סינדרום ירושלים.
סוף דצמבר, 4 בבוקר, אני כותבת לך,
כבר אין לי סיבה, או דרך, לדרוש בשלומך,
אבל אני בכל זאת ממשיכה, וכותבת לך
הקור של ירושלים חודר דרך דרך כל שכבות ההגנה שלי,
ומקפיא את הנשימה, שרידים
של שלג בפינת הרחובות, לבן שמוכתם
בפיח, החיים כבר חזרו למסלולם, השגרה, היומיום,
הלכלוך, השמש פה משקרת, היא לא באמת
מחממת, זו רק אשליה
של חום, אבל כל אחד לעצמו, אפילו
בצפיפות של מחנהיהודה,
חצי קילו תותים ב-10 שקל, רק היום, ואני חושבת על
פיגועים, ועוד מעט תהיה הצפירה
ואז יהיה רק שקט,
לרגע עולה בי דחף לבוא לבקר אותך,
כבר שנים שלא הייתי אצלך
לבד,
מאז שעזבתי את העיר הזאת,
העיר המשוגעת והמלוכלכת והקרה הזאת
לטובת מקומות שפויים יותר, אי אפשר לשמור פה על
שפיות, כולם בורחים, רק אתה
כבר לא,
אני מנסה להיאחז במה שנשאר לי,
מהעיר הזאת, להיאחז במה שיש, בדירה של חברים בנחלאות,
באמצע הלילה, בחוץ יורד גשם ומישהו מתחיל לנגן בגיטרה,
פיימוס בלו ריינקואוט, אני מגלה שאני יודעת את כל המילים, בלי לחשוב על זה בכלל
כמו עם שירים מהילדות, אני תמיד אזכור את כל המילים של הבקסטריט בויז,
כמה צחקת עלי על זה, אבל זה אוטומטי, שירים שנחרתים לך מתחת לעור
כמו קעקועים, לאונרד כהן תמיד ישיר על הקור של ניו יורק וג'ניס ג'ופלין
שתמיד תשיר בלוז ישן על בובי מקגי ואני תמיד אחזור לשירים האלו--
בקור של ירושלים ב-4 בבוקר בסוף דצמבר, אני תמיד
אחזור בסוף, לירושלים שלי, אבל
ירושלים שלי היא המפלצת
בקרית יובל
עם סבא וסבתא
והיא גילֹה
ואוטובוסים שמתפוצצים בצומת פת
באינתיפאדה
וקולות של יריות מבית ג'אלה
וחומות שמפרידות בינינו לבינם, חומות של ייאוש, והפרדה, ומלחמה.
ירושלים שלי היא קרה, ומתעתעת, היא לא מאפשרת לך לחיות, היא משתקת אותך
ומשאירה אותך קפוא בתוך הזמן
כמו השלג
שיורד פעם בכמה שנים ומכסה את הכל בלבן,
גם את הקבר שלך, כי הוא לא מבחין בין המתים לחיים
או בין יהודים לערבים, כל האנשים אחים מתחת לפרחים.
ירושלים שלי היא לא
חרדית או דתית או מתנחלת
ירושלים שלי היא
כבר לא
שלי יותר, היא חרדית או דתית או מתנחלת
ירושלים שלי מתה,
והיא קבורה בהר הרצל
בירושלים שלי יש צפירה אחת בשנה,
ואחריה אין שקט, יש רק
אל מלא רחמים
ירושלים שלי היא קו 480
לתל אביב.
(27/12/13)
סוף דצמבר, 4 בבוקר, אני כותבת לך,
כבר אין לי סיבה, או דרך, לדרוש בשלומך,
אבל אני בכל זאת ממשיכה, וכותבת לך
הקור של ירושלים חודר דרך דרך כל שכבות ההגנה שלי,
ומקפיא את הנשימה, שרידים
של שלג בפינת הרחובות, לבן שמוכתם
בפיח, החיים כבר חזרו למסלולם, השגרה, היומיום,
הלכלוך, השמש פה משקרת, היא לא באמת
מחממת, זו רק אשליה
של חום, אבל כל אחד לעצמו, אפילו
בצפיפות של מחנהיהודה,
חצי קילו תותים ב-10 שקל, רק היום, ואני חושבת על
פיגועים, ועוד מעט תהיה הצפירה
ואז יהיה רק שקט,
לרגע עולה בי דחף לבוא לבקר אותך,
כבר שנים שלא הייתי אצלך
לבד,
מאז שעזבתי את העיר הזאת,
העיר המשוגעת והמלוכלכת והקרה הזאת
לטובת מקומות שפויים יותר, אי אפשר לשמור פה על
שפיות, כולם בורחים, רק אתה
כבר לא,
אני מנסה להיאחז במה שנשאר לי,
מהעיר הזאת, להיאחז במה שיש, בדירה של חברים בנחלאות,
באמצע הלילה, בחוץ יורד גשם ומישהו מתחיל לנגן בגיטרה,
פיימוס בלו ריינקואוט, אני מגלה שאני יודעת את כל המילים, בלי לחשוב על זה בכלל
כמו עם שירים מהילדות, אני תמיד אזכור את כל המילים של הבקסטריט בויז,
כמה צחקת עלי על זה, אבל זה אוטומטי, שירים שנחרתים לך מתחת לעור
כמו קעקועים, לאונרד כהן תמיד ישיר על הקור של ניו יורק וג'ניס ג'ופלין
שתמיד תשיר בלוז ישן על בובי מקגי ואני תמיד אחזור לשירים האלו--
בקור של ירושלים ב-4 בבוקר בסוף דצמבר, אני תמיד
אחזור בסוף, לירושלים שלי, אבל
ירושלים שלי היא המפלצת
בקרית יובל
עם סבא וסבתא
והיא גילֹה
ואוטובוסים שמתפוצצים בצומת פת
באינתיפאדה
וקולות של יריות מבית ג'אלה
וחומות שמפרידות בינינו לבינם, חומות של ייאוש, והפרדה, ומלחמה.
ירושלים שלי היא קרה, ומתעתעת, היא לא מאפשרת לך לחיות, היא משתקת אותך
ומשאירה אותך קפוא בתוך הזמן
כמו השלג
שיורד פעם בכמה שנים ומכסה את הכל בלבן,
גם את הקבר שלך, כי הוא לא מבחין בין המתים לחיים
או בין יהודים לערבים, כל האנשים אחים מתחת לפרחים.
ירושלים שלי היא לא
חרדית או דתית או מתנחלת
ירושלים שלי היא
כבר לא
שלי יותר, היא חרדית או דתית או מתנחלת
ירושלים שלי מתה,
והיא קבורה בהר הרצל
בירושלים שלי יש צפירה אחת בשנה,
ואחריה אין שקט, יש רק
אל מלא רחמים
ירושלים שלי היא קו 480
לתל אביב.
(27/12/13)