סינקופה- חלק ד
פסקל יום שבת, 6:30 בבוקר רוני התקשרה לפני כמה דקות. הצלצול של הטלפון הפחיד אותי. תמיד מפחיד אותי צלצול הטלפון בבוקר. למה שאנשים יתקשרו בשעה כל כך מוקדמת, ועוד ביום שבת? אך מאז ומתמיד רוני הייתה מן ילדה כזו, שמחזיקה אותי ערנית ודואגת. לא שקרה שום דבר רע, היא פשוט לא ישנה טוב וממילא כבר הגיע הבוקר, אז היא החליטה להתקשר. היא אמרה שמאוחר יותר נועה והיא יקפצו לבקר, כלומר לאחר שנועה תתעורר. אחרי שסיימנו את השיחה קפצתי מהמיטה ומיהרתי למטבח. אם הן באות צריך לעשות הכנות. תמיד כשהן באות בא גם יאיר, אח של רוני. הוא לא מבקר אותי הרבה אבל כשהוא שומע שאחותו מגיעה הוא מיד מודיע שהוא בא גם וכדאי שתהיה עוגה בבית. ושוקולד, המון שוקולד. אחרי שלוש שעות של הכנות, הסתכלתי על התוצאה. המטבח היה מבולגן מאד. בכיור ערמות של צלחות שהצטברו, שתי כוסות- אחת מכילה שאריות של קמח והשנייה שאריות של שמן וביצה. על השיש קערת סלט פירות ובמקרר קערה עם סלט ירקות. שתי פשטידות מונחות ליד הקומקום ובתנור עוגת שוקולד אחת. את המוס הקפוא שנמצא במקרר הוצאתי ושמחתי שיש לי שימוש עבורו סוף סוף. אחרי כל העבודה הזו התעייפתי מאד. פרשתי לסלון והתיישבתי ליד הפסנתר הלבן. אנשים שמבקרים אותי תמיד נדהמים מהפסנתר הזה, כל כך מצוחצח ומבריק, עומד במרכז הסלון כאילו היה זה מרכז העולם. הרמתי את הבד האדום שמכסה את הקלידים וקיפלתי אותו בעדינות. לבד יש מקום כבוד במדף ולצידו נחים ספרי תווים, סיפורי חיים של מלחינים רבים. כל יצירה מספרת סיפור, כך היה אומר אבי המנוח. ומאחורי כל סיפור יש דמויות מרתקות, מאבק וניצחון. חייב להיות ניצחון, אחרת היצירה לא הייתה נכתבת. בפעם הראשונה שאבי הסביר לי שכל יצירה נולדה ממאבק התחלתי לדמיין לעצמי מלחמות בכל פעם שניגנתי. הדיאזים היו חיילים המגנים עלי והבמולים חיילי אויב, ולפעמים להיפך. כל תיבה הייתה מערכה, כשניגנתי פורטה, המערכה התקדמה, המהירות גברה והקרב התעצם. כשניגנתי לגטו הכל היה מעורפל. לא הבחנתי יותר בין טובים לרעים, בין הנגינה שלי לבין הסיפור שמאחורי היצירה, ורק כשניגנתי סטקטו הרגשתי כאילו אני מקפצת מעל המכשולים יחד עם המלחין, וכך ניצחתי במלחמותיו. העברתי כעת יד מלטפת על הקלידים, נזהרת שלא להשמיע שום צליל. הידיים מרפרפות על האוקטבות, אגודל ימין על תו פה ויד שמאל באוקטבה הנמוכה ביותר, מלטפת אקורדים נסתרים. בדמיוני ניגנתי מינואט מן הסימפוניה השנייה, מלטפת באצבעותיי את התווים שמתחברים למילים שמרכיבות את סיפורו של באך. נזהרתי מאד שלא להשמיע צליל, לא לנגן באמת, כדי שאבא לא יכעס. עיניי עצומות והתמונות רצות בראשי. בלי לשים לב לחצתי בחוזקה על התו רה והוא השמיע צליל. מיד כיסיתי את הקלידים וסגרתי את הפסנתר. בחזרה במטבח, גיליתי שהעוגה שבתנור כבר מוכנה, אולי אפילו מוכנה יתר על המידה. --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- נועה יום שבת 12:20 יצאתי מהמקלחת וגיליתי שהחדר נקי ומצוחצח. איך היא עושה את זה? בסך הכל מקלחת של עשרים דקות. חדר השינה עבר טאטוא ושטיפה, הסדינים מתוחים והמיטה מסודרת. הבגדים שהיו זרוקים על הכסא מקופלים בדיוק רב בארון והחלונות מבריקים. רוני שרועה על הספה בסלון מול הטלויזיה והיא כבר לבושה, מלבד נעליים שהיא נוהגת לשים תמיד