים כתמיד. זה כל מה שאני מקבלת ממנה כשנועה איתה, ברכות על הבישולים ולהתראות. עכשיו שכולם הלכו ואני לבד החלטתי לשבת קצת בחדר שבעליית הגג. הוצאתי את אלבום התמונות הישן והסתכלתי על אבא שלי. איזה גבר נאה היה בצעירותו. אין פלא שאימי התאהבה בו מיד. מוזר לראות שבתמונה אבא נראה כה שלו, כה רגוע. במציאות היה אבא אדם שונה, עצבני וכעוס רוב הזמן, ותמיד תמיד נראה רדוף. כל כך שמח שעלינו לישראל, ארץ האבות, והיה מאושר פה מאד, אפילו שהספיק לראות את ישראל מעט מאד, ונפטר שנה לאחר שעלינו. בתמונה אחרת אמא, מצולמת עם סינר רחב ורוני שלי, תינוקת פצפונת אוחזת בידה. והנה תמונה אחת של שרה אחותי, מנגנת בפסנתר הישן, לפני שעבר שיפוץ. כמה היסטוריה טמונה בפסנתר הזה ואיש אינו יודע, אפילו לא שרה. אולי אתן את האלבום לרוני ונועה. הרי כבר מזמן נועה ביקשה לראות תמונות ילדות של רוני. אולי מתנה כזו תפייס אותה. ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------- לאה, יום שבת 20:55 מה שאפשר להגיד על אבי בוודאות, זה שהוא דייקן. קבענו שיאסוף אותי בשעה תשע בערב והנה הוא החנה את הרנו המקרטעת שלו מתחת לבניין ועכשיו הוא מסתובב במעגלים. בוודאי מחכה שהשעה תהיה תשע בדיוק כדי לדפוק בדלת. אני חייבת לציין שמהחלון שלי בקומה שלישית זה מראה מאד משעשע, של גבר מעל גיל שלושים, פוסע לאורך המדרכה הלוך וחזור ומסתכל בשעון בעצבנות. אני מתלבטת אם כדאי לגאול אותו מייסוריו אך מחליטה לתת לו להמשיך להתבשל, רק כדי לבחון את הסבלנות שלו. בינתיים אני שולחת הודעת טקסט לורוניקה שצריכה להתקשר אלי בדיוק בעוד 40 דקות ולשאול אם הכל בסדר. סיכמנו מראש על קודים למקרה שהדייט הזה יתברר כטעות מוחלטת והיא אמורה להציל אותי במקרה של בעיה. ורוניקה מתאימה בדיוק לתפקיד המושיעה שלי, היא הרי בחורה שאוהבת להציל אנשים מסכנות, ובמיוחד אוהבות להציל בחורות חסרות ישע. וזה בדיוק מה שאני- בחורה חסרת ישע שהסכימה לצאת לדייט עם בחור שאין לו שום מושג למה הוא מכניס עצמו. עכשיו אני כבר לא רואה אותו מהחלון, אבל הרנו עוד עומדת בחוץ, הוא לא השתפן. דפיקה בדלת, ואני מוודאת פעם אחרונה מול המראה שהאיפור בסדר. Ready or not, here we go ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- רוני יום שבת, 21:47 "לעזאזל, שכחתי". אני מסתכלת על השעון שמול היציאה ושוב על שעון היד שלי. "הכל בסדר? צריכה משהו?" זה ליאור, החובש החדש. דווקא בחור חמוד, למרות שכל משפט שני שלו הוא "אם את רוצה, אני אעשה לך טובה". "אני בסדר, לא צריכה כלום, פשוט שכחתי משהו חשוב ואני קצת מאחרת". השבתי קצרות. "את בטוחה? כי אני יכול.." "לעשות לי טובה, כן אני יודעת, תודה רבה אני מסתדרת". השלמתי את התשובה והוא צחק. כשהוא צוחק רואים לו את השיניים הלבנות, ואת הגומות, ובכלל העיניים הירוקות שלו בוהקות. פעם חשבתי לנסות אותו, רק בשביל לראות איך זה. אחר כך החלטתי שזה מסובך מדי ושנועה ממילא לא תרשה לי. דיברנו על זה פעם, נועה ואני. על מה יקרה אם נרצה לבדוק אנשים אחרים. נועה אמרה שאם מדובר בגבר, היא מסכימה אבל היא חייבת לאשר אותו מראש. עם אישה בשום אופן לא. עם גבר היא יודעת להתמודד, כך טענה, יודעת איזה יתרונות יש לה על פני גבר ויכולה לנצח אותו. אבל אישה לא ושאני אפילו לא אחשוב על זה. אני דווקא לא חשבתי על זה ככה ובכלל אמרתי לה שלא מעניין אותי אם היא מתעניינת בגבר או אישה, רק שתספר לי מראש. האמת שרציתי להוסיף שמבחינתי לא מקובל אף אחד אבל פחדתי שהיא תחשוב שאני רכושנית מדי אז שתקתי. עוד כמה דקות עברו ושוב נזכרתי ששכחתי להתקשר ללאה ולשאול איך הולך הדייט. זה קצת מגוחך כי שניהם אנשים בוגרים ושניהם מכירים אחד את השנייה כבר כמה שנים. אם לאה לא מעוניינת באבי היא צריכה פשוט להגיד לו לא, ולא לשגע אותו. זה ממש לא לעניין. אבל בכל זאת הבטחתי, ועכשיו אני אתקשר. סיכמנו שאם היא תגיד שהיא תדבר איתי מאוחר יותר זה אומר שהדייט לא עולה יפה ושאני צריכה למצוא פתרון יצירתי להוציא אותה מזה, ואם היא תגיד שהיא תדבר איתי מחר זה דווקא סימן טוב. בסוף היא בכלל לא ענתה לי. מעניין מה זה אומר.

