סיכום אובזרבר- הספדים

YossihNew · 26/10/24

אף אחד ב-NWA לא האמין שהקריירה של וילסון לא הצליחה כי סירב לבארנט, כי המוניטין שלו היה של אתלט טוב אבל מתאבק רע ולא כריזמטי. וילסון לא היה מתאבק טוב, והעובדה שאנשים האמינו לבארנט, שגם היה רמאי, אמרה שווילסון היה אויב העסקים. היו אנשים קרובים לפסגה שאמרו שהתערבו על הבתים שלהם שאין כלום בסיפור על ריץ', כי הוא היה לוהט כבר כמה שנים לפני הזכייה והפרומוטרים רצו להביא אותו כאטרקציה למופעים שלהם. החברים של בארנט אמרו שהיה צבעוני, אבל לא התחיל עם מתאבקים, למרות שהיו שערערו על כך, ומתאבק צעיר ב-WWF פנה לברט הארט ורודי פייפר ושאל אותם איך לטפל בטרי גארווין, שרצה להביא גם את בארנט לעניין כדי לתת לבחור פוש. אחרים חשו שבגלל שהיה בצללים, הוא אמנם לא מישהו שתרצה להילחם נגדו, אבל יש עליו המון רכילות. במקצוע כזה, רבים יתרצו שבגלל שהיה הומו לא הצליחו. אבל להגיד שזה לא יכול לקרות בעסק הזה זה נאיביות. ברט הארט, שעבד אצלו בג'ורג'יה וב-WWE, אמר שהיה לו מוניטין רע. מוצ'ניק, שהיה מקורב לבארנט, אבל נאמן לאן גונקל כי היה חבר של ריי, השתגע מהקרב באטלנטה, וחשש שיגישו תביעה נגד מונופולים על ה-NWA, כי החבורה הדרומית ובארנט לא הפסיקו לקחת את הקרב לרמה אחרת, למרות שעמדו לנצח. מישהו שעבד איתו עשורים אמר שבתור הומו נשי וקטן, זה היה נס כמה הצליח בתחום. המון מהכוח שלו היה כי הצליח לשכנע את כולם שהוא מקושר ומולטי מיליונר. הביזנס היה מלא בדעות קדומות, והוא לא היה אתלט או ממשפחה גדולה. זה היה בגלל יכולתו לזהות מתאבקים וחוכמתו.
הוא היה צריך לעבור המון דעות קדומות, כמו המתאבקים השחורים שעשו גימיקים קומיים. הוא פיתח טכניקות הישרדות. רוב הפרומוטרים לא היו בוחרים בו לעשות עסקים, אבל הוא הרוויח להם. קווין סאליבן, שהיה באמצע המצב כשהארגון של קרוקט התמוטט, חש שאלמלא בארנט ששכנע את טרנר לשמור על הארגון בגלל השידורים, לא היה הסכם רכישה. הוא אמר שהוא ידע מי ימשוך קהל ומי לא. הם נפגשו ב-1974, כשבארנט ניהל את פלורידה, והם עבדו ביחד עד לסגירת WCW. אטה ג'ונסון אמרה שבנה, הרוק, נדהם כמוה מהמוות. בשנות ה-70, כשהגיעו דרומה לראשונה מקליפורניה, ג'ים היה הפרומוטר הראשון שלהם. הוא ופול ג'ונס ידעו שהם היו מוכרים בדרום ונתנו להם תחושה נוחה בג'ורג'יה. הוא היה נחמד ונדיב ותמיד וידא שהם בסדר, ושרוק, אז בן 3, התנהג יפה ליד הזירה.
אבל היו פרומוטרים שהחליטו, מכמה סיבות וכי לא אהבו את האלוף, או שרצו שהתואר האזורי שלהם ייחשב לחשוב, לא להשתמש באלוף. בארנט וקולר בשיאם יצרו את תואר ארה"ב לטלוויזיה עם גאנייה ככוכב, ושלטו בשידור החשוב של ה-NWA ולא השתמשו בת'אז, וגאנייה די התחרה בת'אז כשהפרומוטרים המקומיים רצו קרב חשוב. גם נכון שאמנם ג'ורג'יה הייתה עם השידור הכי גדול והרייטינג הכי טוב, אבל הם נכנסו לחובות מהמון סיבות, כולל הבזבוזים שלו וזה שהפסידו כסף באטלנטה, והוא קנה שידור בשווקים חדשים כדי לקדם יותר את המופעים במשייגן, אוהיו ומערב וירג'יניה. הם המשיכו לערוך מופעים בג'ורג'יה, אבל כשהמתאבקים החשובים נשלחו לצפון, הקהל בג'ורג'יה ירד. כשאנדרסון הדיח את בארנט, אפילו שאיכות המוצר ירדה, והרייטינג גם, אנדרסון חיסל את החוב והרוויח עם מוצר יותר רזה ובלי מתאבקים חשובים. בארנט הרס את עצמו כי כדי לוודא שאנדרסון יהיה נאמן לארגון, הוא הציע שיקנה את ה-10% של וואטס. אנדרסון היה נאמן וחיפש למה הארגון הפסיד, וגילה כמה בארנט הוציא. הוא קיבל אישור מכמה בעלי מניות, כולל ג'ק וג'רי בריסקו, והעיף את בארנט. אוטס ובארנט שלטו בהרבה מניות, אבל לא ברוב, ולא הצליחו להציל את בארנט.
בלתי אפשרי לדעת מי המציא את הסרטונים האישיים בהיאבקות, אבל יש שייחסו את זה לבארנט. הם היו די נדירים כשהחליט לעשות אחד על ריק פלייר באמצע שנות ה-70. פלייר בדיוק התאבק קודם באומני, וניסו להוציא אובר את סגנון החיים שלו. בארנט שלח צוות לצלם את פלייר ברולס רויס הלבן של בארנט, כשהנהג שלו לקח אותו לשדה התעופה, למטוס פרטי עם דוגמניות שבארנט שכר, והחברה של פלייר, לימים אשתו בת', שהגיעה לאטלנטה כשהתחילו לצאת. לא ידוע מתי זה קרה, כי פלייר אמר שהוא חי יותר טוב מהנשיא פורד, אז לכל המאוחר זה קרה ב-1976, אבל הוא התחיל לעבוד באטלנטה ב-1977. כוח התחנה והעובדה שהעתיד היה לפניהם, כי הפרומוטרים החלשים כבר לא שלטו בשידור המקומי, היה כזה שבוועידה של ה-NWA ב-1982, פרומוטרים רבים לחצו על בארנט לעוף מהתחנה. אפילו לפני כן, 31 הטריטוריות של ה-NWA ירדו ל-18. האמת הייתה שבעלי הבייסבול כעסו שמשחקי האטלנטה ברייבס בטלוויזיה פגעו בקהל, ודרשו שהכבלים המקומיים יחשיכו את התחנה אם משחק שלהם יהיה מול משחק מקומי. בארנט אמר שייקח מתאבקים גדולים שלהם וישים אותם בתחנה, והכוכבים המקומיים יהפכו לכוכבים גדולים וכולם ינצחו. הרוב עוד לא שמחו, אבל לא יכלו להתלונן כי בארנט שלט באלוף, וזה אמר ששלט בהכנסות שלהם. היה יותר ממספיק לקרוקט ולגרהאם שהמתאבקים שלהם הופיעו בתחנה ובמופעי אומני כי היו קרובים לאטלנטה, ולפריץ ואן אריק, שוורלד קלאס שלו התחילה שידור לאומי בגלל ההפקה שלה, כך שהוותיקים איבדו כוח. אמנם ניסו להוריד מהמחלוקת כלפי בארנט בהיאבקות, אבל אין עשן בלי אש. זה שווילסון טען שבארנט חגג עם אתלטים חשובים בג'קוזי עם אוכל וחשפניות, וקיווה להתחיל איתם, לא כל כך מוזר. בארנט הכחיש הכל, אבל אולי אנדרסון רמז לדפוס באיך שבארנט לקח כסף מהאוס שואוז של ג'ורג'יה עבור מתנות ושוחד לאנשים חשובים, מה שנשמע כמו פרומוטרים אז. הרעיון היה שמנהל הבניין של האומני קיבל שעון זהב, ולמתחרים תהיה בעיה לערוך שם מופעים, וזה מתאים לבארנט. אולי גם אמר שהארגון נתן לבארנט המון כסף למרות שהיה עשיר, ובארנט אמר שיש לו בעיות מזומנים והמשיך את סגנון חייו. הוא מכר מניות לפעמים. מה שמצחיק היה שמתאבק, אולי בובי ג'אגרס, היה בחדר ההלבשה וחיקה את בארנט, מה שהיה נהוג. בארנט היה מאחוריו. בארנט מחא לו כפיים ואמר שהוא מפוטר.
מה שגם מעניין הוא שאחרי שעף מהארגון בסוף 1982 כשאנדרסון המריד נגדו את בעלי המניות, חלקם היו אותם בעלי מניות שבזכות בארנט, בגדו באולי כעבור 16 חודשים. בארנט עבד אצל טיטאן ספורטס, כי היה קשור לווינס האב. הוא עוד היה בוקר של אלוף ה-NWA, ריק פלייר, שהפסיד ביוני 1983 את התואר להארלי רייס. באוגוסט, הוא ווינס באו לוועידת ה-NWA והכריזו על ההתפטרות מהקבוצה. המלחמה התחילה, כי אולי התחיל לערוך מופעים בפנסילבניה שהיא הטריטוריה של וינס, ווינס ערך מופעים בסן חוזה ליד הטריטוריה של גאנייה. בארנט חשב שנקם באנדרסון כשהצליח לקחת ממנו את הארגון ב-1984 והרג את ג'ורג'יה. הוא כבר מכר 18% מהארגון לאוטס עבור 180,000 דולר, אחרי שהלך לווינס. אוטס, ששלט ב-26% כבר, יחד עם ה-19% של האחים בריסקו, ומשפחתו של בוב ג'ונס הסנילי שהחזיק ב-22%, הם תמכו בעסקה של המכירה למקמהן בלי הידע של אנדרסון, עבור 675,000 או 750,000 דולר. בארנט כבר היה השני למקמהן אז, ונשאר קרוב לבריסקוז, אלופי הזוגות של ה-NWA, שדאגו מהעתיד של ג'ורג'יה כי וינס ינצח. וינס צבר אהדה עם האנגל של סינדי לאופר, אבל הפסיד כסף, כי התרחב וקנה תוכניות מקומיות. בדיעבד זה נראה כמו החלטה קלה, אבל הם פשוט רצו להשיג כסף מהיאבקות אזורים שעמדה למות. רק אחרי רסלמניה וההסכם עם NBC, והתוכנית המצוירת בבוקר שבת שפתחה קו צעצועים לילדים, דמוגרפיה חדשה, וינס ניצח. ועדיין, המכירה ב-1984 הייתה מזעזעת. לאחר שרכש את הארגון, וינס סגר אותו וה-WWF השתלטו על השידור ב-TBS בקיץ, כי זה מה שרצה. וינס קיבל את השידור הכי טוב להיאבקות- אולי קיבל שידור לארגון החדש שלו עם הפרומוטרים בג'ורג'יה, בשבע בבוקר שבת אצל טרנר, אבל הארגון לא הצליח. לווינס היה שידור טוב ב-TBS וב-USA, וגם ספיישלים ב-MTV לקראת רסלמניה. סינדי לאופר ומיסטר טי עזרו להיאבקות להיחשף, והאלק הוגאן התפרסם. אפילו שה-NWA היו המבוססים ברוב המדינה, ובשווקים רבים הארגונים המבוססים ניצחו את ה-WWF ברייטינג ובקהל, לתקשורת זה לא שינה. וינס קיבל קרדיט על מילוי הגארדן למרות שזה קרה מאז שנות ה-70, ועבור תוכנית כבלים חשובה, למרות שהשיג פחות מג'ורג'יה בשיאה. כמו הסכמים רבים של בארנט, זה השפיע על העסק. וינס הוביל על ה-NWA ועל כולם בתחילת מלחמת ההיאבקות, ויותר מזה, המתחרים לא היו חשובים בתקשורת. וינס עדיין היה מקבל פרסום עצום, כי הוא היה מניו יורק ויותר מודרני, אבל אם הרייטינג שלו היה פחות משל אטלנטה, כמו שהיה, היו מדברים על מלחמה ולא על וינס ששינה את העסק, והתרברב על הגארדן והכבלים.
לג'ו פרקינס מגיע הקרדיט על ההתרחבות של ה-WWF ב-1984-85, אבל בארנט, שהיה חשוב אצל מנהלי תחנות ואחראי תוכן, עזר. גם עזר שגנבו את הזמן המבוסס של הארגונים הקיימים, כי בארנט היה מקושר בטלוויזיה מהימים הראשונים שלה. ההיאבקות הייתה במלחמה הכי מרה בהיסטוריה. עבור וינס מקמהן, זה עדיין "אנחנו נגדם", אבל הם עכשיו זה העולם האמיתי ואפילו המעריצים. זה מה שמניע אותו. בארנט שונה, ונשאר ידידותי עם כולם. אף אחד לא יודע, אבל מאמינים שפוטר ב-1987 כי דיבר עם האנשים הלא נכונים. חברים ותיקים שלו היו אויבים של וינס. אבל בסוף, למרות שלא היה חייב, וינס החתים את בארנט בקיץ 2002, והרשה לו לחיות טוב בסוף ימיו, למרות שלא כמו שחי בעבר. בדיעבד, אם מוציאים את בארנט מההיסטוריה, תמיד בלתי אפשרי להבין מה היה קורה. בארנט לא השיג את השידורים ברשתות, הוא רק עבד אצל פרומוטר שהיה לו. הרשת, כשטלוויזיה הייתה בחיתוליה, הייתה יוצרת כוכבים. ולפי אגרוף ורולר דרבי, הטלוויזיה הייתה מתפשטת ולבסוף היה נמאס לה מהיאבקות מרוב חשיפה. הרעיון לקנות שידורים מקומיים היה קורה לבסוף. בארנט נחשב ליוצר ההיאבקות באולפנים, אבל זה היה מצורך, לא מרעיון מבריק, וכבר קרה במרסיקו, למרות שבארה"ב עוד לא ידעו. הרעיון היה נהדר אז, ומישהו היה ממציא אותו, אבל מי יודע? אם המציא את רעיון הסגמנטים האישיים, האם מישהו יהה ממציא אחר כך? כנראה. פריץ ואן אריק עשה את זה בתחילת שנות ה-80, לפני שה-WWF העתיקו ממנו. יש כמה שאומרים שהמציא את הרעיון הזה, אבל לא ידוע אם זה מדויק. אין ספק שמגיע לו קרדיט על ההצלחה באוסטרליה. בג'ורג'יה, ל-NWA כבר היו יתרונות פוליטיים וכלכליים, ובטווח הארוך הם היו מנצחים. זה היה מזל בלבד שטד טרנר, הבעלים של הברייבס, גם שלט בערוץ 17 המקומי כששודר בלוויין. בעלים אחר אולי היה אגרסיבי בהתרחבות, בטח כשההתרחבות לאוהיו הייתה חזקה. אבל וינס מקמהן, מניו יורק ועם הגארדן, ששלט בלוס אנג'לס ויכול היה להשתלט על המערב התיכון עם הוגאן, מושך הקהל המבוסס, היה משיג את USA נטוורק, שנוצרה מהרשת של MSG ושידרה את המופעים החודשיים שלו תמורת תשלום, והוא היה מנצח. וינס לא היה קונה את ג'ורג'יה, לפחות לא במחיר הזה, בלי בארנט מאחורי הקלעים. אבל הארגון היה שורד עוד כמה שנים, כי כל הטריטוריות ירדו כשהפרומוטרים העשירים, וינס וקרוקט, רכשו את כל המתאבקים. קרוקט, עם הקשרים הגיאוגרפיים והקשר ל-NWA, היה מקבל את השידור, כמו שקיבל בעקיפין. יש תחושה בקרב אלו שהיו מעורבים בכך ששאריות ה-NWA כנראה היו גוססות אלמלא בארנט היה לוחץ על טרנר לרכוש את קרוקט, כי עמד לפשוט רגל. עדיין, זה היה הגיוני על הנייר, למרות שזה היה אסון לבסוף. המקורבים לעניין אומרים שכשאריק בישוף פיטר את בארנט ב-1995, זה היה כי לא רצה שיהיו למישהו קשרים כדי שיוכל לדבר עם אנשים כמו הארווי שילר או טד טרנר. בישוף היה מספיק חזק כדי לעשות את זה, ואפילו בארנט, אם היה בארגון כשעשו טעויות ב-1998-99, לא היה יכול לעצור את זה, גם אם הבין עד כמה הם מפשלים כשנדמה היה שהכל בסדר. באופן רשמי, בישוף אמר שבארנט גרם לבעיות בהנהלה כששחרר אותו, ונתן לו פיצויים יפים.