רגע לפני שיוצאים מהבית. התלבשתי מהר והכנסתי את הפנקס לכיס הג'ינס. בפנקס הזה רשמתי הערות שסיפרה לי שרה וסיפר לי מנחם, ואפילו כבר דברים שחשבתי עליהם אתמול בלילה אחרי שרוני נרדמה. לא היה לי כל כך נעים לקום מהמיטה כדי לרשום בפנקס, בעיקר כי רוני התהפכה והסתובבה כל הלילה. נדמה לי שהיא חלמה חלום רע. השתדלתי לקום בשקט ובלי להזיז אותה כלל, אבל נדמה לי שהיא בכל זאת התעוררה בגללי. האמת היא שכבר התרגלנו לשינה המקוטעת. רוני עובדת המון משמרות לילה ואני, אני חיה בשעות מוזרות. יכולים להיות לילות שלמים של ערות ובהם לא אצטרך אפילו שעת שינה אחת, ומנגד לילות בהם אפילו דלי של מים קרים לא יעיר אותי. לא שניסיתי את זה, כמובן. תוך רבע שעה אנחנו כבר באוטו, נוסעות לכיוון הבית של פסקל. בדרך אני שולחת הודעה לפלאפון של יאיר, אח של רוני, שידע להגיע. אני אוהבת לפגוש אותו ובכל הזדמנות שיש אני מזמינה אותו אלינו. הוא בחור באמת מקסים והרבה פעמים נדמה לי שאם לא הייתי כל כך מאוהבת ברוני, יאיר היה יכול להיות אפשרות מצוינת. לפעמים אני גם אומרת זאת לרוני, בצחוק אמנם, אבל נדמה לי שהיא חושבת על זה ברצינות, כי עובדה שבכל פעם שאנחנו נפגשים היא מקפידה להזכיר את החברה של יאיר וכמה שיש לו מזל שהיא איתו. לפעמים אני מתעלמת מההערות שלה, ולפעמים אני מניחה יד על הברך שלה ולוחשת לה כמה מזל יש לי שהיא איתי, רק כדי להרגיע אותה. השבוע שוחחתי עם פסקל בטלפון ושאלתי שאלות בנוגע לסבתא יונה והפסנתר שלנו. היא התחמקה מהשאלות שלי בצורה ברורה וניסתה להסיט את הנושא לכיוון שאלות טיפשיות כמו מדוע אין לי עבודה, וממה אנו חיות והאם אנחנו צריכות עזרה. זה אמנם מאד נחמד ממנה להציע אבל מה זו ההתחמקות הזו? היום הכוונות שלי אחרות. וידאתי שיאיר יגיע כדי שיעסיק את רוני בשיחות ארוכות ומשעממות על הצבא והספורט, ופסקל תישאר פנויה לענות על כל שאלותיי. הפעם לא אתן לה להתחמק. --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- אבי יום שבת 13:15 היום אנחנו יוצאים. לקח הרבה זמן לשכנע אותה אבל ידעתי שהיא תתרצה בסוף. לאה שלי. כמה קשה היה להזמין אותה לצאת איתי. בכל פעם סיבה אחרת. יום אחד היא עסוקה ויום אחר איננה חושבת שזה מתאים שנצא. פעם אחת אפילו ניסתה להגיד שחבל להרוס ידידות שכזו, אבל לי היה ברור שהמשקל שלי היווה בעיה רצינית. והנה עובדה, עכשיו אחרי שהורדתי 12 קילו היא פתאום מסכימה. מה בחור אמור להבין מזה? אבל לא מפריע לי, אני לא שופט אותה על זה שהמשקל מפריע לה, אם כבר אני שמח שזה כך, כי זה דירבן אותי להתמיד בדיאטה ובספורט. עכשיו רק נשאר לחשוב לאן לקחת אותה. זה צריך להיות מקום מדהים, משהו שיראה לה שהיה שווה להסכים. התקשרתי לגילי וביקשתי רעיונות אבל הוא נשוי כל כך הרבה שנים שהוא כבר לא זוכר מקומות בילוי שלא מאפשרים כניסה לילדים קטנים. ההצעה היחידה שלו שנשמעה הגיונית הייתה ללכת לים. הרי לאה מתה על הים ולפני כל משמרת בוקר היא הולכת לשחות בים. אבל מה אני יכול לעשות איתה בים? אולי אני צריך להתקשר לרוני. היא תמיד יודעת מה לעשות במצבים כאלה. בטח יש לה רעיונות טובים יותר משל גילי, ונראה לי שעליה אפשר לסמוך בענייני רומנטיקה. הרי היא בחורה. יש בחורות שהן לא רומנטיות? ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