 

[turbulent]

חלק ה- המשך

אבי יום שבת 22:19 אז הנה אנחנו בים, פשוט כי לא ידעתי לאן כדאי לקחת אותה וחשבתי שטוב שזה מקום מוכר. נראה לי שהולך בסדר, היא מחייכת וצוחקת קצת ונראית מתעניינת מאד בסיפורים שלי, ואפילו מעט מספרת על עצמה. מה שבאמת מפריע לי זה שהיא כל הזמן מסתכלת על השעון. לאן היא ממהרת? אנחנו יושבים על ספסל והיא מספרת לי עכשיו על חברה מהלימודים שלה וכמה שהיא מתגעגעת אליה כי הן לא התראו כבר כמה חודשים. הסיפור הזה לגמרי לא מעניין אותי וכל מה שאני רוצה עכשיו זה לנשק אותה. הסיפור נמשך ועכשיו היא מספרת על חופשה שלהן יחד בטורקיה ועל כמה בחורים שהתחילו איתן שם. הם לא רצו להתעסק איתם אז הן העמידו פנים שהן לסביות והתחילו להתנשק מולם. התרגיל כנראה לא עבד כי הבחורים המשיכו להתחיל איתן במקום להתרחק, ואני לא ממש מבין מה בדיוק הן חשבו לעצמן, מתנשקות מול ארבעה בחורים זרים וחושבות שזה מה שירחיק אותן. בסופו של הסיפור אני מחליט שנמאס לי ומציע שנטייל קצת על החול. נראה לי שהיא חיכתה לזה כי עוד לא סיימתי את המשפט והיא מורידה סנדלים וקופצת מהספסל אל החול. אנחנו מטיילים קצת לאורך הטיילת ואני מושיט לה יד. בהתחלה היא מתעלמת אבל אחרי שאני מתחכך ביד שלה היא נענית ונותנת לי לאחוז בידה, כאשר ביד השנייה היא מחזיקה בזוג הסנדלים. כשאנחנו מגיעים לחלק בטיילת שאין בו כמעט אנשים אני עוצר ורוכן לכיוונה. במשך 20 שניות זו הנשיקה המושלמת אבל אז היא עוצרת אותי ונושכת שפתיים. היא עוזבת את ידי וממשיכה להתקדם ורק כמה שניות אחרי זה אני מדביק את הפער והולך לצידה. הפעם אני לא נוגע בה ואפילו לא מביט בה. לא מבין מה היא רוצה.