YossihNew · 26/10/24

ברט הארט זוכר שבתחילת דרכו ב-WWF, כשהארגון שילם על הטיסות בתחילת סיבוב ההופעות, אבל המתאבקים היו צריכים לשלם על הנסיעות הביתה. בגלל ההוצאות לחזור לקלגרי, בתקופה בה לא התאבק בפסגה, ברט בקושי הרוויח. שבוע אחד, אחרי שקיבל 1,100 דולר ועלה לו 1,500 דולר לחזור הביתה, בטח בסוף 1989- ב-1992 הוא גם דיבר עם WCW- הוא הלך לווינס. וינס אמר לו שאם ימצא עבודה טובה במקום אחר, שייקח אותה. ברט דיבר עם בריאן פילמן ב-WCW וריק פלייר, שהיה אז הבוקר, הציע לו 250,000 דולר, והוא רצה לקחת. ג'ים הארד סירב לאשר את זה, כמו עם ארן אנדרסון. פלייר הצליח להביא את ארן, אבל WCW לא רצתה את ברט, ובארנט אמר לברט שכדאי לו להישאר ב-WWF. אפילו בסוף, בארנט היה מקושר, לא כמו קודם. לא היה טרנר שיוכל לדבר איתו, בעיקר כי עבד עם מקמהן בעמדה חסרת חשיבות. חוץ מחברים מהעבר, לפעמים איזה כוכב WCW שה-WWE לא רצו התקשר בייאוש וקיווה שיעשה משהו עבורו. ה-WWE הכירו במותו של בארנט לפני RAW, אבל לא אמרו עליו כלום בתוכנית או באתר. בהלוויה שלו, היו גרי ג'וסטר, חברו הטוב מהתעשייה, אסאסין וסקוט הודסון, וכמה מתאבקים ומנהלים משנות ה-70. פעם, אם אשתו של מישהו הייתה מתה, זאת הייתה כמו הלוויה של מאפיה כשהבוסים מכל המדינה באו לחלוק כבוד.

YossihNew · 27/10/24

הספד לביג בוסמן- 4 באוקטובר, 2004:

לפני שבועיים, ריי טריילור ובראד ארמסטרונג נתקלו אחד בשני לראשונה מזה המון זמן במופע אינדי בג'ורג'יה. הם חברים כבר 19 שנה, אבל בלי היאבקות מאבדים קשר. הם דיברו על זה שעליהם לשמור על קשר, כי חברים טובים שלהם באותו הגיל, קורט הניג, ריק רוד ורוד ווריור הוק, מתו. גם אמא של טריילור מתה לפני חודש. עבורו, זה היה קשה כי בתור ביג בוסמן ב-WWF וב-WCW, החברים שלו היו הניג ורוד. הם אהבו לחגוג ולצחוק. אם יש דבר שכל מי שהכיר את טריילור ידע, זה שהוא בחור כיפי, ואהוב. הוא היה בחור גדול, אבל לא בריון, בניגוד לדמות שלו. למרות שהצליח בהיאבקות, הוא מהיחידים שקיבלו פוש מהיר וזה לא עלה להם לראש. ובאופן נפוץ מדי במקצוע, טריילור היה השלישי בחבורה שמת בגיל צעיר. אשתו אנג'י באה לסלון בביתם, ומצאה אותו על הספה, קר. היא שאלה אם הוא צריך שמיכה, ושמה לב שהוא לא נושם. היא הזמינה אמבולנס והוא הובהל לבית החולים והוכרז כמת. הוא מת מהתקף לב בגיל 42. זה בא משום מקום, כי הוא הרגיש די טוב, ורק הברכיים הטרידו אותו.
סיבת המוות לא תירשם למשך שלושה חודשים בגלל נתיחה אחרי המוות ובדיקת רעלים. זה נשמע דומה מדי למתאבקים בשנות ה-80 וה-90, לטריילור היה לב גדול, אפילו יחסית לגבר במשקל 147 ק"ג. גם היו לו עורקים חסומים. הוא נודע כביג בוסמן, ולפני פציעות הגב והברכיים שהאטו אותו, הוא היה ביגמן ממש טוב, שידע לקחת באמפים. הוא קבע שיאים בערים רבות, בסנט לואיס, שיקגו, סן דייגו ובוסטון ב-1989 בקרבות כלוב מול האלק הוגאן. עד התקופה המודרנית, הוגאן-בוסמן היה מהפיודים הכי מוצלחים בהאוס שואוז. בתוך הזירה, בקרבות שכללו באמפים מפורסמים של הוגאן, סופרפלקס מהכלוב, זה היה מהקרבות הטובים של הוגאן, בעיקר במרץ 1989 במדיסון סקוור גארדן, ובסאטרדיי נייט מיין איבנט ממאי 1989. הקרבות היו הפיוד הכי טוב של הוגאן מאז רנדי סאבאג'. אחרי שעזב את ה-WWF ב-1993, הוא יצא אובר באול ג'פאן, שם עבדו הוורקרים הגדולים אז. ג'ייאנט באבה אהב ביגמנים שידעו לזוז. הספוטים של המכות שלו יצאו אובר והוא מכר נהדר ליפנים. הוא כבר הופיע אצל באבה ב-1988 בתור ביג באבה, השם בו השתמש כששמר על ג'ים קורנט. באבה רצה שיהיה בצמד עם סטיב ויליאמס, כצמד הילי זר, בעיקר אחרי קרבות טובים מול הכוכבים היפניים. זאת הייתה עבודה טובה, אזל WCW החתימו אותו, כי דייבי בוי סמית' שוחרר בסכסוך על חוזה, והם היו צריכים כוכב מול ריק רוד. הוא הגיע כבוס, עם הגימיק מה-WWF כדי שלא יתבעו אותו, אבל ה-WWF טענו שהם מפרים זכויות יוצרים. הם שינו את שמו למלאך השומר, חבורת שיטור שניסתה למנוע פשעים ברחוב אז. המנהיג, שאשתו הייתה מעריצה, אישר את השם, והוא לבש את הגדים שלהם, אבל הגימיק נכשל. בין פציעות וחוסר פוש, הוא היה סתם בחור ב-WCW עד שהחוזה שלו נגמר. חשבו שהקריירה שלו נגמרה, אבל וינס החזיר אותו כבוסמן, שוב פעם היל ראשי. הוא לא היה מה שהיה בשיאו, אבל עבד עם כל הכוכבים הגדולים בארגון לפני שהפסיקו להשתמש בו. הוא נשלח לאמן ב-OVW, אבל זה לא עבד. הוא לא רצה להיות שם, כי חש שיוכל להתאבק בפסגה. הוא הפסיק להגיע לשם. בסוף, אפילו שיכלו לפטר אותו, כי לא היו תוכניות לגביו, וינס שילם לו עד שהחוזה שלו פג כעבור כמה חודשים, כי כיבד אותו על הכסף שהכניס לארגון.
שכנו אמר שהוא היה ענק עדין ותמיד דיבר עם ילדי השכונה. הוא היה נהדר בליל כל הקדושים, ונתן לילדים ממתקים וחתם חתימות. הוא עוד ישב בחצר כמו תמיד. הילדים שלו יתגעגעו אליו. טריילור רץ ביולי לתפקיד יו"ר הוועדה המחוזית והפסיד. הוא עזר לארגן הלוויות ציבוריות 11 ימים לפני מותו לקורבנות אסון התאומים. יום לפני מותו, צילם פרסומת לעסק ציד מקומי. ג'ים קורנט אמר שהוא לא מכיר עוד מישהו שהיה בפסגה כמעט מהרגע שהתחיל. הוא היה זה שהוציא אותו אובר כשומר הראש המסוכן ב-1986. אחרי שקונט חטף כמנג'ר, אמו העשירה שלחה לו את לוחם הרחוב הכי קשוח בלואיביל שיגן עליו, ביג באבה רוג'רס. זה היה חצי שוט כי הוא הצליח לעצבן את הקהל כשהגן על קורנט המעצבן. הגימיק יצא אובר יותר ממה שחשבו, כי אחרי מעט קרבות בשלושה שבועות, הוא ודאסטי רודס היו בקרב כלוב באוגוסט בשארלוט והביאו 9,500 מעריצים ששילמו 96,000 דולר. כעבור חצי שנה, בפברואר, הם התאבקו בקרב באנקהאוס סטמפיד ושברו שיא עם 16,600 איש ו-165,000 דולר. זה היה ענק, כי זה היה בפיטסבורג, עיר של ה-WWF, והם ניצחו אותם.
בדצמבר 1986, התחיל ארגון קרוקט סדרת קרבות באנקהאוס סטמפיד, באטל רויאל עם בגדי רחוב שדאסטי רודס המציא, שאפשר היה להביא נשקים. מי שניצח היה הכי קשוח וקיבל גביע ופרס בכסף. בסוף דצמבר, לפחות בסטוריליין, רודס ובאבה היו בתיקו, וזה קבע את הקרב שלהם. כדי לרדת על חוקי הכלוב של וינס, דאסטי הודיע שהדרך לנצח היא לזרוק את היריב שלך מהכלוב, והוא לא עמד לקחת את הבאמפ. ריי טריילור בא ממשפחה של מעריצי היאבקות. סבו, בשנות ה-50, התלהב לקראת מופע ותקף את פרדי בלאסי עם כיסא. הוא נולד במאי 1962, כמה שנים אחרי שארן אנדרסון נולד באזור. הוא שיחק פוטבול ועבר כסוהר בבית הכלא בקוב קאונטי. הוא פגש את טד אלן שהפך אותו לג'ובר בסוף 1985. יש כמה קלטות שלו כג'ובר לבוש לבן, כולל הפסדים לרוד ווריורס והמידנייט אקספרס. בפברואר 1986, קיבל קרב ב-TBS מול טולי בלאנשארד, ששקל 54 ק"ג פחות ממנו. דאסטי ראה איך חטף את הסלינגשוט סופלקס וחשב שבחור ששוקל 154 ק"ג שיודע לזוז ולקחת באמפים יצליח. הוא הוריד אותו מהג'וברים ואמר לו לחכות עד שישכחו ממנו. במאי, הוא ערך בכורה כשומר הראש של קורנט. למרות שגובהו היה 1.93 מטר, הכריזו עליו כעל 2.03. הוא לבש מגפיים עבים והתנשא מעל כולם, ובחליפה הוא נראה כמו שומר של גנגסטרים. הגימיק שלו היה להיות שלו בכל מצב, וזה לא היה קל. קורנט תמיד היה האיש הכי מצחיק, ואמנם בפרומואים הלאומיים לא עשה את זה, אבל הוא אהב לנסות לגרום לו לצחוק בפרומואים המקומיים. הוא הפתיע אותו עם שורה מצחיקה והוא הסתובב כדי לא לצחוק. פעם הם יצאו ממכונית שכורה, והדלת בטעות נתקעה לטריילור בראש. אסור היה לו למכור.
קורנט תמיד המציא ראיונות מטורפים על כמה שבאבה קשוח, וזה היה בלתי אפשרי לעמוד בזה, כי הוא בקקושי התאבק אז. לילה אחד המידנייט אקספרס התאבקו מול הניו בריד, וכריס צ'מפיון הוריד לבאבה את הכובע. אסור היה לפייסים לגעת בבאבה כי הוא היה בפיוד עם דאסטי. הוא לא ידע מה לעשות, וקורנט אמר לו שלפי הדמות, הוא צריך לכסח אותם. הוא בא וכיסח אותם, והם לא ידעו שזה בא. הם לא יכלו לעשות, כי אם היו מחזירים, רודס היה כועס. קורנט אהב להגיד "ביג באבה: בלי בעיות", כמו פרסומת על מסטיק: ביג באבל. לאחר עשרה שבועות של קידום, הקרב הראשון שלו היה מול וורלורד באוגוסט 1986. המידנייט אקספרס התערבו והם חיסלו את וורלורד. מה שהוציא אותו אובר, והיה זכור בקריירה, היה כשכיסח כמה ג'וברים, ודאסטי בא להתעמת איתו. הם קידמו את הגימיק כל כך עד שהמתח היה מדהים. דאסטי פגע בבאבה עם כיסא, שהיה אמור להתפרק על באבה שלא ימכור, ודאסטי יברח בניגוד גמור לכל מה שעשה כי מדובר במפלצת. אבל לא טיפלו בכיסא. למרות זאת, באבה לא מכר את הכיסא השבור, וקיבל מוניטין של בחור בלתי מנוצח. הוא סידר את הכובע, ודאסטי נדהם מהמפלצת וברח לתדהמת כולם. הפיוד הצליח מיידית ברוב המקומות. הוא התאבק בטלוויזיה, וקורנט קבע לו את הספוטים. הוא לא רצה שיעשה מהלכים רגילים, וניסה להמציא מהלכים של ענק בקרבות רחוב. טריילור המציא את הבאבה סלאם, או הבוסמן סלאם. הוא כיסח עם זה את רנדי מולקי, שעף כל כך מרשים וזה הפך לפינישר שלו. באבה לא ניצח את דאסטי, אבל בסטארקייד 1986 ניצח את רוני גארווין בקרב רחוב. היו לו מעט קרבות אז הוא לא נחשב לוורקר, וזה היה קרב לא חשוב כל כך, אבל באבה היה אובר ואנשים האמינו שגארווין קשוח. זה לא היה חלק, אבל ראית שהוא יהיה שונה מוואן מן גנג או קמאלה. זה היה מעניין כי גארווין היה בחור קשוח ובאמת חיסל אותו, ובאבה לא יכול היה לעשות כלום. מאוחר יותר, הוא היה אמור לתפוס את קורנט שנפל מהפיגום בקרב של הרוד ווריורס-מידנייט אקספרס. קורנט היה תלוי ועזב, ועף דרך ידיו של באבה למזרן, ונפצע בברך. הוא צעק על באבה לסחוב אותו לאחורי הקלעים כי הוא פצוע וזה שוט, אבל באבה חשב שהוא משחק.
למרות שהפיוד עם דאסטי היה הצלחה אדירה, כשהפסיד, הוא החיל להישכח. כמו רוב המפלצות שלא היו מוכשרות, כשהפייס חיסל אותן, הן חוסלו. עם הבנייה הגדולה והניסיון המוגבל, טריילור היה במצב של פלופ ברגע שייחשף. אבל קורנט אמר שבתור מעריץ ותיק, הוא לא נכשל- הוא למד מהר, הבין את הגימיק וזה היה טבעי. רוב המתאבקים של קרוקט היו עם חוזים כדי שלא יעברו ל-WWF, אבל מכיוון שהוא היה יצירה של דאסטי ולא כוכב רציני, לא הציעו לו חוזה. הוא נשלח לקנזס סיטי, טריטוריה התפתחותית סוג ב' של קרוקט. זה נכשל, וקרוקט רכש את ה-UWF מביל וואטס במרץ 1987. בהקלטה הראשונה דאסטי מיד חיסל אותם. באבה ניצח את וואן מן גנג, לימים שותפו ב-WWF, וזכה בתואר ה-UWF באפריל. בראד ארמסטרונג וטים הורנר זכו בתארי הזוגות מסטינג וריק סטיינר. דאסטי הוכיח שמידקארדרים של קרוקט יכלו לזכות בתארים ב-UWF. באבה היה אלוף זמני, כי המתאבק היחיד שרודס רצה לתת לו פוש היה סטיב ויליאמס, הכוכב הגדול שלא זכה בתואר. ויליאמס ניצח את באבה בקרב טוב ביולי 1987. היו להם קרבות חוזרים. באבה היה יריב ענק לבחור שרצו שיהיה שותפו, כי גם בגודל, ויליאמס היה חזק ויכול היה להרים אותו. כשג'יי ג'יי דילון נפצע בוורגיימס המקורי ביולי 1987, טריילור שיתף פעולה עם הפור הורסמן מול דאסטי, ניקיטה קולוף, הרוד ווריורס ופול אלרינג, במיאמי. הוא עבד עם מסכה כוור מאשין, ונכנע ולא השתמש בשם.
טריילור הרוויח לפעמים 700 דולר בלבד לשבוע. מה ששבר את גב הגמל היה כשקיבל תשלום על סטארקייד 1987, כשהתערב בקרב הפיגום של מידנייט-רוק'נרול אקספרס. הוא טיפס על הפיגום ועשה ספוטים עם ניקי מורטון. ארבעת המתאבקים וקורנט קיבלו 10,000 דולר, והוא 5,000. זה, וזה שלא היה לו חוזה, גרם לו להרגיש לא מוערך. ב-1987 נבחר למתאבק הכי משתפר באובזרבר. הוא נשאר קצת, אבל לא שכח, ודיבר עם ה-WWF. אחרי שהיה ביפן באפריל, הוא הגיע לארגון. ה-WWF יצרו דמויות חדשות למתאבקים, גם כאלו מוצלחים. הם שאלו על הרקע שלו, והוא הזכיר שהיה סוהר לפני ההיאבקות, והפך לביג בוסמן, סוהר היל מקוב קאונטי, ג'ורג'יה. קורנט אמר שהוא עדיין היה ילד גדול וכיפי. הוא שגע אותך אבל גרם לך לצחוק. קורנט וטריילור היו חברים טובים, וכשטריילור הרוויח כסף, הוא עבר עם אשתו מג'ורג'יה לשארלוט. קורנט ואשתו דאז, יצאו עם טריילור ואנג'י למועדון סטנדאפ בו הסטנדאפיסט ירד על רדנק בשם באבה. טריילור ישב טוב והקומיקאי שאל אותו מי הוא. הקהל הכיר אותו, וכשהוא אמר שקוראים לו באבה, הקומיקאי פחד.

