שלי
השנה התחילה בבעסה נוראית בגלל... אהמ... מישהו...
אם זה לא מספיק גרוע, ב1.1.12 התחלתי רשמית בתפקיד חדש, ומהיום הראשון עד בערך 4 חודשים אח"כ שדברים התחילו להתייצב עברתי תקופה נוראית בעבודה.
לחץ מטורף, ושום דבר לא עובד כמו שצריך, אף אחד מהקולגות בחו"ל לא עוזר, ומי שאני עובדת מולו הארץ גם קורס כמוני, לא ידעתי למה לצפות, המערכות לא היו ערוכות כמו שצריך, הבוסית עושה את המוות וגורמת לי לבכות לפחות פעם בשבוע, מיליון שעות נוספות, כל אחד חושב שאני מודיעין או כולבוייניקית, ואף אחד לא מרוצה.
הייתי חוזרת הביתה כל יום אחרי 10-12 שעות עבודה, כשכמובן לא הספקתי בהן כלום, ולא מצליחה להרדם מרב לחץ של איך היום הבא הולך להראות.
ביולי-אוגוסט דברים ממש נרגעו (עד לשלושת החודשים המטורפים האחרונים).
מצד שני -זאת גם היתה תקופה של סיפוק עצום: הקמת מערכת אבטחת איכות מכמעט אפס, למידה אין סופית בחודשים הראשונים, ובעיקר להתחיל לעבוד בצורה עצמאית.
לאחרונה הבוסית מזכירה לי בלי סוף איך הגעתי לפני 4 שנים מפוחדת למחלקה, בלי טיפת ביטחון עצמי, ועכשיו אני מנהלת לגמרי לבד תחום.
פייייייייייייייו... האגו לפעמים צריך את זה...
השתדרגתי מבחינה טכנולוגית - מפלאפון סיני ב200 שקל בלי עברית לאייפון, מאוטובוסים לרכב ולאופניים, ממחשב נייח ועתיק ללפ טופ.
התגברתי על הפחד מהנהיגה, אמנם אני די מתעבת לנהוג, ועדיין די מפוחדת מכל הנושא, אבל לפחות אני יודעת שאני ~יכולה~ לעשות את זה.
גם מאופניים די חששתי בגלל חוויות עבר, אבל גיליתי שזאת דרך מופלאה להתנייד (בעיקר בעונה הזאת של השנה) ואני מנצלת כל הזדמנות להשתמש בהם.
רצתי עשרה ק"מ (לפני 3 שנים לא הייתי מסוגלת לרוץ אפילו אחד), עשיתי תרגול של 108 ברכות השמש ביוגה (לפני שנתיים הייתי צוחקת בפנים של מי שיגיד שאני אתרגל את זה), והתמכרתי לאופניים (עד לפני שנה לא העזתי לעלות עליהם בגלל נפילות מביכות בשנים עברו).
מצד שני - זנחתי את לימודי הסינית.
אבל בגדול - חוץ מהעבודה, לא הרבה קרה השנה...
שיר אפייני