 

[carefully]

../images/Emo20.gif

תקשיבי. אם את לא רוצה שזה יגיע למצב שאנשים יעמדו לידך עם אקדח ליד הרקה, אני מציעה שתתחילי לכתוב מהר יותר

אנשים ממתינים כאן בקוצר רוח. כמו תמיד, מצוין. מחכה להמשך

 

[turbulent]

זה איום או הבטחה?

תודה רבה על התגובה ה... מעודדת

לקחתי לתשומת ליבי turbulent

 

[שרון אימאן]

../images/Emo13.gif

מחכה להמשך אחרת שאני מצטרף להזהרות...

 

[צעיף לבן]

אממ

אה כן- המשך..! וואו, לאן זה מוביל? מסקרן ביותר.

 

[turbulent]

סינקופה- חלק ו

רוני יום שבת 0:30 עוד משמרת לילה. נועה השביעה אותי לא מזמן שאם יהיו לנו ילדים אני אפסיק לעבוד במשמרות לילה ואולי בכלל אחליף מקצוע למשהו שקצת פחות מפחיד אותה. אותי לא מפחיד להיות פרמדיקית, בסך הכל אני די נהנית. נכון שמשמרות הלילה מעצבנות לפעמים אבל התחושה שעזרת למישהו מספקת מאד. מאז ומתמיד הייתי ילדה שאוהבת לעזור לאנשים, ובעיקר אוהבת לרפא. גם סבא שלי היה איש כזה. היה לו ידע רפואי אדיר ולא פעם ביקרו אצלנו בצרפת אנשים שבאו להודות לסבא על הטיפול המסור. נדמה לי שהוא היה חובש או רופא פעם, אבל אני לא בטוחה. נועה רוצה ילדים. היא לוחצת כבר די הרבה זמן. יש תקופות שהיא רגועה יותר ואני מצליחה להסביר לה שבינתיים ילדים זה לא אופציה ריאלית. הבעיה מתחילה בימים הקשים יותר, כמו שקרה לפני חודש. נכנס לה ג'וק לראש. היא החליטה שהיא רוצה ילדים והיא רוצה עכשיו. לא מעניין אותה שום דבר, תוך תשעה חודשים היא רוצה בת, לא פחות ולא יותר, נועה הייתה משוכנעת שהיא יכולה בעזרת כוח המחשבה לקבוע את מין התינוק, או במקרה הזה, התינוקת. למרות ניסיונות חוזרים ונשנים להסביר לה שלהביא תינוק בזוגיות של שתי נשים זה קצת יותר בעיה מבדרך כלל, נראה כאילו היא בכלל לא מקשיבה לי. זיהיתי את המבט שלה שמתחיל כנחוש ומסתיים כמופרע ומיד ידעתי שצריך פה התערבות רצינית יותר. כבר דאגתי וחשבתי להכריח אותה להיפגש עם הפסיכולוגית שלה, שאיתה היא לא נפגשה כבר מזמן, אבל בסוף בצורה שהפתיעה אותי מאד, נועה התאוששה וכאילו תוך כמה ימים חזרה לעצמה. מאז נושא התינוקת לא עלה שוב. שלחתי עוד הודעה ללאה, שתעדכן אותי מה קורה עם אבי. בצהריים למחרת היא שלחה הודעה בחזרה: ' בוקר מצוין, ישנו עד מאוחר. נדבר בערב'. אני שמחה שסוף סוף הם הצליחו. בעיקר אני שמחה בשביל אבי, הוא כל כך מאוהב בה שפשוט כואב היה לראות אותה מתעלמת ממנו. עד עכשיו. ----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- נועה, יום ראשון 11:00 פסקל הגיעה לבקר אצלנו לפני שעה, היא חשבה כנראה שתוכל לדבר עם רוני אבל כשרוני עושה משמרת לילה היא תמיד מעולפת בשינה עמוקה עד הצהריים (לפחות) ביום למחרת. בכל אופן היא ניסתה להתנצל על שהתחמקה מהשאלות שלי אתמול וכמתנת פיוס הביאה לי אלבום תמונות ישן של המשפחה, עוד כשהיו בצרפת. נזכרתי פתאום איך ביקשתי פעם מרוני שתביא הביתה תמונות שלה כילדה, ניסיתי לדמיין איך תיראה ילדה משותפת שלי ושל רוני, ובסוף החלטתי שעדיף שהילדה שלנו תהיה דומה לרוני גם במראה החיצוני וגם בחוכמה. היא תהיה ילדה מדהימה, הבת שלנו. בלי לשים לב עלו לי דמעות בעיניים. פסקל זיהתה זאת אבל חייכה בשקט, היא לא שאלה שאלות מיותרות ולא ניסתה לדובב אותי. במקום זאת היא פתחה את האלבום בדיוק באמצע, בתמונה של רוני, ילדה בת 7 לבושה בחצאית אדומה וגופיה לבנה עם כתפיים שמנמנות מבצבצות. היא סיפרה כמה סיפורים על רוני שבתמונה אבל אני דמיינתי את הילדה שלנו שוב ואיך נחבק וננשק אותה כל הזמן, איך נריב מי תקום אליה בלילה ומי תחליף חיתולים. איך נלווה