YossihNew · 27/10/24

הוא עבד בהאוס שואוז לפני הבכורה, ביוני 1988 בקאו פאלאס. הגימיק היה שלאחר שכיסח את הג'ובר, קרא לו זכויות ואזק אותו לחבלים כדי לכסח אותו עם אלה. הקורבן הראשון שלו היה, באופן אירוני, לואי ספיקולי. ה-WWF היו צריכים להציג הילים גדולים, וכולם ידעו שיצא אובר עד לקרב מול הוגאן. הוגאן צילם אז את הסרט נו הולדס בארד, אז הבנייה הייתה איטית. האנגל היה צפוי, הוגאן כוסח בידי האלה בתוכנית. בוסמן והוגאן עבדו יחד חודשים. זה היה ייחודי, להוגאן, כי בדרך כלל הוא משך טוב בסיבוב הראשון בכל עיר בסיום פסילה, ובדרך כלל הפעם השנייה ירדה. עם בוסמן זה היה הפוך- ההתחלה הייתה טובה, אבל בקרבות השניים והשלישיים, קרבות הכלוב, הוא הצליח ממש. הם שברו שיאים בפברואר בסן דייגו ובסנט לואיס- שם השיגו 18,000 איש ששילמו 189,000 דולר, דבר ששבר את השיא של ריק פלייר-ברוזר ברודי, מול אולם מלא, דבר ייחודי פרט לקרבות של ג'ו סטצ'ר-החונק לואיס, באדי רוג'רס-ביל לונגסון, לונגסון-לו ת'אז וריק פלייר-הארלי רייס ודאסטי רודס. הם גם שברו שיאים במרץ בבוסטון ובפברואר בשיקגו, הביאו 17,900 איש ששילמו 213,000 דולר, שני רק לרסלמניה 2, אבל עם הקהל הכי גדול ברוזמונט הורייזון. הם גם מילאו את הגארדן במרץ, אחרי 19,700 איש בנובמבר שם הוגאן ניצח בספירת חוץ ו-14,000 בינואר, שם בוסמן ניצח בפסילה. במילווקי הם מילאו את האולם פעמיים ברצף ושברו שיאים, והיו שניים רק להוגאן-אנדרה. בפעם הראשונה זה היה במיין איבנט בפברואר, שם הוגאן וסאבאג' ניצחו את בוסמן ואקים- וואן מן גנג- מגדלי התאומים. הוגאן וסאבאג' נפרדו לקראת רסלמניה 5. בוסמן היה האיש שסחב 22 דקות של קרב עבור הצמד שלו, והרייטינג של 11.6% היה במקום השלישי להיאבקות בזמן המודרני. הם עשו קרב כלוב במרץ ושוב מילאו את האולם. אחרי שנה כל כך גדולה, ברסלמניה, הוא ואקים היו בקרב השני וניצחו את שון מייקלס ומרטי ג'נטי, הרוקרס. אחרי שהוא ואקים היו עם סליק, והם נשארו חברים אחרי שוואן מן גנג עזב את התחום וחטף התקף לב, ובאופן מפתיע עכשיו עובד כסוהר, בוסמן הפך לפייס אחרי שבובי הינן העליב את אמא שלו. הפיוד הזכור שלו היה מול המאונטי, ז'אק רוז'ו, שוטר מול שוטר. הפיוד הסתיים בסאמרסלאם 1991 בו בוסמן ניצח ושלח את מאונטי ללילה בכלא. הוא גם התאבק מול הניג.
ברט הארט אמר שעבד קשה ותמיד חיבב אותו. הוא היה חלק מהחבורה הדרומית. הוא היה מצחיק, והיה בחור כיפי בחדר ההלבשה וכיפי לנסיעות. ב-1993, כשהדמות שלו לא הלכה לשום מקום, הוא פרש, וביולי עבר לאול ג'פאן. בטורניר הזוגות ב-1993, הוא וסטיב ויליאמס נתנו קרבות חזקים, בעיקר מול טושיאקי קאוואדה ואקירה טאו, והזוכים מיטסוהארו מיסאווה וקנטה קובאשי. הם הגיעו למקום הרביעי, מאחורי סטן האנסן ובאבה. WCW הציעו לו כסף מובטח כדי לחזור לפיוד מול רוד על התואר הבין לאומי, וב-1994, כבוס וכמלאך השומר, הוא עבד עם ויידר. כשהגימיק נכשל, הוא חזר להיות באבה רוג'רס ההיל ואפילו ריי טריילור. הוא היה סתם בחור בקבוצת דאנג'ן אוף דום של קווין סאליבן, ואז ב-nWo. הפציעות תפסו אותו, וב-WCW, הגישה של כולם הייתה שזאת מסיבה שמשלמים עליה. הקרב הכי חשוב שלו היה כשהוגאן בחר בו לקרב אליפות בנייטרו הראשון, ב-4 בספטמבר, 1995 בקניון אמריקה במיניאפוליס. הם עבדו קשה ונתנו קרב סביר. הוגאן יצא מהבאבה סלאם, עשה קאמבק וניצח תוך 7 דקות. זה לא היה כמו לפני שש שנים. אחר כך, הוא נסע מטעם WCW לניו ג'פאן, והיה מעורב בקרבות באירועים גדולים, והפסיד לקייג'י מוטו, והוא וסקוט נורטון הפסידו להאל רייזרס- הוק וקאנסוקה סאסאקי, ולמוטו ולסטינג, אבל הם ניצחו את הוק וסטינג.

YossihNew · 8/3/25

מותו של כריס קנדידו- 9 במאי, 2005:

מתאבקים מתים כל כך הרבה, ויש המון דרכים שאתה מצפה לזה. אפשר לצפות לשנים של שימוש בסטרואידים וקוקאין שיובילו להתקף לב לבחור בשנות ה-40 שלו. מנות יתר. בשנות ה-70 היו תאונות דרכים. יש סרטן ובעיות באיברים פנימיים שיכולים לקרות לכולם. יש את ההתאבדויות שנגרמות מסמים ומדיכאון. מיק פולי אמר שהדבר האחרון שהוא ציפה לשמוע היה שמישהו מת מקרסול שבור. ומה שמוזר בנוגע לכריס קנדיטו- שמו האמיתי, קנדידו היה רק לזירה- שלפני שנתיים, מהסיבות שהזכרנו, אף אחד לא היה נדהם. כמו אדי גילברט, בריאן פילמן וקרי ואן אריק, קנדידו ותמי סיטץ'- אי אפשר להזכיר אחד בלי השנייה כי הם היו כל כך קשורים- במשך שנים נראו כמו טרגדיה שחיכתה לקרות. הם היו מכורים בהכחשה. הם נתנו מס שפתיים ודיברו על הבעיות שלהם כאילו זה העבר. אחרי המון נסיגות, חשבו שהם כמו סקוט הול וג'ייק רוברטס, כשהופתעת שהגוף שלהם שרד את כל זה, אפילו אם האיברים הפנימיים שלהם זקנים בעשורים מגילם. אז כשבשנה שעברה קנדידו אמר שהתנקה, הרוב היו סקפטיים. אבל הוא הגיע לאינדיז במשך חודשים, לא אמרו שהיה במצב רע, או לא קוהרנטי, או משהו אחר שהוותיקים רואים כשמישהו בולע כדורים. היה לו מוניטין קשה, אבל הוא עבר אותו. ביוני, הוא בא להקלטה של ה-WWE, דיבר המון עם ג'ים רוס וגם עם וינס מקמהן, ואמר להם שהתנקה. הוא הצליח לדבר על קרב ניסיון, אבל הזמן לא היה טוב. כשעמד להתאבק מול קרלי קולון, וינס מקמהן אמר שהם רוצים שקרלי יהיה היל, ואמר שבגלל שקנדידו לא פייס כזה טוב, הם מעדיפים שפונאקי יחליף אותו. עוד סיבה הייתה שהם רצו לבחון את קולון, ואם קנדידו היה מגיע בלי שיכריזו בצפון מזרח המדינה, היו סיכויים טובים שצעקות "ECW" ימנעו תשומת לב מקולון, והם היו מתקשים להעריך אותו. הוא שמר על קשר עם רוס במשך שנה, אבל ויתר על התקוות כשרוס הוחלף כסגן נשיא ליחסי אנוש בידי ג'ון לורינייטיס, שאמר מיד שלפי המדיניות שהשתנתה מאז, הם רוצים להחתים רק מתאבקים בגובה 1.87 מטר ומשקל 108 ק"ג. באוקטובר, הוא הגיע ל-OVW באוקטובר, רק כדי להתאבק בתוכנית, אבל זה לא יצא טוב. נובה הביא אותו כשותף המסתורי שלו מניו ג'רזי כדי להילחם מול חברי ג'רזי שור לשעבר, דני אינפרנו וארון סטיבנס. קנדידו לא היה טוב כפייס בקרב, קצת איטי ולא בכושר. הוא הודה בזה לאחר הקרב, והמשיך לעבוד באינדיז, וחיפש דרך לחזור לאור הזרקורים שהיה בטוח שיהיה לו שנים כשבתור מתבגר באינדיז של ניו ג'רזי אמרו שהוא כריס בנואה הבא.
הוא התעכב בדרך להיות בנואה הבא. היו לו בעיות בריאות נוראיות בכמה מקרים. הוא קרס ממנות יתר ביותר ממקרה אחד, בבית, בחגיגות אחרי מופעים, אפילו באולם. פעם, הוא הובהל לבית החולים על סף דום לב, והרופאים אמרו לו שזה שילוב של סטרואידים וסמים אחרים לבניית גוף שלקח שנים והגדילו את ליבו, וגם סמי הרגעה שלקח שהאטו את קצב פעימות הלב. סיטץ' נחשבה למתה בעצמה פעם, כשהלבלב שלה נפגע והוא טס הביתה בזמן סיבוב הופעות לניו ג'פאן. בלוטת התריס שלה הפסיקה לתפקד. היא שרדה, אבל עלתה במשקל. היא הפכה למדוכאת מרוב העלייה במשקל, הפסיקה להתאמן, וזה רק החמיר את המצב. רק לאחרונה היא ירדה 22 ק"ג ומצבה השתפר, כשלראשונה מזה שנים היא נראתה כמו האישה מימיה בטלוויזיה, והתכוננה לחזור להתאבק. לראשונה, כנראה מאז שעבדו לאחר גיל ההתבגרות ב-SMW, הם היו בריאים, שמחים, מבוססים כלכלית והוא היה ללא סמים. בהיאבקות, זה נקרא "השיחה". למי שהיה במשך עשורים, זה מישהו שאתה מכיר, הקול שלו נשבר. הם מתחילים לברבר לפני שהם אומרים משהו, ויודעים את זה. מישהו מוכר במקצוע, שהכרת אישית, מת. "השיחה" על קנדידו כמעט קרתה לפני כמה שנים, ולא הייתה מפתיעה. קנדידו אמר שזה היה בינואר 2004, בסן חואן בפורטו ריקו, שם הבין בעצמו שתכף יהיה נושא השיחה, והבין איפה היה. לא נפשית- במציאות. הוא ישב באותו המלון בו חברו אדי גילברט הפך לנושא בגילו, לפני עשור. הוא אמר שאז החליט להתקרר. קנדידו היה מבשר שיחות רבות. באפריל 1999 התקשר לאובזרבר ואמר שאיבדו את ריק רוד. הוא העריץ המון מתאבקים, אבל רוד היה מיוחד, כי תמי העתיקה את הכניסה של רוד, התפשטה, צעדה, רקדה ואמרה לקהל שהיא רוצה שהחזירים יראו איך נראית אישה אמיתית.
סיטץ' אמרה שקנדידו היה נקי הרבה זמן, והיה צריך להפוך לאיש זקן ואפור עם נכדים. הוא היה בחיים שלה מאז גיל 17. היא רצתה לעשות לו יותר. היו לו לב ונשמה טובה, והיא לא יודעת מה לעשות בלעדיו- היא מעולם לא הכירה חיים אחרים חוץ משלו. ועדיין, בתוך העסק, אלו שהעריץ כמו רוד או גילברט, או חבריו הטובים כמו לואי ספיקולי, נפלו כמו זבובים, וכוח ההתמכרות היה כל כך חזק, לא רק בו אלא ברבים ב-ECW, שם עבד כשהמוות התחיל להשתולל, והם תמיד אמרו שזאת שיחת השכמה. אבל כעבור כמה ימים הם לקחו כדורים כמו תמיד. סומס, הסם האהוב באמצע שנות ה-90 ב-WWF, היה החטא הגדול שלו, אבל הנובאין ששניהם לקחו הפך אותם לזומבים ואנשים חששו לחייהם. קנדידו היה עם מוניטין כל כך גרוע, עד שפעם, פרומוטר אינדיז בלי מזומנים ניסה לשלם לו בהרואין, אבל זה לא היה סם שאהב. המורה שלו, והחבר הכי טוב שלו בעסק, דוקטור טום פריצ'רד, חווה לילה נוראי ב-28 באפריל. הוא עבד במופע מול 50 איש בטנסי, בו הכל השתבש. הוא כעס על אנשים וצעק עליהם ועזב, בלי לחכות לתשלום. אז הוא הגיע הביתה וקיבל את השיחה מטומי דרימר.
פריצ'רד אמר שבכה בין חמישי לראשון, זה פגע בו קשה מכולם והוא לא יודע למה. העניין הוא שקנדידו חטף חרא אחרי חרא ושמר על גישה חיובית כי אהב את העסק- היאבקות, לא ספורט בידורי. קווין קלי סיפר לו שנתן לעסק הרבה יותר ממה שהעסק נתן לו, וזה בלשון המעטה. קנדידו שנא את הספורט הבידורי, ופריצ'רד אמר שראה כמה אהב היאבקות כשצפה בו באימפקט המוקלטת ששודרה יום אחרי מותו. קנדידו שבר את השוקית והשוקה, ונקע את הקרסול כשהרגל שלו הסתבכה בסאני סיאקי שנחת עליו לאחר דרופקיק בדקה הראשונה של קרב הפתיחה של לוקדאון.