פסקל יום שבת, 6:30 בבוקר רוני התקשרה לפני כמה דקות. הצלצול של הטלפון הפחיד אותי. תמיד מפחיד אותי צלצול הטלפון בבוקר. למה שאנשים יתקשרו בשעה כל כך מוקדמת, ועוד ביום שבת? אך מאז ומתמיד רוני הייתה מן ילדה כזו, שמחזיקה אותי ערנית ודואגת. לא שקרה שום דבר רע, היא פשוט לא ישנה טוב וממילא כבר הגיע הבוקר, אז היא החליטה להתקשר. היא אמרה שמאוחר יותר נועה והיא יקפצו לבקר, כלומר לאחר שנועה תתעורר. אחרי שסיימנו את השיחה קפצתי מהמיטה ומיהרתי למטבח. אם הן באות צריך לעשות הכנות. תמיד כשהן באות בא גם יאיר, אח של רוני. הוא לא מבקר אותי הרבה אבל כשהוא שומע שאחותו מגיעה הוא מיד מודיע שהוא בא גם וכדאי שתהיה עוגה בבית. ושוקולד, המון שוקולד. אחרי שלוש שעות של הכנות, הסתכלתי על התוצאה. המטבח היה מבולגן מאד. בכיור ערמות של צלחות שהצטברו, שתי כוסות- אחת מכילה שאריות של קמח והשנייה שאריות של שמן וביצה. על השיש קערת סלט פירות ובמקרר קערה עם סלט ירקות. שתי פשטידות מונחות ליד הקומקום ובתנור עוגת שוקולד אחת. את המוס הקפוא שנמצא במקרר הוצאתי ושמחתי שיש לי שימוש עבורו סוף סוף. אחרי כל העבודה הזו התעייפתי מאד. פרשתי לסלון והתיישבתי ליד הפסנתר הלבן. אנשים שמבקרים אותי תמיד נדהמים מהפסנתר הזה, כל כך מצוחצח ומבריק, עומד במרכז הסלון כאילו היה זה מרכז העולם. הרמתי את הבד האדום שמכסה את הקלידים וקיפלתי אותו בעדינות. לבד יש מקום כבוד במדף ולצידו נחים ספרי תווים, סיפורי חיים של מלחינים רבים. כל יצירה מספרת סיפור, כך היה אומר אבי המנוח. ומאחורי כל סיפור יש דמויות מרתקות, מאבק וניצחון. חייב להיות ניצחון, אחרת היצירה לא הייתה נכתבת. בפעם הראשונה שאבי הסביר לי שכל יצירה נולדה ממאבק התחלתי לדמיין לעצמי מלחמות בכל פעם שניגנתי. הדיאזים היו חיילים המגנים עלי והבמולים חיילי אויב, ולפעמים להיפך. כל תיבה הייתה מערכה, כשניגנתי פורטה, המערכה התקדמה, המהירות גברה והקרב התעצם. כשניגנתי לגטו הכל היה מעורפל. לא הבחנתי יותר בין טובים לרעים, בין הנגינה שלי לבין הסיפור שמאחורי היצירה, ורק כשניגנתי סטקטו הרגשתי כאילו אני מקפצת מעל המכשולים יחד עם המלחין, וכך ניצחתי במלחמותיו. העברתי כעת יד מלטפת על הקלידים, נזהרת שלא להשמיע שום צליל. הידיים מרפרפות על האוקטבות, אגודל ימין על תו פה ויד שמאל באוקטבה הנמוכה ביותר, מלטפת אקורדים נסתרים. בדמיוני ניגנתי מינואט מן הסימפוניה השנייה, מלטפת באצבעותיי את התווים שמתחברים למילים שמרכיבות את סיפורו של באך. נזהרתי מאד שלא להשמיע צליל, לא לנגן באמת, כדי שאבא לא יכעס. עיניי עצומות והתמונות רצות בראשי. בלי לשים לב לחצתי בחוזקה על התו רה והוא השמיע צליל. מיד כיסיתי את הקלידים וסגרתי את הפסנתר. בחזרה במטבח, גיליתי שהעוגה שבתנור כבר מוכנה, אולי אפילו מוכנה יתר על המידה. --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- נועה יום שבת 12:20 יצאתי מהמקלחת וגיליתי שהחדר נקי ומצוחצח. איך היא עושה את זה? בסך הכל מקלחת של עשרים דקות. חדר השינה עבר טאטוא ושטיפה, הסדינים מתוחים והמיטה מסודרת. הבגדים שהיו זרוקים על הכסא מקופלים בדיוק רב בארון והחלונות מבריקים. רוני שרועה על הספה בסלון מול הטלויזיה והיא כבר לבושה, מלבד נעליים שהיא נוהגת לשים תמיד רגע לפני