אותה שתינו ליום הראשון של כיתה א ואיך נבכה אחר כך כשתתגייס. מוזר איך ניתן לסכם מראש חיים של כל ילד ישראלי ממוצע. תקופת מתיקות בינקות, תקופת התרגשות בבי"ס ותקופת דאגה בצבא. את המחשבות על הצבא ניערתי מהראש בכוח וחזרתי למציאות בדיוק לסיפור של פסקל על מישל, סבא של רוני. בתמונה שעליה הצביעה פסקל מופיע מישל, גבר חסון כבן 50 מרים על כתף אחת את רוני ועל כתף שנייה את יאיר, ושניהם מנשקים את לחיו באותו הזמן. הזמנתי את פסקל להישאר לארוחת צהריים והבטחתי לה שרוני תתעורר ותאכל איתנו. הכנתי צהריים ובינתיים ראיתי שפסקל מתבוננת בעיון רב בתמונות שמעל הפסנתר שלנו. יש שם תמונות מטיולים ומפיקניק, תמונות ממצבים מצחיקים בבית ותמונה אחת של רוני במדים, הפנים שלה מלאות פחם ולכלוך, ממשמרת שבה נקראה לסייע להציל אנשים משריפה. ראיתי שפסקל קצת נבהלה מהתמונה הזו וחזרה להביט בתמונות האחרות. גם אני נבהלת מהתמונה הזו ובכל זאת משאירה אותה לעיני כל. כשרוני נכנסה לסלון היא בירכה את אמה לשלום והן שוחחו קצרות בצרפתית. את רוב השיחה הבנתי כיוון שמהרגע שהתרגלתי שאצל רוני בבית מדברים בעיקר בצרפתית התחלתי ללמוד מילים ומשפטים. שתיהן נכנסו למטבח ורוני התקרבה אלי וחיבקה אותי. פסקל הייתה קצת נבוכה ונעצה עיניים ברצפה ואני נישקתי את רוני על הלחי ודחפתי אותה לכיוון כסא. ישבנו לאכול ואחרי שפסקל הלכה רוני סיפרה לי את הסיפור שמסתתר מאחורי כל תמונה. מדי פעם היא חייכה ומדי פעם אפילו נסחפה עד כדי שהתבלבלה וזרקה משפטים בצרפתית. רק תמונה אחת נשארה תמוהה בעיניה. תמונה של פסנתר ריק. כלומר, הפסנתר עצמו היה רק קופסא חיצונית ובתוכו חלל. הקלידים אמנם נשארו אך התיבה הפנימית של המיתרים הייתה חסרה. "בטח שיפצו אותו בדיוק כשהתמונה צולמה" הצעתי. התמונה הייתה מאד צהובה וישנה ורוני אמרה שהיא יודעת שהפסנתר שופץ רק פעם אחת. השיפוץ, לטענתה נעשה לפני עשרים שנה ואילו התמונה הזו נראית לפחות בת שבעים שנה. אין סיכוי שמדובר בשיפוץ ההוא. "אז מדוע הפסנתר מפורק?" היא שאלה בקול רם אבל לא חיכתה לתשובה. ----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- "מוזיקה מנחם" יום שלישי, 15:40 החברה של הפרמדיקית התקשרה והודיעה שהיא מגיעה, טענה שהיא מחפשת חוברות תווים חדשות. אני לא נגד חברות, באמת שלא. אבל אני לא מבין למה הפרמדיקית הזו לא מצאה לעצמה גבר נחמד שיפרנס אותה ויעשה לה ילדים. יש את הבחור החמוד הזה שעובד עם גילי שלי, הוא אפילו ירד קצת במשקל בפעם האחרונה שראיתי אותו. החברה שלה באה והסתכלה על שתי חוברות בלבד. תוך חצי דקה הודיעה שהיא לא מעוניינת בהן ואחר כך היא הוציאה תמונה של פסנתר שהייתה חסרה בו תיבת המיתרים ונשארו בו רק קלידים ובעצם זוהי קליפת הפסנתר בלבד. קשה היה לראות בבירור את הפרטים בתמונה כיוון שהיא הייתה ישנה מאד ודי מתפרקת. היא שאלה אם אני יכולה לומר לה בוודאות שהפסנתר שבתמונה הוא בדיוק הפסנתר שעומד אצלה בבית, והאם יש לי רעיונות מדוע פירקו אותו. אמרתי לה שלא ראיתי את הפסנתר שאצלה בבית ולכן כמובן שלא אוכל לקבוע בוודאות כלום. הצעתי את האפשרות שהפסנתר שבתמונה עבר שיפוץ באותו זמן ולכן הוצאה ממנו התיבה. כלומר, זו הסיבה ההגיונית ביותר מדוע לפרק פסנתר. היא לא הייתה מרוצה מהתשובות שלי והסתובבה זעופת פנים לכיוון דלת היציאה. בדרך החוצה היא גם העיפה ערימת ספרים וחוברות מהמדף ישר לרצפה. ממש מיימוצה הבחורה הזו. האמת היא שאני יכול לחשוב על סיבה נוספת למה פירקו את הפסנתר ההוא, לפני הערכה של השנה בה צולמה התמונה. אבל זה לא מבוסס על הוכחות ולא רציתי להגיד סתם.