YossihNew · 8/3/25

הוא הובהל לבית החולים. רצו לנתח אותו למחרת היום, אבל הוא רצה לצאת, כי לא רצה את משככי הכאבים שיציעו לו. אבל לא באמת- הסיבה הייתה כספית, הוא לא רצה לשלם על להישאר שם. קנדידו וסיטץ' אמנם הצליחו כמה שנים, ומספיק כדי לשלם עם רוב הכסף על בית חלומותיהם שאיבדו כשהכל נשבר, אבל הם לא הרוויחו הרבה כבר שנים. איכשהו הם קיבלו מימון לסלון השיזוף שסיטץ' ניהלה ליד הבית שלהם בניו ג'רזי. קנדידו היה עקר בית במהלך השבוע, והתאבק באינדיז בסופ"ש. הכסף היה בעייתי- לקנדידו לא היה חוזה ב-TNA, אבל השתמשו בו די הרבה לאחרונה אחרי שהרשים את דאסטי רודס באינדיז וג'רי ג'ארט הספקן הסכים, לאחר שהכיר את המוניטין שלו. אם זה היה עובד, הוא היה יכול לעבוד בשני מופעי האיחוד של ECW והיה מקבל תשלומים נחמדים, ואז היה חותם ב-TNA. הרעיון היה שבלי חוזה הוא יוכל לעבוד ב-WWE, אבל פוליטית אולי זה לא היה עובד. האמת היא, שכמה שאנשים לא רוצים לשמוע, שבבית החולים הרופאים נדהמו מכמה היה עמיד למשככי הכאבים. הוא שבר את הרגל שלו, ורצה יותר ממה שרצו לתת לו, לפני שעזב. אחרי חצות, בכיסא גלגלים, הוא חתם למעריצים בלובי של המלון באורלנדו.
הוא חזר לבית החולים למחרת היום לניתוח. הוא חזר לעבוד למחרת כמנג'ר של הנאטורלס, אנדי דאגלס וצ'ייס סטיבנס. רבים הניחו שבגלל שידע איך הדברים עבדו בתחום, הוא לא רצה להחמיץ אפילו הקלטה אחת כדי שלא יאבד את המקום שלו, למרות שהבטיחו לו שזה לא יקרה. זה אולי היה חלק מההחלטה, אבל במציאות הוא אהב היאבקות יותר מכולם, וחש לחץ לא להחמיץ יום תשלום. הוא שמח שהפרומוטרים של האינדיז אליהם הגיע אמרו לו שישלמו לו כל עוד יופיע אצלם. הוא גם אמר שהרופאים אמרו לו שיהיה בסדר שיתחיל להתאבק שוב עוד שישה שבועות. אהבתו להיאבקות קשורה ליום אחד. בגיל תשע הוא ראה היאבקות פעם אחת, כשסבו הגיע והדליק את הטלוויזיה, ואמר לו שהוא מכיר את הענק עם האפרו- אנדרה- שהתראיין והבטיח לנקום באיש המוזר ששבר את הקרסול שלו. סבו לקח אותו למדיסון סקוור גארדן כעבור שבוע. אוגוסט 1981. המקום היה מלא ואנשים נאלצו לחזור, אבל הם הגיעו למשרד של ה-WWF ליד מנהרת הולנד במנהטן, ופגשו את ארנולד סקאלנד וגורילה מונסון, שנתנו להם מעבר לאחורי הקלעים, איפה שהיו המתאבקים. סבו, אב אמו החורגת, היה צ'אק "פופאי" ריצ'רדס, שבשנות ה-60 ותחילת ה-70 היה ג'ובר ב-WWWF. פעם, בפברואר 1973, כשריי סטיבנס הבריז מהגארדן, הקארד התארגן מחדש וריצ'רדס נלחם 11 דקות מול טרי פאנק, הקרב הכי זכור בקריירה שלו. קנדידו לא ידע את זה אז, רק שסבא שלו היה בחור שמכר תריסים ונציאנים או מיקרוגלים או מה שעשה אז. הוא לא ידע מי זה טרי פאנק, שהפך לגיבור שלו תוך כמה שנים, כשספג היאבקות כמו ספוג והבין מי באמת בנה את הקרבות. הוא גם לא ידע שקרב ההיאבקות המקצועי הראשון של כוכב היאבקות התיכונים המקומי, לארי וייל, היה מול סבו.
במקום, הוא ראה את הענק עם האפרו שסבו דיבר עליו נלחם מול קילר קאן בקרב עם מונסון ופאט פטרסון כשופטים, ואז מיין איבנט קלאסי, תיקו של שעה בין בוב באקלנד האלוף ודון מוראקו. הוא לא ידע יום קודם מה זאת היאבקות. כשעזב את הגארדן באותו הלילה, הוא ידע שיהיה מתאבק. טרי פאנק, שהתקרב אליו כעבור שנים ואפילו קצת התאבק מולו, אמר שהיה לו ראש טוב לעסק. זה היה קל עבורו כי אהב את זה. הוא עשה את ראיון טרי פאנק הכי טוב שראה, חיקוי נהדר במשך שלוש-חמש דקות, והיה טרי פאנק טוב ממנו. הוא היה ממש מוכשר, וחשבו שיהיה לו מקום בעסקים מאחורי הקלעים. הוא היה חד ממה שחשבו. וטוב ברעיונות ויצירתיות. בלי ספק, הקרב הכי זכור שלהם היה קרב ששניהם בטח לא רצו שיתרחש, ובדיעבד היה דוגמה מושלמת לטירוף שחיסל את WCW. במאי 2000 בת'אנדר, מישהו החליט שפאנק וקנדידו יתקוטטו לתוך אורווה. אף אחד לא חשב מה יקרה. הסוס נבהל ובעט בפאנק, ולמזלו לא בכוח מלא- הסוס הורדם לפני הקרב- או שהייתה עוד טרגדיה. פאנק נזכר ששניהם יכלו למות, בעיטה אחת מהסוס יכלה לגמור הכל.
כעבור כמה שבועות, קנדידו עזב את ההיאבקות הגדולה בצפון אמריקה, כנראה לתמיד. הוא שבר את פרק היד ופוטר מ-WCW בקיצוצים כי הארגון הפסיד כסף. הוא שנא את אריק בישוף על כך. זה קרה קצת אחרי שסיטץ' פוטרה, כי קימברלי פייג' מצאה בקבוק של משכך כאבים להזרקה במלתחות הנשים ואמרה שזה של סיטץ', שטענה שזה לא שלה, אלא של אחת מהדוגמניות מקליפורניה של הארגון. העובדה היא שהם אהבו את משכך הכאבים הספציפי הזה ב-ECW, אבל אמרו שהפסיקו עם זה כשהגיעו. עם המוניטין שלהם בעסקים אז, זה לא היה כל כך ברור. עד אז, בין אם הסמים היו שלה או לא, היא הייתה הרוסה. הם עברו את ה-WWF, את ECW ואת WCW והרסו את המוניטין שלהם בתעשייה. לא נשאר להם כלום חוץ מהאינדיז בארה"ב, ובמציאות, ברגע שהתפרסמת בהיאבקות, תמיד יהיו פרומוטרים מהאינדיז שירצו לתת לך בוקינג. קנדידו קיבל הזדמנות אחרונה בליגות הגדולות, אצל מאסאו האטורי בניו ג'פאן, שנתן לו בוקינג לטורניר הסופר ג'וניורים של 2001. הוא הגיע למקום רביעי משישה מתאבקים בבלוק א', מאחורי ג'ושין לייגר, אל סמוראי וסילבר קינג. העבודה שלו הייתה מספיק טובה כדי לחזור, והוא אהב לעבוד ביפן. אבל בסיבוב ההופעות האחרון שלו, סיטץ' כמעט מתה בגלל בעיות בלבלב, והוא החמיץ תאריכים, וניו ג'פאן לא החזירו אותו. פאנק אמר שלפני כמה חודשים הוא ישב איתו ואמר לו שהוא מוכשר מאוד, וקנדידו אמר שהוא נקי. הוא אהב אותו, זה היה כל כך משמח כשהגיע לחדר ההלבשה, ותמיד הפתיע אותו. ככל שקנדידו הזדקן, הוא נראה יותר כמו אדי גרהאם ורוי שיר, מראה שעבד להם. הוא אמר לקנדידו להפוך ל"פרופסור"- הגימיק של שיר בשנות ה-50- עם כובע בוגרים והכל. קנדידו הסתכל עליו כאילו הוא טיפש. הוא שיחק עם סבא שלו בבית, התאבק, ואז סידר את הזירות לכמה מופעים בניו ג'רזי והכיר המון אנשים בעסק. הוא היה רק בן 14, בלי אימונים פרט לקרבות עם סבא שלו, כשהוא וחברו מכיתה ד'- ג'ון רכנר שהפך לבולס מאהוני- נסעו ברכבת לברלין לצפות במופע, ואז הוא התאבק לראשונה במרתף מתחת לבר בחלק הפורטו ריקני של העיר מול ויקטור מנואל ברחאס בן ה-50. בזמן אחר, הוא היה מיין איבנטר מדהים בשם בלק גורדמן, חלק מאחד מהצמדים הגדולים בכל הזמנים. באותו הזמן חי בברוקלין. הזמן שלו באור הזרקורים נגמר. הריצה האחרונה שלו בארגון גדול הייתה שנה קודם בפורטו ריקו, אבל זה לא יצא לו מהמערכת.

YossihNew · 31/3/25

מותו של שיניה האשימוטו- 18 ביולי, 2005:

שיניה האשימוטו, שהיה כוכב בארגון היאבקות הכי מוצלח בעולם לפני עשור, מת באופן מפתיע ב-11 ביולי כשהובהל לבית החולים ביוקהאמה סיטי. אם שון מייקלס או האלק הוגאן הם מלכי רסלמניה, וברונו סאמארטינו הוא מלך ההיאבקות במדיסון סקוור גארדן, האשימוטו הוא המלך של אולם ההיאבקות הכי מלא במופעים בעולם, הטוקיו דום. הקריירה שלו וההיאבקות שלו בבניין קשורות זו לזו. הוא הוביל יותר אירועים מוצלחים בבניין מכל מתאבק בהיסטוריה. הפריצה המרכזית הראשונה שלו באה בגיל 23, באפריל 1989, באירוע ההיאבקות הראשון באולם החדש. הוא היה בטורניר על תואר IWGP הפנוי, וניצח ניצחון ששם אותו על המפה ככוכב עתידי, כשהצמיד את ריקי צ'ושו, הכוכב של הארגון, בסיבוב הראשון. הוא הפסיד בגמר לביג ואן ויידר. זה לא היה הקרב שלו שמשך את הקהל, אבל בגיל 24, הוא היה במיין איבנט של הפעם הראשונה שניו ג'פאן מילאה את האולם בפברואר 1990. הוא ומאסאהירו צ'ונו הפסידו לאנטוניו אינוקי וסייג'י סאקאגוצ'י, כשלו ת'אז שפט. זה היה אירוע ההיאבקות הראשון שהשיג יותר מ-3 מיליון דולר בהכנסות- רסלמניה 6 כעבור חודש הייתה השנייה. בשיא באמצע שנות ה-90 של ניו ג'פאן בבניין, הוא היה המיין איבנטר הכי גדול שם, ומילא אותו יותר מכל אחד אחר בפסגה, לקרבות מול צ'ושו, נאויה אוגאווה, צ'ונו, נובוהיקו טאקאדה, קאנסוקה סאסאקי וקייג'י מוטו.
וכשאינוקי שינה את הסוף של הקרב שלו, הקריירה שלו בניו ג'פאן נגמרה, וגם שיא ההיאבקות באולם. האשימוטו נשאר אגדה בזירו-1 במשך ארבע שנים, אבל גם העסקים נגמרו, והטוקיו דום הוחלף בסאיטאמה סופר ארינה כאולם המרכזי למופעים גדולים, ו-PRIDE, עם קשוחים שנלחמים על אמת, החליפה את ניו ג'פאן, כשקשוחים עשו גרסה אלימה יותר של מה שניו ג'פאן עשתה. האשימוטו, שמונה ימים לפני יום הולדתו ה-40, התמוטט בביתה של קאורי פויוקי, אלמנתו של הירומיצ'י "קודו" פויוקי, חמש דקות לפני תשע בבוקר. פויוקי התקשרה למשטרה והוא הובהל לבית החולים. כשטיפלו במה שחשבו שהיה מפרצת, ליבו וריאותיו הפסיקו לעבוד, והוא מת ב-11. השתיקו המון ממה שהוביל למותו, כי גר עם האלמנה של פויוקי קצת זמן ביוקוהאמה, ואשתו וילדיו לא היו שם. הוא התגרש רשמית במרץ, אבל מעטים מהציבור ידעו. היה המון כעס בתחום על היחסים שלו עם פויוקי. לקראת ההלוויה, אחותו, מאקי האשימוטו, ולא אשתו או המאהבת הייתה המארגנת כי אשתו ופויוקי לא רצו להופיע באופן ציבורי. הוא הופיע בציבור עם קאורי פויוקי בבכורה היפנית ל"מלחמת העולמות".
זה גם הוסתר מהציבור שהוא אושפז ב-3 ביולי בגלל כאבי חזה. למען האמת, היו לו מספיק בעיות לב עד שהרופא המליץ על ניתוח, אבל הוא לא רצה את זה, כי רצה לחזור להתאבק בניו ג'פאן ב-8 באוקטובר בטוקיו דום. גם היה לו לחץ דם גבוה המון זמן. הוא היה מאוד דומה לג'ים קורנט, והתעצבן בקרבות, בעיקר בקרבות ארוכים, ודימם מהאף והוסיף אמינות לקרבות. אחרים קושרים בין מותו הפתאומי ובעיות הלב שלו לפני בעיית המוח ללחץ כי היה צריך לשלם את החובות שצבר בארגון שלו. ציבורית, כל מהדורות החדשות כיסו את מותו, וכל עיתון חשוב במדינה דיבר על כך. זה היה נושא חשוב בחדשות באותו היום. תוכנית החדשות בפריים טיים ב-TV אסאהי הייתה הראשונה ששאלה אם ההיאבקות הובילה למותו. מי שמנחה את התוכנית הוא איצ'ירו פורוטאצ'י, הפרשן של ניו ג'פאן בשנות ה-80, שעזב כדי להיות שדר חדשות. פורוטאצ'י אמר ששיעור הפציעות של המתאבקים בעשור האחרון הרקיע שחקים, ושאל אם המפרצת הייתה בגלל כל הקרבות האלימים שעבר. אחרים אמרו שאמו של האשימוטו, שלא התאבקה, מתה גם ממפרצת בגיל 50. אבל האשימוטו חי את חייו כמו שרצה, אפילו עם הסוף שלהם. הוא בא מרקע עני. אביו עזב אותו כשהיה צעיר. אמו נישאה מחדש, ומתה כשהיה בתיכון. אחרי שהפך לסלבריטאי, TV אסאהי השתמשו בו לתוכנית בה איחדו אנשים עם קרוביהם האבודים. הם מצאו את אביו הביולוגי. הוא היה מאוד קריר, ואמר לאביו לבקר את הקבר של אמו, וזה כל מה שרצה ממנו.
כשהתחיל לקבל את הפוש בגיל 23, הוא אמר לחבריו שיעדיף לחיות קצת כאיש עשיר, ויאכל מה שירצה, מאשר חיים ארוכים כמישהו שתמיד ידאג לגבי המשקל. כשהיה צעיר, למרות גודלו, הוא היה ממש זריז. אבל המשקל שלו לפעמים התעלה על 140 ק"ג, וההופעה שלו החלה להאט, והיכולת והסיבולת נעלמו. פעם, הוא ירד 27 ק"ג, אבל המשקל חזר אחר כך. כשהחל לקבל את הפוש, חשב שירוויח מספיק כסף כדי לקנות בית גדול תוך שלוש שנים. הוא גילה שלא הרוויח מספיק מהר כמו שחשב, אבל לא עבר הרבה זמן לפני שקנה בית במקום עשיר בקוואסאקי, במרחק קטן מג'מבו צורוטה, ונסע בעיר במרצדס גדולה. האשימוטו היה פצוע עשרה חודשים, אחרי שדחה ניתוח בכתף, כי ניסה לשמור על זירו-1 חיה. הארגון הפסיד המון כסף. האשימוטו, היחיד שמשך שם קהל, ידע שאם הוא יעבור ניתוח, הארגון יקרוס במהלך ההחלמה שלו. אבל ניסיונותיו למנוע ניתוח רק פגעו לו בכתף עוד יותר ואיימו לו על הקריירה. היה כואב לראות אותו מתאבק בסוף. לבסוף, באוגוסט, האשימוטו ויושיאקי פוג'יווארה הפסידו את תארי הזוגות הבין יבשתיים של ה-NWA לשינג'ירו אוטאני וטאקאו אומורי. האשימוטו היה צריך לעבור ניתוח, אבל רופא אחד אחרי השני אמר לו שהנזק היה כל כך גדול עד שיזדקק להחלמה של שנה וחצי. הוא דחה את הניתוח עד נובמבר. כשהארגון חייב 1.2 מיליון דולר, זירו-1 נסגרה. המתאבקים האשימו את האשימוטו שהשתמש בכספים לצרכים אישיים. הוא לא הגיע להאוס שואו באותו הערב בקורקואן הול, שם ציפו שיגיד למעריצים מה קרה. זירו-1 מקס נוצר מזירו-1 כעבור כמה שבועות. האשימוטו דיבר לעיתונות ולקח אחריות על מה שקרה. כדי שיבינו כמה היה כוכב, ב-1999, כשהתמודד לראשונה על מקום בהיכל התהילה של האובזרבר, היה חסר לו קול אחד. בשנת 2000 נבחר, והשיג 78% מהקולות, קצת יותר מה-77% של סטיב אוסטין. הוא היה שם ידוע ביפן אצל אנשים מחוץ לתחום, והפנים שלו היו על ארוחה מוכנה עם חזיר.
באמצע שנות ה-90, האשימוטו היה אלוף העולם הכי מוצלח בעסק, אלוף IWGP בניו ג'פאן שלוש פעמים, פעמיים יותר משנה, כשהם היו ארגון ההיאבקות הכי לוהט בעולם. חשוב מכך, הוא הוביל יותר אירועים מוצלחים מכל מתאבק בהיסטוריה, כולל האלק הוגאן. 13 מופעים כשהקרב שלו הביא את הקהל הביאו יותר מ-40,000 איש. השיא הייחודי שלו היה בגלל שהיה הבחור הכי אמין במיין איבנט משלושת האנשים שהניעו את ניו ג'פאן בתור הזהב שלה. ועם הכיוון הנוכחי של ההיאבקות, השיא שלו בטוח לשארית הדור. עם מוטו וצ'ונו, הם היו שלושת המוסקטרים. הכוכבים השולטים אז, שהחלו באותו מחנה אימונים ויצאו אובר בגדול כשניצחו את ריקי צ'ושו בטורניר ה-G-1 ב-1991. מוטו היה הנוצץ, שהשתמש במונסולט ובמרפק בעמידת ידיים, והכי אהוד. הוא היה כוכב ענק. כל השלושה הלכו לצפון אמריקה בתחילת הקריירה. האשימוטו עבד במפפיס ובקלגרי בתור האשיף קאן, וצ'ונו היה אלוף בסנטרל סטייטס. אבל מוטו היה כוכב ענק בארה"ב ב-WCW ב-1989, עם פיודים מול סטינג וריק פלייר, וחזר עם יתרון גדול. צ'ונו לבש שחור, כאנטי גיבור, והתמקד במזרן. האשימוטו, בגלל האש והבעיטות, יצא אובר כקשוח, שקיבל כהונות ארוכות כי הקהל האמין שהיה מהקשוחים בעולם.
השאלה מי היה הקשוח לפני הימים ש-MMA וואלה טודו היו אהודים הייתה קשורה לפנטזיה. האשימוטו ממש לא נראה כמו מי שאמריקנים יקנו כלוחם לגיטימי, בגובה 1.76 מטר ובמשקל של לפחות 127 ק"ג, הוא נראה כמו כדור באולינג. אבל היה לו רקע בג'ודו ובעיטות קשות לחזה שנתנו לו אמינות. ביפן, שם עוד סגדו ללוחמי סומו, מבנה גוף לא היה חשוב בנושא הקשיחות כמו עובי והיכולת להפעיל כוח בתזוזה. הוא היה טוב בג'ודו בתיכון, והומלץ שיהיה מתאבק סומו מקצועי בגלל גודלו והיכולת האתלטית שלו. אבל הגיבור שלו היה אינוקי, ואחרי שגמר את התיכון, הוא התגבר על כל הסיכויים כדי להיבחר לדוג'ו של ניו ג'פאן ב-1984, לצד מוטו, צ'ונו, אקירה נוגאמי ומאסאהרו פונאקי- לימים מאסאקאטסו מפאנקרייס, שנשר במהלך כיתה י', עבר את האודישן ולמד היאבקות יותר מהר מכולם, כולל שלושה מתאבקים מדהימים. הוא היה חשוב בהיאבקות בעשרים השנים הבאות, עם הסרט הלבן, מוזיקת הכניסה, המכנסיים השחורים הארוכים, הבטן הגדולה, המכירה והקאמבק המלא באש בו בעט חזק לחזה של יריבו ונתן לו צ'ופים בכתף, כמו ריקידוזאן. זה שנחשב לאמיתי גרם לזה שהיה ביותר מיין איבנטים מאשר מוטו וצ'ונו, כשניו ג'פאן מילאה את הטוקיו דום והביאה את הקהל הגדול ביותר בעולם. אולי התקופה הכי חזקה שלו הייתה בכהונה האחרונה שלו עם תואר IWGP. זה התחיל כשנקם את תבוסת מוטו וזכה בתואר מנובוהיקו טאקאדה מ-UWFi הגוסס, מול טוקיו דום מלא באפריל 1996 כשניצח את מומחה ההכנעות בארמבר. הקרב הביא בערך 55,000 איש ששילמו 5.7 מיליון דולר, מהגדולים בהיסטוריה. זה היה מהקרבות החשובים בתולדות ההיאבקות, כי אריק בישוף היה שם, וראה את ההיט לקרב וגילה מה הסיבה להיט ולקהל. זה הוביל אותו ליצירת ה-nWo, כדי להעתיק את הפיוד הגדול של ניו ג'פאן ו-UWFi, והפיוד הזה הניע מחדש את עסקי ההיאבקות בארה"ב. בישוף כבר החתים את קווין נאש וסקוט הול, וחזר מיפן עם הרעיון שיהיו מתאבקים פולשים מארגון אחר, מה שהיה ידוע ביפן אבל זר בארה"ב.
האשימוטו שמר על התואר עד אוגוסט 1997, כשהפסיד לקאנסוקה סאסאקי ביוקוהאמה. זאת הייתה הריצה הארוכה ביותר עם התואר מאז תחילת ימי האליפות ואינוקי. האמינות של האשימוטו כקשוח נפגעה כי אינוקי ניסה ליצור כוכב חדש- נאויה אוגאווה. אחד מהקרבות הכי מדוברים בהיאבקות מודרנית קרה ב-4 בינואר 1999. זה לא היה המיין איבנט, אבל זה היה כמו סרבייבור סירייס 1997, כשהסקרנות לאחר הקרב התעלתה על הקרב עצמו. בניגוד לקרב הזה, הם המשיכו את הפיוד, ובניגוד לזה, אמנם חשבו שמדובר בבגידה בהאשימוטו, אבל השוט לא היה בגידה. אוגאווה התאמן בקיקבוקסינג והאשימוטו אמנם היה קשוח, אבל אינוקי ידע שאוגאווה קשוח יותר עם אימונים אמיתיים ובכושר טוב יותר. הוא אמר לאוגאווה להשתולל. האשימוטו לא נבגד, כמו שחשבו, כי אמרו לו מראש שזה יהיה שוט עם סיום שנקבע מראש, ואם יהיה בצרות, הוא ירביץ לשופט והקרב יסתיים ללא תוצאה. אבל אף אחד אחר לא ידע, והמתאבקים נלחצו כשזה קרה. זה נמשך שבע דקות בלבד, ואוגאווה פשוט כיסח את האשימוטו באופן חד צדדי, יותר אלים מקרבות MMA כי הוא תקף לו את עמוד השדרה ובעט לו בפנים לפני שהאשימוטו סיים את זה ותקף את השופט. אוגאווה הפך לכוכב מידי כי הציבור האמין שזה אמיתי, וזה היה חד צדדי. הרעיון היה שנו ג'פאן תבנה אותו לקרב מול ריקסון גרייסי, קרב מכניס במיוחד, ויקוו שאוגאווה הגדול השתפר ויוכל לנצח. אבל הרעיון הזה לא התממש. אבל זה הכין את הקרקע לרייטינג הגבוה שאוגאווה הביא במשך שש שנים, ולאנגל שיצר את תקופת הפריחה של מאנדיי נייטרו וההיאבקות האמריקנית. ביפן, זה הוביל לקרבות יותר מציאותיים, שלצערנו נשחקו ונעשו יותר מדי, ועדיין קובעים אותם אחרי שהם כבר לא חשובים, כי הם עבדו טוב בהתחלה ומקווים לשחזר את ההצלחה. האשימוטו-אוגאווה היה לוהט אז, והקרב הוביל לקרב שהיה הכי נצפה בטלוויזיה בכל העולם מזה יותר מעשור.