שיוצאים מהבית. התלבשתי מהר והכנסתי את הפנקס לכיס הג'ינס. בפנקס הזה רשמתי הערות שסיפרה לי שרה וסיפר לי מנחם, ואפילו כבר דברים שחשבתי עליהם אתמול בלילה אחרי שרוני נרדמה. לא היה לי כל כך נעים לקום מהמיטה כדי לרשום בפנקס, בעיקר כי רוני התהפכה והסתובבה כל הלילה. נדמה לי שהיא חלמה חלום רע. השתדלתי לקום בשקט ובלי להזיז אותה כלל, אבל נדמה לי שהיא בכל זאת התעוררה בגללי. האמת היא שכבר התרגלנו לשינה המקוטעת. רוני עובדת המון משמרות לילה ואני, אני חיה בשעות מוזרות. יכולים להיות לילות שלמים של ערות ובהם לא אצטרך אפילו שעת שינה אחת, ומנגד לילות בהם אפילו דלי של מים קרים לא יעיר אותי. לא שניסיתי את זה, כמובן. תוך רבע שעה אנחנו כבר באוטו, נוסעות לכיוון הבית של פסקל. בדרך אני שולחת הודעה לפלאפון של יאיר, אח של רוני, שידע להגיע. אני אוהבת לפגוש אותו ובכל הזדמנות שיש אני מזמינה אותו אלינו. הוא בחור באמת מקסים והרבה פעמים נדמה לי שאם לא הייתי כל כך מאוהבת ברוני, יאיר היה יכול להיות אפשרות מצוינת. לפעמים אני גם אומרת זאת לרוני, בצחוק אמנם, אבל נדמה לי שהיא חושבת על זה ברצינות, כי עובדה שבכל פעם שאנחנו נפגשים היא מקפידה להזכיר את החברה של יאיר וכמה שיש לו מזל שהיא איתו. לפעמים אני מתעלמת מההערות שלה, ולפעמים אני מניחה יד על הברך שלה ולוחשת לה כמה מזל יש לי שהיא איתי, רק כדי להרגיע אותה. השבוע שוחחתי עם פסקל בטלפון ושאלתי שאלות בנוגע לסבתא יונה והפסנתר שלנו. היא התחמקה מהשאלות שלי בצורה ברורה וניסתה להסיט את הנושא לכיוון שאלות טיפשיות כמו מדוע אין לי עבודה, וממה אנו חיות והאם אנחנו צריכות עזרה. זה אמנם מאד נחמד ממנה להציע אבל מה זו ההתחמקות הזו? היום הכוונות שלי אחרות. וידאתי שיאיר יגיע כדי שיעסיק את רוני בשיחות ארוכות ומשעממות על הצבא והספורט, ופסקל תישאר פנויה לענות על כל שאלותיי. הפעם לא אתן לה להתחמק. --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- אבי יום שבת 13:15 היום אנחנו יוצאים. לקח הרבה זמן לשכנע אותה אבל ידעתי שהיא תתרצה בסוף. לאה שלי. כמה קשה היה להזמין אותה לצאת איתי. בכל פעם סיבה אחרת. יום אחד היא עסוקה ויום אחר איננה חושבת שזה מתאים שנצא. פעם אחת אפילו ניסתה להגיד שחבל להרוס ידידות שכזו, אבל לי היה ברור שהמשקל שלי היווה בעיה רצינית. והנה עובדה, עכשיו אחרי שהורדתי 12 קילו היא פתאום מסכימה. מה בחור אמור להבין מזה? אבל לא מפריע לי, אני לא שופט אותה על זה שהמשקל מפריע לה, אם כבר אני שמח שזה כך, כי זה דירבן אותי להתמיד בדיאטה ובספורט. עכשיו רק נשאר לחשוב לאן לקחת אותה. זה צריך להיות מקום מדהים, משהו שיראה לה שהיה שווה להסכים. התקשרתי לגילי וביקשתי רעיונות אבל הוא נשוי כל כך הרבה שנים שהוא כבר לא זוכר מקומות בילוי שלא מאפשרים כניסה לילדים קטנים. ההצעה היחידה שלו שנשמעה הגיונית הייתה ללכת לים. הרי לאה מתה על הים ולפני כל משמרת בוקר היא הולכת לשחות בים. אבל מה אני יכול לעשות איתה בים? אולי אני צריך להתקשר לרוני. היא תמיד יודעת מה לעשות במצבים כאלה. בטח יש לה רעיונות טובים יותר משל גילי, ונראה לי שעליה אפשר לסמוך בענייני רומנטיקה. הרי היא בחורה. יש בחורות שהן לא רומנטיות? ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------