 

[turbulent]

חלק ו- המשך

לאה יום שלישי, 17:00 קבעתי עם אבי לאכול גלידה ביום כשהמשמרת שלי תיגמר. הוא דווקא די חמוד, יחסית לבחור שלא תמיד קולט רמזים עבים. בדייט שלנו הוא נישק אותי די בהפתעה ולקח לי זמן להבין מה קורה. כשהפסקתי אותו הוא נראה די מבולבל. בסוף הדייט הוא החזיר אותי הביתה ובמרחק שני רחובות מהדירה שלי האוטו שלו נתקע. נו באמת, רנו! דחפנו את המכונית המקרטעת סמוך למדרכה כדי שלא תפריע באמצע הכביש והתחלנו ללכת ברגל לכיוון הדירה שלי. האמת שהחלק הזה של הערב מאד הצחיק אותי, בניגוד לכל שאר הדייט שהיה יבש וקצת משעמם. אבי סיפר קצת על הלימודים וקצת על המשפחה ונמנע מאד מלדבר על צבא, פוליטיקה ואהבות ישנות. אז על מה כן הוא רצה שנדבר? הלימודים שלו לא עניינו אותי מדי והמשפחה שלו בוודאי שלא. אהבות ישנות זה דווקא נושא מאד מעניין שהוא התחמק ממנו ואני בשלב כלשהו ויתרתי לו. אצלי בדירה שתינו ושתינו, וצחקנו המון ואז החלטתי שמקום להזמין לו מונית כדאי שהוא יישאר לישון, ובבוקר יבדוק מה שלום הרנו. הוא היה ג'נטלמן מושלם וישן על הספה בסלון, ואני בכלל לא הייתי מתנגדת אם היה רוצה לישון איתי במיטה, אבל מנגד גם לא התעקשתי. התעוררנו כמעט בצהריים ואכלנו ביחד בחומוסייה מתחת לבית ואז אני יצאתי לכיוון העבודה והוא הלך לתקן את האוטו. מאז עוד לא דיברנו. נראה לי שהוא מתלבט אם כדאי לו להתקשר, ולי ברור שאני מחכה לו שיעשה את הצעד הבא.

 

[צעיף לבן]

../images/Emo183.gif

כותבת נפלא. מחכה כבר לשבוע הבא כשאני אחזור מהבסיס, לעוד כמה פרקים. *עפתי לישון*