YossihNew · 31/3/25

הגולם קם על יוצרו, כי אוגאווה ניתק קשר עם אינוקי, וגם עם ניו ג'פאן כי סירב להיות מקצועי בקרב זוגות עם ריקי צ'ושו. האשימוטו ואוגאווה נתנו עוד שלושה קרבות זכורים בפיוד הכי לוהט אז ביפן. צריך לזכור שהאשימוטו ואוגאווה עשו חמישה קרבות בדום. הפיוד שלהם התחיל באפריל 1997. ניו ג'פאן קבעה מופע מיוחד לאחר שקן שאמרוק הסכים להגיע, לאחר שבדיוק סיים ריצה מוצלחת ב-UFC. ההסכם היה שיעבוד בארבעה מופעים וישיג 300,000 דולר על הדום. בקרב הראשון שלו, כשהוא עוד היה הכוכב הכי גדול ב-UFC ומוכר ביפן מימיו בפאנקרייס, הוא יפסיד להאשימוטו בקרב אליפות. אחר כך הוא ינצח אותו ויהפוך לאמריקני השלישי אחרי האלק הוגאן וויידר שזכה בתואר. אבל ה-WWE הציעו יותר משאמרוק עזב אותם כשניו ג'פאן קבעה מופע באולם ענק בתאריך חשוב בלי מיין איבנט. אוגאווה, נציג יפן בג'ודו במשקל כבד מאוד באולימפיאדות 1992 ו-1996, ומדליית כסף ב-1992, עמד לערוך בכורה במופע. ניו ג'פאן הייתה צריכה משהו עם אימפקט, אז אוגאווה, בבכורה שלו, נלחם בקרב ג'ודו מול היאבקות, ויצא כלוחם ג'ודו בלבוש וניצח את אלוף IWGP נקי בקרב לא על התואר מול 60,500 איש. במאי, באוסאקה דום, עם 43,000 איש, האשימוטו שמר מולו על התואר וההיאבקות נקמה בג'ודו. ניו ג'פאן יצרה את האשליה שהתואר שלה הוא החזק בספורט. האשימוטו וניו ג'פאן היו אז בשיאם, והאשימוטו הוביל את ניו ג'פאן לניצחונות על לוחמת השוט של טאקאדה והג'ודו, מה שמראה כמה עולם ההיאבקות השתנה בשמונה שנים. בקרב החוזר באוקטובר 1999, מול 58,000 איש כפי שנטען, אוגאווה שמר על תואר ה-NWA העולמי בקרב שלא הזכיר את הסגנון הקלאסי. זה היה קרב סטיפי בסגנון MMA, עם מכות. זה לא היה מאוזן כמו היאבקות רוב הזמן, אבל האשימוטו הצליח לתת קאמבק אחרי המכות. במקרה אחר, האשימוטו הוריד את הכפפות והתחיל להרביץ בידיים חשופות. אוגאווה ביצע STO, והרביץ ובעט בהאשימוטו עד שאינוקי עצר את הקרב. הסוף היה כמו קרב מפורסם של אנדרה הענק ואקירה מאדה שהפך לשוט, ואינוקי קפץ לזירה לעצור אותו. הקהל באולם שנא את הסיום, כי ה-MMA לא הייתה ידועה עוד, והקהל רצה הצמדה או הכנעה נקיות, ולא עצירה כי בחור לא הגן על עצמו וחטף.
השניים מילאו את הטוקיו דום ב-4 בינואר, 2000. למרות שזה לא היה המיין איבנט, זה מה שמשך באירוע, עוד קרב בסגנון שוט, אז לא קלישאה, והעיפו את הגג- האשימוטו וטאקאשי איזוקה ניצחו את אוגאווה וקאזונארי מוראקאמי. הקרב גם התחיל לא בשליטה, מוראקאמי הוריד את איזוקה למזרן והרביץ לו עד שהתעלף. זאת הייתה קטטה שנגמרה בלי תוצאה תוך שתי דקות וחצי. אינוקי יצא וצעק עליהם שהתקוטטו במקום קרב נקי. איזוקה חנק את מוראקאמי וניצח אחרי תשע דקות, כשאוגאווה והאשימוטו לא ישבו כלום.האשימוטו אתגר את אוגאווה לעוד קרב בספיישל בטוקיו דום באפריל 2000, באופן נדיר בשידור חי. זה היה מצחיק, כי מבחינה חיה, זה לא הביא המון קהל לטוקיו דום. היו בערך 40,000 איש שם, אבל זה קודם יותר כספיישל בשידור חי בליל שישי. הקידום היה החזרה של ההיאבקות בלילות שישי, כמו בשנות ה-80, והאשימוטו נשבע לפרוש אם לא ינקום באוגאווה. 34 מיליון צופים, 24% רייטינג, צפו. היום זה לא נשמע מרשים, כש-PRIDE ו-K-1 עם יותר, אבל אז זה היה קרב ההיאבקות הכי נצפה בעולם- אפילו הוגאן ואנדרה ב-NBC ב-1988 הביאו קצת פחות צופים ושום דבר מודרני לא הגיע לשליש מזה- מאז אנטוניו אינוקי-ליאון ספינקס ב-1986. הבעיה הייתה שהבנייה הייתה שהאשימוטו ינצח. והקהל ידע. בספיישל ערכו סקר טלפוני עם מיליון מתקשרים, ושני שליש ציפו לניצחון. הציבור הכללי ידע שההיאבקות היא וורק, כי אוגאווה חיסל את האשימוטו, אבל הם ציפו שאם הוא נשבע לפרוש אז הוא ינצח כשתורו יגיע. כשאינוקי הגיע לטוקיו דום, הוא שינה את הסיום. ההיגיון לא היה כי אנשים ציפו שהאשימוטו ינצח, אלא כי אוגאווה עקף את האשימוטו ככוכב טלוויזיוני והיה צריך להגן עליו כי עמד להכניס המון כסף במקום האשימוטו. אינוקי ייצג את אוגאווה, וסייג'י סאקאגוצ'י, נשיא ניו ג'פאן, ייצג את האשימוטו, וזה היה קרב זריקות מול ג'ודו, ואוגאווה ניצח בנוקאאוט עם STO.
אוגאווה הדומע אמר, קצת אחרי מותו של האשימוטו, שהיה רוצה לראות את פניו שוב. הוא אמר שהוא בקושי יכול לדבר, הוא דיבר איתו לפני חודשיים, כמה ימים לפני המופע של האסטל בסאפורו. הוא ביקש ממנו להגיע. ניו ג'פאן אמרו שהם רוצים שיחזור לטוקיו דום, והוא אמר שהוא חייב לקחת כמה חודשי חופשה לפני שיחזור. זאת הייתה הפעם האחרונה שדיברו, אוגאווה רצה שהאשימוטו יגיע להאסטל השבוע. בדיעבד, גם לפני שהשניים הפכו לשותפים וחברים בזירו-1, אוגאווה פקפק בהחלטה של אינוקי ורצה להפסיד, והיה מוכן להפסיד להאשימוטו. אבל בזירו-1, האשימוטו רצה שיהיו בצמד, או-גאן, כמו הצמד האגדי בסוף שנות ה-60 של ג'ייאנט באבה ואינוקי. האשימוטו נדפק. הוא היה חייב למכור את הפרישה. הוא חזר באוקטובר, בקרב פתיחה בדום. סאסאקי החליף אותו כנציג ניו ג'פאן מול הפולשים, והאולם היה מלא לקרב החלומות של הכוכב של ניו ג'פאן מול טושיאקי קאוואדה, כוכב אול ג'פאן, לראשונה בהיסטוריה.
בנובמבר 2000, הוא פוטר מניו ג'פאן לאחר סכסוך עם הבוקר ריקי צ'ושו. אחר כך, זה הוביל לקרב גדול ביניהם בטוקיו דום כשצ'ושו חזר מהפרישה. ביפן, כשזה קרה בשנת 2000, זה נחשב לאחד משלושת הפיטורין הגדולים בתולדות המדינה, לצד הפיטורין של אינוקי מ-JWP ב-1971 כשלא הצליח להשתלט על הארגון, והפיטורין של אקירה מאדה ב-1988 מניו ג'פאן לאחר שסירב לעונש לאחר שבעט לריקי צ'ושו בפנים לפני כמה חודשים, כי היה לו כסף להקמת ארגון חדש. היה כעס בקרב הארגון שהאשימוטו הרוויח 400,000 דולר לשנה ובקושי התאבק, כי הוא היה חייב לשבת בבית בגלל הפרישה, וגם הוא עשה אנגל בו הוא לא נסע כדי להגדיל את הקרבות של אוגאווה. הוא עבד רק בשלושה קרבות באותה השנה בארגון, וכולם בדום. צ'ושו כעס שהאשימוטו סירב להוציא אובר את מאנאבו נאקאנישי ויוג'י נאגאטה, שרצה לתת להם פוש. צ'ושו רצה שנקאנישי ינצח את האשימוטו כשזה יחזור מקרב הפרישה, אבל טאטסומי פוג'ינאמי התנדב להפסיד להאשימוטו, כי חשש שעוד הפסד יהרוס אותו. בפגישת בוקינג בת ארבע שעות בנובמבר, צ'ושו, סאסאקי, צ'ונו, שירו קושינאקה וקאטסוג'י נאגאשימה החליטו לפטר אותו, וסאסאקי הכי תמך בזה. פוג'ינאמי, הקרוב אליו ביותר אחרי שהתנדב לעשות את הג'וב חודש קודם, זעם שהיה היחיד שרצה להשאיר אותו. האשימוטו דיבר עם מיטסוהארו מיסאווה חמישה חודשים, וכולם ידעו את זה, וחשו שיעזוב ממילא כשהחוזה שלו ייגמר. האשימוטו השיג תומך כספי ופתח את מכון זירו-1, ועמד לערוך מופעים משלו. אחרי שפוטר, זה הפך לארגון רגיל. חלק מזה הפך לאנגל, כי ניו ג'פאן שמחו שהשכר הגבוה שלו התפנה לאחר שהאמינו שאינוקי הרס את הגימיק הקשוח שלו, אבל ידעו שאם ינהל ארגון נפרד, הם יוכלו לערוך מופעים בין ארגוניים בהמשך, ואת זה ניו ג'פאן אהבו.
למרות שהקרב של טאקאדה היה זה שהוביל לתהילה שלו, למען האמת, כשמת, כולם זכרו את אוגאווה. יותר אנשים הגיעו לקרב של טאקאדה, אבל הקרבות מול אוגאווה היו יותר נצפים בטלוויזיה וגדולים בציבור, כי אוגאווה היה כוכב גדול יותר. בנוסף, אנגל הפרישה היה ממש חזק עד ששלחו עצומות לתחנות שידור כי רצו שיחזור. בין מעריצי ההיאבקות, הקרבות הגדולים שלו היו הזכייה בתואר IWGP וההפסד בגמר ה-G-1 ב-1995 לקייג'י מוטו, כיוון שכל אוגוסט מראים את הקרב הזה לקראת הטורניר, כי הוא היה אחד מהגמרים הגדולים בתולדות הארגון. בעצם, המון מהקרבות הטובים שלו היו בזוגות, כי היה נהדר בהוט טאג. הוא פתח את זירו-1, ואחר כך לכד את אליפות הטריפל קראון ואליפות ה-NWA העולמית למשקל כבד, היחיד שהחזיק בהן ובתואר IWGP. יום אחרי מותו, הכריז צ'ונו שהוא, מוטו ואוגאווה, היריבים הגדולים של האשימוטו, יערכו מופע לזכרו, שיהיה בשיתוף ניו ג'פאן, אול ג'פאן והאסטל. TV אסאהי הכריזו שבשבוע הבא יערכו ספיישל של חצי שעה עליו במקום השידור של ניו ג'פאן. הדבר הגדול האחרון שהאשימוטו יעשה ביפן יהיה באביב 2006, כשהסרט הקוריאני על ריקידוזאן יצא. בסרט, האשימוטו משחק את אזאמופוג'י, אלוף סומו אגדי, שלאחר פרישתו הפך למתאבק והיה מהשותפים הראשונים והמפורסמים של ריקידוזאן בפיוד מול מייק ובן שארפ ששם את ההיאבקות היפנית על המפה ב-1954.
סמואה ג'ו, שהתאבק כמה פעמים בזירו-1 בעבר, אמר שכששמע בטלפון שהאשימוטו מת, הוא נהיה עצוב יותר מהצפוי. כשהתחיל לראשונה ביפן, הידע שלו על האשימוטו היה יחסית מוגבל. רק כשהתאבק עם האיש הבין מה זה להיות כוכב. האשימוטו הצליח לא בזכות הגימיקים, חידושים או קוליות כמו חבריו המוסקטרים צ'ונו ומוטו. האשימוטו חשב שכל הטקסים בהיאבקות היו הגזמה, ומה שהיה חשוב היה כמו בדוג'ו שנוצר בו, תרבות הלוחם שלו. האשימוטו הדגים רוח לחימה. ג'ו סיפר איך באימונים, הוא לקח מתאבקים זרים חדשים ושאל אותם על מה שהכי חשוב בתחום. הם דיברו על טכניקה ופסיכולוגיה, אבל הוא הצביע לעיניו ואמר "האש". רוח הלחימה שלא נכבית למרות האתגרים. עם המבט הכי קשוח שראה, ג'ו הבין את כל זה והנהן. הוא סיפר שלילה אחד, כשהיה אמור לצאת ולשתות עם יושיוקי נאקאמורה, מנכ"ל זירו-1כדי להעביר את הזמן, הוא ספר כרטיסים והאשימוטו הודה בפניו כי גם בא לעזור לעסקים. כעבור שבוע, הוא שמע שלג'ו יש דייט, ושלח את הנהג שלו להסיע את ג'ו ושילם על זה.
ג'ו אמר שזאת מחווה חריגה במקומות עבודה אחרים, אבל את זה הוא תמיד יזכור. האשימוטו דיבר על האש שיש למתאבק, ואז אמר שאם מרגישים את האש במכנסיים צריך ללכת לבית החולים. NOAH כיבדה אותו במופע האחרון, וניו ג'פאן, האסטל ואול ג'פאן גם. נפרט על זה בשבוע הבא.

YossihNew · 3/4/25

הספד למיגל פרז- 25 ביולי, 2005:

חוזה מיגל פרז, חצי מהצמד הכי מושך קהל במה שנודע כיום כ-WWE, ואולי בתולדות ההיאבקות האמריקנית, מת מהתקף לב ב-16 ביולי, כשהתקלח בבוקר בביתו בסן חואן, פורטו ריקו. הוא היה בן 68. הוא נודע כמיגל פרז (המתאבק מ-IWA שעבד בכל העולם וגם כבוריקוואה ב-WWF הוא בנו, מיגל ג'וניור) והייתה לו קריירה ייחודית. הוא היה ב-30 מיין איבנטים במדיסון סקוור גארדן, ו-27 מהם לפני גיל 23. אף מתאבק צעיר לא התקרב להצלחה שלו בבניין. רק חמישה מתאבקים- ברונו סאמארטינו, האלק הוגאן, בוב באקלנד, פדרו מוראלס ושותפו של פרז, אנטונינו "ארגנטינה" רוקה, התאבקו ביותר מיין איבנטים בבניין. אבל הוא מעולם לא היה בקרב יחידים, ואחרי גיל 24, מעולם לא הוביל ב-MSG, או בכל אולם גדול אחר בארה"ב. והוא לא ייזכר כמו יריביו שמשכו קהל בתולדות הארגון, או יריביו המפורסמים.
מותו בא משום מקום. יום קודם לכן, הוא היה במשרדים של IWA, וצחק עם הצעירים כמו ריקי בנדרס שצפו קלטות, ואמר שהם רוצים להיות בכושר טוב כמוהו כשיגיעו לגיל 68. לא הייתה לו היסטוריה של בעיות לב, והוא התאמן. הייתה לו דלקת פרקים, בעיקר בידיים, שהחמירה בשנים האחרונות. אבל היה לו סדר יום קבוע בו לקח את בתו בת ה-19 לעבוד בבוקר ואז נסע למכון הכושר, שלוש-ארבע פעמים בשבוע, והתאמן שעה-שעתיים. הוא גם אימן מתאבקים. הוא שמר על הקשרים בהיאבקות כיועץ ל-IWA. הוא בקושי נכח במופעים החיים, אולי רק במופעים הגדולים של השנה, אבל בימי שני, הוא הלך למשרדים וצפה בקלטות של מה שצולם שם, כדי שיוכל לדעת את כל הסטוריליינים. הוא הגיע למשרד כמה פעמים בשבוע לשעה-שעתיים כדי לבלות עם החבר'ה, לספר סיפורים ולצפות בקלטות. לפעמים הוא עשה יחסי ציבור, והלך לערים אחרות כדי להיפגש עם הכתבים שגדלו עליו, ודיבר איתם כשפרסם את האירועים, ובדרך כלל הוא לקח 500 עלונים לעיר וחילק בקניון המקומי. באותו היום, הוא העיר את בתו כדי לקחת אותה לעבודה והלך להתקלח. בתשע בבוקר, היא דאגה כי עמדה לאחר לעבודה. היא הלכה לחדרו וראתה את הבגדים על המיטה, ואמרה לו לצאת מהמקלחת או שתאחר לעבודה. הוא לא הגיב. היא פתחה את הדלת וראתה שמת. האגדה מספרת שרוקה ופרז לא הפסידו כצמד, לא רק במדיסון סקוור גארדן, אלא בכלל בארה"ב. כצמד, אומרים שברחבי העולם (והם היו יחד בקובה, מקסיקו, גרמניה, צרפת, פורטו ריקו, ספרד, ארגנטינה, איטליה, אנגליה, ברזיל, הודו, ונצואלה והרפובליקה הדומיניקנית) הפסידו רק קרב אחד בקריירה, יותר מעשור לאחר שיאם כשעבדו באנגל בפורטו ריקו. מבחינת משיכת קהל, אפשר לטעון שהיו הצמד הכי גדול בארה"ב. אי אפשר לטעון על אף צמד שהוביל עליהם בתולדות ה-WWWF (שלמען האמת נוצרו אחרי שיאם, אבל זאת הייתה הטריטוריה שלהם). אין צמד, בכל מקום בעולם, בשום מצב בהיסטוריה, בשום עיר, שמשתווה למשיכת הקהל לטווח ארוך שלהם במדיסון סקוור גארדן בין 1957-60. הרוד ווריורס משכו קהל ביותר ערים בגלל החשיפה הטלוויזיונית בשיאם, שלרוקה ופרז לא הייתה כי ההקלטות של וינס מקמהן האב היו בצפון מזרח המדינה. הם מילאו את רוב הערים באותו האזור, ובעיקר בפילדלפיה. אבל אם צריך להגיד את הצמד הכי מושך קהל בארה"ב, כנראה שרוקה ופרז מובילים על כולם.
זה לא אומר כלום בעסקים מבוימים, פרט לזה שהפרומוטרים חששו שיפסידו מחשש למהומות (והייתה יותר מאחת בצפון מזרח גם כשניצחו), הם היו ממש אהודים, ואף צמד בהיסטוריה לא היה בולט וניצח כמוהם. במציאות, הם היו יותר הגימיק הנכון בזמן הנכון מאשר אחד מהצמדים הגדולים בהיסטוריה. רוקה, או אנטונינו ביאסטון, היה אחד משני המתאבקים הכי מפורסמים בארה"ב כשבתחילת שנות ה-50 שידרו היאבקות בפריים טיים ברשתות. הוא היה האיש שהחזיר את ההיאבקות בגארדן למפה, אחרי שגססה במהלך השפל. לאחר תקופת הצמיחה הקצרה של גורג'ס ג'ורג', רוקה היה הכוכב הכי גדול בארה"ב. הוא נודע יותר מכל מתאבק, עד אנדרה הענק והאלק הוגאן כעבור כמה עשורים. ההיסטוריה תתעד את לו ת'אז ובאדי רוג'רס ככוכבים גדולים, כי הם היו מתאבקים טובים יותר וכוכבים גדולים יותר במערב התיכון והחוף המערבי ונלחמו על תואר העולם שרוקה בכלל לא התמודד עליו. חשבו שאין לו אמינות של מתאבק אמיתי, או היכולת לגרום ליריב להיראות טוב (המוניטין היה שקשה לעבוד איתו ושצריך לגרום לו להיראות טוב) כדי להיות אלוף מטייל. וגם, הוא נשלט בידי ההנהלה בשיקגו ואז בניו יורק, שלא עמדו לתת לו לנסוע כמו שאלוף היה צריך. הוא נודע כשגרם ליריבים שלו להיראות טיפשים כי הם היו צריכים לחטוף ממהלכים שהקהל אהב, אבל נטען שלא היו מציאותיים. הוא היה שם רציני בתרבות האמריקנית אז, שם שעבר את ההיאבקות וכולם במדינה ידעו מי הוא. אם אמרת היאבקות למי שלא הכיר בשנות ה-50, ברוב המקרים השם שעלה היה ג'ורג' או רוקה. הוא היה מקביל להאלק הוגאן, אבל לא גדול כמוהו, ות'אז היה ריק פלייר, כשרוג'רס- שג'ורג' סקוט רצה שפלייר יעתיק אותו ופלייר אמר שיותר העתיק את ריי סטיבנס- היה רודי פייפר או רנדי סאבאג', אבל מושך קהל גדול מהם. הטלוויזיה רק נוצרה אז וההיאבקות הייתה תוכנית פריים טיים ברשתות בסוף שנות ה-40 ותחילת ה-50.
רוקה התפרסם במהלכים המעופפים שלו כי היה אקרובט בקרקס. הוא הדהים את הציבור בדרופקיקס המהירים ומהלכים מעופפים אחרים עם הרגליים. הוא התאבק יחף בתפקיד של מהגר. כשמתאבק יגיד שמעופפים לא מושכים קהל בארה"ב או בצפון מזרח המדינה, רוקה הוא הדוגמה לכך שהם לא יודעים על מה הם מדברים. רוקה היה מושך הקהל הגדול ביותר בחלק הזה במדינה בין 1949-61, לפני שהחליטו לבנות סביב רוג'רס, שבער ועמד לנצח את פאט או'קונור על אליפות ה-NWA העולמית. רוקה, שהיה קטן יחסית, ובעצם ג'וניור אבל במבנה אתלטי שבלט, משך מאוד את האיטלקים בניו יורק ושאר צפון מזרח המדינה, שתמכו בו. בגלל שמשפחתו עברה לבואנוס איירס בארגנטינה, שם גדל, וידע לדבר ספרדית כשפה שנייה, והקהל הפורטו ריקני, שמילא את הגארדן והפך אותו לאולם מאוד מסוכן באותו הזמן, גם אימץ אותו, והוא היה זהב בקופות. הוא היה מלך הגארדן, ובמשך כמה שנים היה האטרקציה הכי גדולה והכוכב הכי גדול בטלוויזיה בארה"ב. פרד קולר, ששלט בתוכנית ההיאבקות הלאומית ברשת דומונט משיקגו בתחילת שנות ה-50, החתים את רוקה לחוזה מובטח של 80,000 דולר לשנה בתחילת שנות ה-50 (ואמרו שעם אחוזים מההכנסות, הוא הרוויח יותר מכל אתלט אמריקני אז ושש ספרות). רק ההבטחה, ויש תיעוד שזה היה סכום אמיתי, הפכה אותו לאחד מהאתלטים הכי מתוגמלים במדינה. ג'ו דימגיו, אגדת בייסבול, הרוויח 100,000 לשנה והיה בפסגה. אבל רבים- קולר עצמו והסוכן של רוקה קולה קוואריאני, ששלט ברוקה ורכש חלק מהטריטוריה הצפון מזרחית- לקחו חלקים מרוקה עד שהרוויח רק 500 דולר לשבוע, בזמנו עדיין הכנסה טובה. רוקה שמע שהכסף שלא קיבל היה לקניית מניות בהנהלה, אבל במציאות כנראה רימו אותו. כשהבין את זה, הוא ניסה להתחרות בווינס האב אחרי שהוחלט שלא יהיה הכוכב הראשי, אבל הארגון שלו לא הצליח להשיג שידור או כוכב מוכר למעריצים באזור, וחוסל במהירות. על התחרות, הממסד התנכר אליו, ומהר מאוד מחקו אותו מהקיום. כשימי התהילה שלו נגמרו, לא היה לו כסף, וכשנגמרה תקופת ההיאבקות, הוא עבד כשומר לילה בחנות צעצועים עד שווינס האב התפייס איתו בשנות ה-70 ונתן לו משרה חלקית כפרשן צבע, יחד עם בנו וינס ג'וניור בתוכניות הרכש, למרות שרוקה, שהיה קשה להבין אותו, לא התאים לתפקיד. כדי להבין את התהילה שלו, צריך להבין שההיאבקות עזבה את הגארדן ב-1938 כי הפסיקה למשוך קהל. ניסיון להחיות אותה ב-1949 אחרי הטלוויזיה, עם גורג'ס ג'ורג', נכשל ממש- רק 4,197 איש באו.
ג'ורג' נחשב לבחור מהוליווד, והניו יורקרים האמינו שהם מתוחכמים מדי בשביל התנהגותו הנשית ולא קנו כרטיסים. באותו הזמן, רוקה הגיע מדרום אמריקה לטקסס בגיל 20, בקיץ 1948, ומיד הלהיב. הוא הפך למושך הקהל הגדול בטקסס, עוד לפני הטלוויזיה. כשההיאבקות הטקסנית הגיעה לשידור בשנה הבאה, המקום התפוצץ. טכנית, הקרבות האמריקניים הראשונים שלו היו בפלורידה, אבל קארל "דוק" סרפוליס, אז הבוקר ביוסטון, ופול בוטץ' דיברו עם הפרומוטר מוריס סיגל, כדי להביא את הניירת, כששמעו שהאיש יכול לעשות דברים שלא ראו מבחור עם קשרים לטקסס. רוקה התאבק בטקסס כמה חודשים, ועבד כמידקארדר בסנט לואיס, ואז נתקל בקוואריאני, שפגש אותו כמה שנים קודם בארגנטינה. קוואריאני שכנע את טוטס מונדט, ששלט בצפון מזרח המדינה, שרוקה יהיה המושיע של העסקים. בטיול אחר לסנט לואיס, קוואריאני לקח את רוקה והביא אותו לניו יורק. ה-NWA החרימו את רוקה כי עזב את טקסס בזמן שהיו לו מיין איבנטים שנקבעו לו. עם כמה שמשך קהל, לא השתמשו בו ברוב המדינה. אבל זה לא היה חשוב, כי מונדט רצה שישאר בצפון מזרח בכל מקרה. עד מותם, בוטץ' לא סלח לרוקה, ולא התעייף לספר שקוואריאני גנב אותו מסיגל, שנתן לו את הפריצה שלו, בלי פרידה.
עשרה חודשים אחרי שג'ורג' נכשל בגארדן, ניסו שוב להחיות את העסקים עם רוקה-ג'ין סטנלי, והגיעו 17,854 איש. רוקה הוביל כל מופע בשלוש השנים הבאות בבניין. אחרי קהל רע נגד ת'אז (אלוף העולם, אבל הוועדה האתלטית סירבה לקרבות אליפות בגארדן כי הקרבות לא היו אמיתיים, ות'אז האלוף הטלוויזיוני לא קודם כאלוף באולמות, ולא משך קהל בניו יורק), ההיאבקות נסגרה. פרד קולר וג'ים בארנט באו כפרומוטרים לאחר כמה חודשים, וניסו לתת פוש לכוכב הגדול שלהם, ורן גאנייה, כמיין איבנטר, אבל רוקה היה מושך הקהל, וכשלא היה בפסגה, הקהל ירד. רוקה נשאר מושך הקהל הגדול בבניין, בעיקר כמתאבק יחידים, עד 1957. ההיסטוריה אמרה שרוקה התחיל לאבד את משיכת הקהל, אז נאלצו להחיות אותו בצמד. האמת היא ששני המיין איבנטים של רוקה בגארדן לפני פרז מילאו את האולם. הוא לא איבד את היכולת, אלא שהיה רעיון להפוך אותו לגדול מתמיד בגלל שפורטו ריקנים רבים עברו לצפון מזרח המדינה. הרעיון מאחורי הצמד היה פשוט- פרז היה מתאבק פורטו ריקני צעיר שעמד לחגוג יום הולדת 20 כשהגיע לראשונה לגארדן. הוא הגיע כהיל לכמה שבועות עד שרוקה לקח אותו תחת חסותו, והפך ליותר גדול אצל הפורטו ריקנים. פרז לא היה מתאבק נהדר- יותר שחקן. ההילים הגדולים בעולם הגיעו לגארדן. בקרבות, הם התעללו בפרז הצעיר. פרז היה ידוע בזה שלא משנה כמה חטף, לא ויתר, ובסוף לא הפסיד. לבסוף הוא הכניס את רוקה שהציל את היום, עם מהלכים אקרובטיים שניצחו. בקרבות היה דפוס- אם הם ניצחו בשתי הכרעות ברצף, פרז היה זוכה בראשונה ורוקה בשנייה. אם היו שלוש הכרעות, פרז והכוכב הגדול מהיריבים ניצחו. רוקה לא התבקש להפסיד, ותמיד ניצח בסוף.

YossihNew · 3/4/25

רוקה, אז בתחילת שנות ה-30 שלו, עשה ספוטים גדולים ונשאר חזק בלי שייחשף מדי. יותר מכך- זה חיזק את מעמדו אצל הפורטו ריקנים, שהיו חשובים לעסקים בצפון מזרח המדינה. הקרב הראשון שלהם יחד בגארדן היה במרץ 1957, והם הביאו 20,125 איש ששילמו יותר מ-60,000 דולר, כשניצחו בשתי הכרעות משלוש את מי שהוכרזו כאלופי הזוגות- ג'קי פרגו ודון סטיבנס, לימים פרגו. אבל מכיוון שהוועדה האתלטית של ניו יורק לא אהבה את רעיון התארים, למרות שהם לא הפסידו מעולם בקרב, התארים נשכחו, אבל לכמה קרבות גדולים, אפילו כעבור שנים בגארדן, וכעבור עשור בפורטו ריקו, הם הגיעו עם התארים. בשנה הבאה, מקמהן האב יצר את תארי ארה"ב לזוגות למארק לווין ודון קרטיס, שהגנו עליהם בשאר הטריטוריות, והתארים האלו, עם כמה שינויי שמות, הפכו לתארי הזוגות. הם הובילו כמעט כל מופע עד אוקטובר 1959, כשווינס מקמהן האב וטוטס מונדט הבינו שהנוסחה התעייפה אחרי שני מופעים רצופים שלא התקרבו לקהל מלא. בשיאם בתחילת השנה, בינואר, כשניצחו בשתי הכרעות רצופות את ג'רי ואדי גרהאם, היריבים הגדולים שלהם, הם מילאו והכניסו 63,896 דולר, שיא של 40 שנה. אחר כך, רוקה חזר להיות מתאבק יחידים וההכנסות עלו.
רוקה, אז בתחילת שנות ה-30 שלו, עשה ספוטים גדולים ונשאר חזק בלי שייחשף מדי. יותר מכך- זה חיזק את מעמדו אצל הפורטו ריקנים, שהיו חשובים לעסקים בצפון מזרח המדינה. הקרב הראשון שלהם יחד בגארדן היה במרץ 1957, והביאו 20,125 איש ששילמו יותר מ-60,000 דולר, כשניצחו בשתי הכרעות משלוש את מי שהוכרזו כאלופי הזוגות- ג'קי פרגו ודון סטיבנס, לימים פרגו. אבל מכיוון שהוועדה האתלטית של ניו יורק לא אהבה את רעיון התארים, למרות שהם לא הפסידו מעולם בקרב, התארים נשכחו, אבל לכמה קרבות גדולים, אפילו כעבור שנים בגארדן, וכעבור עשור בפורטו ריקו, הם הגיעו עם התארים. בשנה הבאה, מקמהן האב יצר את תארי ארה"ב לזוגות למארק לווין ודון קרטיס, שהגנו עליהם בשאר הטריטוריות, והתארים האלו, עם כמה שינויי שמות, הפכו לתארי הזוגות. הם הובילו כמעט כל מופע עד אוקטובר 1959, כשווינס מקמהן האב וטוטס מונדט הבינו שהנוסחה התעייפה אחרי שני מופעים רצופים שלא התקרבו לקהל מלא. בשיאם בתחילת השנה, בינואר, כשניצחו בשתי הכרעות רצופות את ג'רי ואדי גרהאם, היריבים הגדולים שלהם, הם מילאו והכניסו 63,896 דולר, שיא של 40 שנה. אחר כך, רוקה חזר להיות מתאבק יחידים וההכנסות עלו.
הקרבות שלהם, בעיקר עם משפחות פרגו, גרהאם והקנגרוז היו אגדיים, אבל הקרב הכי מפורסם שלהם היה קרב בו פרז בכלל לא היה. בנובמבר 1957, הייתה מהומה גדולה במדיסון סקוור גארדן. מסיבות לא ברורות, פרז היה לפני המיין איבנט וניצח את דני מקשיין, והשותף של רוקה היה אדוארד קרפנטייה, מול דיק דה ברוזר וג'רי גרהאם שהחליף את קילר קוואלסקי- אז היריב של קרפנטייה. מסיבות ברורות, אצל כולם זה היה זכור כקרב של רוקה ופרז מול ברוזר וגרהאם. המהומה החלה כשרוקה דימם, ואז עשה קאמבק, וריסק את הראש של גרהאם לעמוד הזירה לאחר שהקרב הסתיים כבר בניצחון בפסילה לפייסים. הם זרקו כיסאות אחד על השני. הייתה מהומה ורבו בכל הגארדן. הכתבים טענו שהדם של רוקה גרם לכך שהוא התעצבן וזרק באמת את גרהאם לעמוד. מעריץ נכנס לזירה, שני הביא כיסא וגם נכנס לזירה והחזיק ברגל כמו מקל. ירד גשם אז מעריצים השתמשו במטריות נגד ברוזר ואז גם נגד גרהאם. ברוזר תקף את כל המעריצים. מעריץ אחד אחרי השני נכנס לזירה, וברוזר הרים אותם וזרק אותם כשהתקרבו. אמרו שברוזר זרק שניים כל פעם. זרקו כיסאות ובקבוקים והבעירו אש עם התוכניות. רוקה וגרהאם, שעוד רבו, נדהמו מהכוח של ברוזר, ועצרו לצפות. לפני שזה נגמר, בין 30 ל-67 שוטרים באו לעזור ל-101 הסדרנים שניסו להרגיע הכל. רוקה הצליח יותר מכולם, וכשדברים יצאו משליטה, הוא תפס את המיקרופון ודיבר בספרדית כדי להרגיע את הקהל, והמשטרה הצליחה לקחת את ברוזר וגרהאם לחדר ההלבשה והאלימות נרגעה. הקהל סחב את רוקה על כתפיהם כגיבור המנצח. 300 כיסאות נהרסו, החלוק של גרהאם נגנב, שני שוטרים נפצעו, אחד דימם אחרי שחטף בראש בקבוק והשני נפצע בגב ופונה באלונקה לבית החולים. שלושה מעצרים נעשו. השופט יוליוס הלפנד, יו"ר הוועדה האתלטית של ניו יורק, אסר על היאבקות בגארדן, קנס את הארבעה, ובעיקר את רוקה שלטענתו עודד את הכל ואת גרהאם (1,000 דולר), שהקטטות שלו גרמו לקהל לזעום (קרפנטייה נקנס ב-100 דולר וברוזר ב-500 כי הגן על עצמו), והוא איים לאסור על היאבקות במדינה אם יהיו בעיות במופע אחר כעבור כמה ימים. עם הכסף שההיאבקות הכניסה, זאת הייתה רברבנות כי התקרית הובילה לכיסוי תקשורתי עצום, וההיאבקות חזרה לגארדן אחרי כמה ימים.
רוקה ופרז התאחדו בפברואר 1960, מול פרגו וסטיבנס יריביהם המקוריים, וכמעט מילאו את האולם. אבל הארגון צדק במה שחשב: אמנם האיחוד הביא קהל, אבל תור הזהב נגמר. במרץ 1960, מול ג'וני ולנטיין ואדי גרהאם, הם הביאו 8,912 איש. כעבור כמה שבועות, בגלל שחזרו אחרי 12 ימים, קרב טינה שלהם מול היריבים הגדולים, אדי וג'רי גרהאם, הביא רק 6,450, והבינו שהגימיק נגמר. במופע הבא, באדי רוג'רס בא והחייה את הגארדן, והוא ורוקה הביאו 18,000 איש. לבד, פרז לא היה כוכב גדול, ובמופע הזה הוא ניצח בקרב השני. איחוד אחרון הוביל באוקטובר 1960, כשניצחו בשתי הכרעות רצופות את פמפרו פירפו ורבל מול 10,000 איש. רוקה מצא שותפים חדשים, כמו ריקי סטאר וברונו סאמארטינו, והביא יותר קהל, ואז הפך לשותף הקבוע של ג'וני ולנטיין. פרז לפעמים עבד בתחתית, אבל לא מול בחורים חשובים ולא הפסיד. עוד איחוד היה באוקטובר 1961, כשניצחו את רוג'רס ובוב אורטון האב מול 12,511 איש. הפעם הראשונה בה פרז הפסיד בגארדן הייתה במרץ 1962, כשהפסיד עם בילי דרנל לפביולוס קנגרוז. פרז היה כל כך קבור ועשה קרבות של מגבלת זמן בקרב השני באירוע, והוא ורוקה התאחדו בפעם האחרונה בגארדן באוגוסט 1962, וניצחו את ג'ייאנט באבה וגרייט טוגו, ולראשונה בהיסטוריה זה לא היה המיין איבנט. בובו ברזיל ואדוארד קרפנטייה-רוג'רס וג'וני ברנרד היו מי שהביאו 17,022 איש. במופע הבא, פרז ניצח בקרב פתיחה את אנג'לו סבולדי. ב-1963-64, הוא יצר צמד מידקארד עם מי שכעבור שמונה שנים ישלוט בגארדן, פדרו מוראלס, והם ניצחו והפסידו מול צמדים חשובים כמו האחים טולוס, הקנגרוז, ג'רי ולוק גרהאם (אדי עזב לפלורידה ובנה מורשת) וברוט ברנרד וסקאל מרפי. הוא נשאר עד 1968. כמתאבק יחידים, בגארדן, הוא עשה קרבות של מגבלת זמן מול פייסים אחרים כמו רד בסטיאן וטוני מרינו, אבל לא הפסיד. בטלוויזיה, הוא הפך למתאבק שלכל טריטוריה היה- כוכב לשעבר שלא קיבל פוש, שההיל הראשי ניצח בסקוואש אחרי סקוואש, לפני המיין איבנט, כדי להיראות כמו איום לפייסים הגדולים. הוא היה מידקארדר בגארדן בכל מופע, וגם אימן כמה מתאבקים בבית הספר בברוקלין. הוא הפסיד לבחורים הגדולים ביותר, אבל לא בגארדן, עד להפסד לטרזן טיילר בנובמבר 1965. ב-1966, נשאר חשוב, אבל אז התחיל להפסיד. הוא וקרפנטייה ניצחו את הקנגרוז באוגוסט 1967, ובהופעה האחרונה שלו בגארדן במרץ 1968, ניצח את לוק גרהאם תוך 18 שניות. אז, פיט סנצ'ז וקרלוס קולון הגיעו להפוך לפייסים במידקארד עבור הפורטו ריקנים, וויקטור ריברה הגיע ככוכב, לפני שמוראלס בא להחליף את סאמארטינו כאלוף ב-1971. פרז לא חזר ל-WWWF, אבל התאבק בצפון מזרח המדינה ב-1975 עבור ה-IWA של אדי איינהורן שהתחרתה בווינס מקמהן האב ובהמון ארגונים מבוססים. הוא עבד במידקארד בארגון גדול, בדרך כלל כשותף של קרלוס קולון מול ריפ הוק ולארס אנדרסון.

YossihNew · 3/4/25

חוזה מיגל פרז נולד בסן חואן באפריל 1937. הטלוויזיה לא הגיעה לפורטו ריקו עד 1954, וההיאבקות הפכה מיד ללהיט בערוץ 2. בהתחלה, פרז רצה להיות שומר ראש והתאמן עם מר פורטו ריקו לשעבר, רוברטו סנטנה. אחרי שראה את רוקה בטלוויזיה, והוא היה כוכב ענק בפורטו ריקו, החל להתאמן כמתאבק. באותם הימים, זה אמר שהתאמן ממש. ב-1955, פרומוטר מקנדה רצה להקים ארגון בפורטו ריקו ובחן מתאבקים במכוני כושר, ופרז, בגלל המראה האתלטי, נבחר. הוא עבר לניו יורק ב-1956, ורצה להצליח כמתאבק, אבל לא ידע איפה להתחיל. הוא נתקל כמנואל רודריגז, בעל טור בעיתון ספרדי בעיר, שהכיר את קוואריאני. הם סידרו פגישה במשרד היאבקות במלון הולנד. לא היה אז מתאבק פורטו ריקני שקיבל פוש בצפון מזרח המדינה, וקוואריאני סיפר לרוקה את הרעיון שלו, כדי להפוך את רוקה לגיבור גדול עוד יותר בקהילה. רוקה הסכים לרעיון, והתחיל להתאמן עם פרז כהכנה לפוש הגדול. כשהיה כוכב גדול בניו יורק, הפרומוטרים הילדה ריברו הלכה לניו יורק כדי להביא אותו לומפעים באצטדיון סיקסטו אסקובר בסן חואן. כפורטו ריקני הראשון שהפך לכוכב בארה"ב, הוא תמיד נקרא להוביל כשארגונים שונים ניסו לערוך מופעים שונים על האי, ברמות הצלחה משתנות. הנוסחה הייתה להביא מתאבקים שונים מולם עבד בניו יורק. אדי גרהאם שלח את הקלטות שלו מפלורידה לפורטו ריקו, ובא פעם או פעמיים בשנה למופעים הגדולים, כהיל מול פרז במיין איבנט. בין יריביו היו גם עבדאללה הקצב וג'וני ולנטיין. רוקה ופרז, עוד אלופי הזוגות, היו גם צמד, עם הנוסחה בה קיבלו בוקינג מול הצמדים בשנות ה-50 בניו יורק.
לפני הקמת WWC ב-1974, פרז תמיד היה הפייס המוביל באי, ושיחק את התפקיד של קרלוס קולון בשנים הבאות, כשחיסל את הזרים שהגיעו. הוא היה האלוף הפורטו ריקני הנצחי למשקל כבד, והחזיק בתואר שנים. ב-1968, כשהתקופה שלו ב-WWWF נגמרה, הוא חזר במשרה מלאה, ועבד בכמה ארגונים שעלו וירדו, ככוכב הגדול שלהם. במרץ 2000, אחרי שפרש, הוא קיבל את פרס המילניום מוועדת ההיאבקות הפורטו ריקנית ככוכב הפורטו ריקני הגדול במאה ה-20, יותר ממוראלס וקולון. בנובמבר 2000, הוא נבחר להיכל התהילה המקומי, בעיר בה נולד. כשנבחנו מושכי הקהל הגדולים בתולדות ה-WWE והארגונים הקודמים לה בגארדן עד שווינס מקמהן האב לקח את הקרבות באולם ב-1956, הוא הגיע למקום ה-14 בכל הזמנים, אחרי ברונו, הוגאן, באקלנד, סטיב אוסטין, טריפל אייץ', רוק, אנדרטייקר, רוקה, מוראלס, סופרסטאר בילי גרהאם, ברט הארט, שון מייקלס ורנדי סאבאג'. ה-WWC, שהפכו לארגון היציב הראשון באי, ערכו בכורה בינואר 1974. קרלוס קולון וויקטור ג'וביקה הקימו את הארגון כטריטוריה מלאה. הם פנו לפרז, שהיה הכוכב הכי גדול באי, שיהיה הכוכב הגדול. הוא הוביל את המופע הראשון, והגן על התואר הפורטו ריקני שלו מול גיל הייז, היל שבא מסטמפיד. חצי השנה הראשונה בארגון הייתה קשה, כי קולון וג'וביקה רק הפסידו, וגם עם פרז הם לא הביאו הרבה כי לקח זמן עד שהרעיון של היאבקות פורטו ריקנית תפס תאוצה.
האנגל שהציל הכל היה כשאל ראיו דה באיאמון (חיקוי של אל ראיו דה חליסקו המקסיקני), שהפך לברברס, המורה של קרלוס קולון, והיל אגדי באי, בגד בפרז והפך להיל הפורטו ריקני הראשון. הוא גם ניצח את פרז לראשונה אי פעם ולקח לו את התואר הפורטו ריקני. זאת הייתה הגרסה הפורטו ריקנית לטרי גורדי טורק את דלת הכלוב על קרי ואן אריק בדאלאס. הקרב החוזר ביוני 1974, בו פרז סיכן את השיער נגד התואר, הביא 12,000 איש, וגיל הייז מול דוב גם משך קהל. הטריטוריה עלתה מאז אותו היום, והפכה לאחת מהטריטוריות הלוהטות ביותר בעולם, עם 14 שנה של עסקים די טובים עד נהדרים, לפני שהרצח של ברוזר ברודי הוריד אותה והיא לא התאוששה. הוא גם החליף את התואר עם דוקטור קלודייד (כנראה קלונדייק ביל) ומדליסט הכסף בהרמת משקולות מ-1948, וכוכב הקולנוע, "אודג'וב" טוש טוגו (הרולד סאקאטה) בסוף 1975. פרז גם היה אחד מאלופי הזוגות הראשונים, האלופים הצפון אמריקניים, עם קולון. הרעיון מההתחלה היה להעביר את המיקוד מפרז לקולון ככוכב. התואר הגדול, שקודם כתואר מרכזי למרות שבשנה הראשונה התואר הפורטו ריקני של פרז היה החשוב, היה התואר הצפון אמריקני שקולון זכה בו מהייז ואז הוא התחיל פיודים עם כוכבים כמו ארני לאד, קאובוי בוב אליס, עבדאללה הקצב וגורילה מונסון שהגיעו. אף אחד לא שמע שפרז, שכבר היה מבוגר, עשה בעיות בפינוי המקום לקולון, שהיה צעיר ב-11 שנה. פרז וקולון הסתכסכו בשנות ה-90, כשפרז חש שהגיע הזמן שקולון יזוז הצידה, כמוהו, ויתן פוש לבנו מיגל ג'וניור, שהפך אז לוורקר המוביל באי, ולחואן ריברה הכריזמטי, אז TNT, היום סאביו ווגה. פרז ג'וניור שכנע את ויקטור קוויניונס, שרכש חלק מ-WWC מגורילה מונסון שהביא את האמריקנים, להקים ארגון חדש ולקדם את החדשים.
הקרב האחרון של רוקה ופרז כצמד היה ב-1976. רוקה כבר פרש כמה שנים. פרז וחוזה ריברה היו בפיוד על תארי הזוגות הצפון אמריקניים מול האינפרנוז- ג'יפסי ג'ו ובני רמירז. לאחר שפרז וריברה לא זכו בתארים, פרז הביא את רוקה כדי להחיות את הצמד האגדי. הם ניצחו את האינפרנוז על תארי הזוגות בספטמבר 1976. ההפסד היחיד שלהם כצמד היה כשהפסידו אותם כעבור חודש לגורדון נלסון- אביו של סטיב נלסון, מהתאבק לשעבר ולוחם השוט- והייגו האמאגוצ'י- היום סלבריטאי ביפן ואביה של קיוקו האמאגוצ'י, אלופת החובבים. הם המשיכו להיות צמד עד שרוקה אושפז ומת בגיל 49 במרץ 1977, כנראה מהתקף לב. הפעם היחידה של פרז ביפן הייתה כג'ובר באול ג'פאן באביב 1979, בסיבוב הופעות אליו הגיעו הארלי רייס, ג'ין קיניסקי, דיק מורדוק, מייק שארפ ג'וניור, מאד דוג מרטין ולארי ליין. הוא המשיך להתאבק עד אמצע שנות ה-80, אבל כבר לא הוביל ממש. הוא הביא את בנו מיגליטו ב-1984. הפיוד האחרון שלו היה בסוף שנות ה-80 מול אריק אמברי. בנו נבנה לקראת קרב עם אמברי, וכשבנו התאבק ביפן, הוא היה ליד הזירה והצטלם. אמברי תקף אותו, מה שהוביל לקרב יחידים אחרון. ב-1986, לאחר שהשיפהארדרס תקפו את בנו, היה לו פיוד גדול בו ביקש מקרלוס קולון להיות השותף שלו לנקמה. הוא הכריז על פרישה ב-1988, בטענה שהוא רצה שבנו יצליח לבד, ושלא יתמודד עם הצל שלו. הקרב האחרון שלו, בגיל 55, היה ב-1992, כשסיכן את השיער שלו מול המסכה של אל פרופה וניצח. הוא עבד ב-IWA בהקמת הארגון החדש, עם בנו מיגל ג'וניור, בן 38 ומתאבק במשרה חלקית והתפספס ככוכב הגדול בפורטו ריקו, הבעלים ויקטור קוויניונס, וסאביו ווגה, בשנת 2000. הוא תמיד היה במופעים בהתחלה אבל סירב לאנגלים, בטענה שפרש ב-1992 ושמר על המילה שלו. אפילו שמת כמה שעות קודם לכן, ה-IWA, שעורכת תוכניות באמצע השבוע, הבהילה את הפרשנים לאולפן כדי שיכריזו שפרז מת.

YossihNew · 5/4/25

הספד ללורד אלפרד הייז- 1 באוגוסט, 2004:

לורד אלפרד הייז, שעבד 40 שנה בהיאבקות כוורקר טוב ודברן מעולה, ובאופן אירוני נודע כפרשן הקומי ב-WWF בשנות ה-80, מת בבוקר ה-21 ביולי לאחר סדרת התקפי שבץ. הוא היה בן 77. הייז היה מתאבק טוב מאנגליה, שבא לארצות הברית ב-1972 כשהיה באמצע שנות ה-40 שלו, אחרי שהיה מיין איבנטר במדינתו כמעט עשרים שנה. הוא היה כוכב סביר, ועבד עם השמות הגדולים בצפון אמריקה, עד שפציעות הברך גרמו לפרישתו בתחילת שנות ה-50 שלו כשעוד היה כוכב. בעיות ברכיים ודלקת פרקים פגעו בו בשארית חייו, אבל הוא עדיין עבד כמנג'ר היל, בגלל קולו הנודע והפרומואים החזקים שלו, עד שהחל לעבוד ב-WWF ב-1984 כפרשן.
הוא היה מנג'ר היל טוב ב-AWA, פלורידה, קרוליינה וקוויבק. בקוויבק, בגלל הקשר עם פאט פטרסון, הגיע לעבוד כשה-WWF התרחבו. הייז היה חבר טוב של פטרסון ושל לואי דונדרו. באותו הזמן, הוא שיחק דמות אחרת- פייס שהיה מאוד מלומד וכולם צחקו עליו. בעולם הסטריאוטיפים, הוא היה האנגלי הדברן אך הקצת חנון הסטריאוטיפי, אפילו אם מה שעשה כל חייו היה שונה. הוא היה הבדיחה בסאטרדיי נייט'ס מיין איבנט, כולל סגמנט בו השתכר ויצא מהדמות. הוא היה דמות בסגנון אד מקמהן שעזרה לווינס להנחות את טיוזדיי נייט טייטנס, תוכנית קומית שגם שידרה היאבקות בין 1984-85, וגם היה פרשן צבע עם וינס, גורילה מונסון, ג'סי ונטורה ואחרים בתקופת הפריחה הראשונה, שם התפרסם. הוא הפך מדמות חזקה כמתאבק לדמות קצת טיפשית כפרשן קומי ב-WWF, אבל חברים שלו אמרו ששמח מהעבודה. הוא היה עובד קשה מאחורי הקלעים, ונשאר בארגון עד הסכסוך עם וינס מקמהן במרץ 1995. ג'יי ג'יי דילון הכיר את הייז לפני שהגיע לארה"ב. הוא התכתב עם זברה קיד, כוכב גדול באנגליה, וידע שג'ודו אל הייז היה מהכוכבים הגדולים אז באירופה. הוא זכר את היום האחרון של הייז ב-WWF.
זה היה יום שישי, ווינס מקמהן נפגש עם כמה עובדים. הוא אמר שהארגון הפסיד 5 מיליון דולר בשנה החולפת בגלל עלויות משפט הסטרואידים. הוא אמר שזה היה חד פעמי, שחזר לעניינים כדי להפוך את הארגון, אבל הארגון הפסיד המון כסף וצריך לעבור קיצוצים משמעותיים. זה היה כל כך נורא עד שמכונות הקפה, הקולרים וגם מאבטחים נעלמו. בין עשרה לשנים עשר אנשי היאבקות, דילון, פטרסון, ג'ראלד בריסקו, האוורד פינקל, הייז וג'ים רוס, שמעו שיקצצו להם בסביבות 25%-40% מהשכר. וינס נתן לכולם מכתב ואמר שזה יקרה ביום שני ומי שלא מסכים יפוטר. הקיצוצים לא היו אחידים אצל עובדי ההנהלה או המתאבקים, שלא היה להם חוזה מובטח ועבדו על אחוזים מההאוס שואוז הכושלים והאירועים שהיו רק סבירים, אז הם נפגעו אבל ככה זה תמיד היה. וינס הבטיח למתאבקים שעבדו בהנהלה שירוויחו שכר ויוכלו לשמור עליו, וכולם חיו ברמת התשלום שלהם לפני חרב הקיצוצים. אלו שבאו מעולם הטלוויזיה, וגם וינס, לא עברו קיצוץ, למרות שאפשר לטעון שווינס שילם 5 מיליון מכספו כבעלים לעלויות המשפטיות. התחושה הייתה שאנשי הטלוויזיה, שהיו חשובים בהפקה, יתפטרו וישיגו עבודה חדשה, ואנשי ההיאבקות רגילים שדופקים אותם ואין להם אופציות. ברוב המקרים, וינס צדק, אבל הייז, בלי אופציות, עדיין התפטר ולא חזר.
דילון אמר שאם וינס היה מבקש מכולם לעבור קיצוץ של חמישה אחוזים לחצי שנה עד שנה, אז לא הייתה בעיה, אבל הוא קיצץ המון למלא אנשי היאבקות, ולכן הייז התפטר. גם דילון רצה, אבל הייתה לו משפחה והילדים של הייז כבר גדלו, אבל דילון ידע שאחרי שימכור את הבית שלו, הוא לא יוכל לעבוד אצל וינס. דילון מאוד כיבד את הייז על מה שעשה. הייז חזר לדאלאס, שם גרה בתו, ולא חזר לתחום.
רד בסטיאן אמר שהיו לו ביצים, הוא ביקר אותו המון כי שניהם גרו בדאלאס. אבל הבריאות של הייז כבר הייתה במצב רע מדלקת הפראקים שלו, והפך לנכה. ב-2002 מצבו החמיר, הוא נפצע בבוהן ופיתח זיהום, וזה הוביל לנמק. באותו הזמן קטעו לו את שתי הבהונות. כעבור שבועות, הנמק חזר ובהתחלה קטעו לו את כף הרגל, ואחר כך עד מתחת לברך. הוא קיבל פרוטזה ועשה תרפיה בניסיון לקום מכיסא הגלגלים שלו וללכת. ועדיין, הוא הצליח לנסוע לבד לפני שנתיים לטקס מועדון אוזני הכרובית ובילה עם חברו הטוב ותלמידו, סרג'נט סלוטר ודיבר על ללכת גם השנה, אבל לא יכול היה. הוא גר בבית אבות מאז שלא יכול היה לטפל בעצמו, והיה מרותק לכיסא גלגלים.
בסטיאן, השופט המקומי לארי דוייר, וקילר קארל קוקס, שגם גרו בדאלאס, ביקרו אותו לעתים קרובות. הוא שנא את סוף ימיו כי היה איש גאה שלא אהב שלא הצליח לטפל בעצמו, ונכנס ויצא מבתי חולים ובתי אבות. בשבוע שעבר, נפל ממיטתו בבית האבות, וחטף סדרת התקפי שבץ, ולצד כמה בעיות בריאות, זה הוביל לפטירתו. בסטיאן אמר שהם התראו כשהיה בדאלאס, ולפני שבועיים עזב. בפעם האחרונה שהתראו, הייז היה קוהרנטי. היה לו זיכרון נהדר והוא שנא שנאלץ לגור שם ורצה לצאת. הוא קיווה שיוכל לחזור הביתה אבל זה לא קרה.
טרי פאנק דיבר איתו חמישה ימים לפני כן. הוא לא ידע כשדיבר איתו, אבל דלקת הפרקים שלו החמירה כל כך עד שבקושי הצליח להחזיק את הטלפון לבד. להייז הייתה קריירה לפני שהגיע לארה"ב: הוא התאבק מתחילת שנות ה-50 עד 1972 באנגליה ובאירופה, בשם אלברט הייז וג'ודו אל הייז, מווסטמינסטר, אנגליה, ורבע עשיר של לונדון. הוא שיחק סנוב עשיר באנגליה, והדגיש את המבטא הנעלה שלו. ב-1957, זכה באליפות למשקל כבד של איגוד ההיאבקות הבריטי. הוא היה אלוף דרום בריטניה למשקל כבד פעמיים, והחזיק בתואר רוב ארבע השנים הבאות, והפסיד רק כי עזב את המדינה. הוא היה כוכב גדול אז, וכמעט תמיד עבד במיין איבנטים או במקום השני, מול כוכבים גדולים אז כמו קנדו נגסאקי, הרוזן ברטלי, אלברט וול, ג'וף פורץ ובילי רובינסון. הוא אפילו הגיע לצרפת באמצע שנות ה-60 כשאנדרה הענק החל את הקריירה בשם הענק פייר, על שם ענק צרפתי מסיפור אגדה. הייז ניצח את ברונו אלריגטון בגמר טורניר בנובמבר 1967 בלונדון על אליפות דרום בריטניה למשקל כבד, והחזיק בה שנתיים לפני שהפסיד לטוני צ'ארלס, וורקר אנדרייטד בעצמו בשנות ה-70 וה-80 בארה"ב, בדצמבר 1969. הייז זכה בתואר ב-1970 שוב לשנתיים לפני שהפסיד בינואר 1972 באנגליה לארלינגטון, ואז הגיע לצפון אמריקה.
הבכורה הבין לאומית שלו לא הייתה באמרילו, אלא ב-IWE ביפן כמה שנים קודם לכן. הוא הגיע לארגון של איסאו יושיהארה, שאז התמקד בכוכבים אירופאים כזרים הגדולים, כי ה-NWA, ששלטה ברוב הסצנה בצפון אמריקה, הייתה עם JWP אז. יושיהארה היה זה שאחראי על ההצלחה הבינלאומית הראשונית של אנשים כמו בילי רובינסון ופיטר מאיביה. הייז בא לסיבוב הופעות עם ג'ורג' גורדינקו, קנדי שהתאבק רוב הקריירה ככוכב באירופה, קנדי נגסאקי וריי האנטר, לצד הכוכב מהוואי, ג'ים היידי. הקרב הגדול שלו היה באוקטובר 1968, כשהוא והאנטר הפסידו לת'אנדר סוגיאמה וטויונובורי על אליפות הזוגות. הייז גם הגיע בקיץ 1976 לאול ג'פאן יחד עם אלוף ה-NWA טרי פאנק, בוב גייגל, דיק מורדוק, קוזרו ואזירי לפני שהיה האיירון שיק, האחים וליאנט והורסט הופמן. הוא בא לארה"ב לאחר שהפסיד את התואר, וערך בכורה באמרילו של משפחת פאנק. הוא הפך ללורד אלפרז הייז מאנגליה, אריסטוקרט בריטי שחצן. גימיק הלורד היה כי לפני שנים פאט פטרסון הצליח שם כלורד פטריק פטרסון. דורי פאנק האב רצה אנגלי אמיתי שיבוא כלורד אנגלי, ושמע מגורדון נלסון, כוכב אנגלי משנות ה-60 שגר באמרילו ועבד בטריטוריה, שהייז, עם המבטא והיכולת שלו, היה אחד מהמתאבקים הבריטים שהכי התאימו לתפקיד. פאנק האב השיג לו ויזה וניירות והוא הגיע. דורי פאנק ג'וניור סיפר על היום בו בא לאולפנים להתראיין ולפגוש את אביו, והיה ברור שידע לתקשר. היה לו הומור, ויכולת להביא כסף.
הם קידמו אותו, והוא היה וורקר טוב. הוא היה מתאבק די טוב, שהיה חזק מהג'ודו והצליח לשמור על עצמו. הוא ופאנק היו חברים. הוא היה אתלט טוב והם שיחקו טניס יחד עם אשתו דאז, סוניה. הוא גם היה מצחיק. בגלל אשתו הצעירה וכמה שהיה בכושר, רוב המתאבקים חשבו שהיה צעיר יותר מגיל 43. הוא נחשב לבן דורם של כוכבים אחרים כמו הפאנקים, ג'ק בריסקו והארלי רייס, בגיל 29 כשהגיע לטקסס. הוא היה יותר קרוב לוותיקים המזדקנים כמו ורן גאנייה, ג'ין קיניסקי וקראשר ששלטו כבר עשרים שנה בארה"ב. טרי פאנק אמר שכולם טעו לגביו. גורדון נלסון קידם אותו ואמר שזה בחור טוב שעושה עבודה טובה. הוא היה טוב מזה. הוא ומי שבאו מאנגליה, בילי רובינסון, לס ת'ורנטון וטוני צ'ארלס, הביאו סגנון חדש ושינו את העסק. הסגנון היה נפלא. הם הביאו את האפרקאט, את המהלכים, ודאבל ארם סופלקס. ולא הרגשת כלום כשהתאבקת מולו.
לאחר שהייז ואשתו התגרשו, הוא היה ידוע, גם בקרב המתאבקים, כרודף נשים. בסטיאן אמר שהצליח בזה. דילון אמר שהפאנקים, בעיקר דורי ג'וניור, אהבו אותו. הוא בא לטריטוריה אחר כך. הייז היה מתאבק שכולם נהנו מהראיונות שלו ואהב לשתות וויסקי. הוא היה בחור כיפי. שם הוא הפך לכוכב צפון אמריקני, בגלל היכולת שלו להיות שחצן, והשנאה של המעריצים מטקסס שהנקבה הבריטית יכולה להתאבק, מה שהכעיס כשניצח את הגיבורים שלהם. בנוסף, תשע שנים לפני רודי פייפר שהתחיל עם הגימיק, הוא הצליח כי דורי האב שם אותו עם סטיב סטאק בטלוויזיה כפרשן. אחר כך, כשהשיג את הכבוד של הקהל, הוא הצליח כפייס, מה שאומר הרבה לבחור שבא כלורד בריטי מנופח בטקסס. הוא היה אלוף מדינות המערב למשקל כבד בשני מקרים. הוא ניצח את ציקלון נגרו כשהגיע בתחילת 1972 והחזיק בתואר חצי שנה עד שהפסיד לו ביוני באמרילו. כעבור כמה שבועות שוב זכה לריצה קצרה. הוא היה בצמד עם ריקי סטאר, כוכב לשעבר שהיה בסוף הקריירה שלו, והם ניצחו את דיק מורדוק ובובי דאנקם על תארי הזוגות של מדינות המערב באוגוסט. הם החזיקו בתארים שלושה חודשים לפני שהפסידו למוס מורוסקי וניק קוזאק.

YossihNew · 5/4/25

היו לו כמה מיין איבנטים מול משפחת פאנק, כולל דורי ג'וניור, אז אלוף ה-NWA. הקרב שלהם ביוני 1972 באמרילו מאוד מעניין. התוצאה של הקרב לא בספק- הייז ניצח את דורי בפסילה בקרב אליפות. זה התפרסם כי המגזינים כתבו על הסיום ואמרו שהייז ניצח את פאנק וזכה בתואר העולם. כתבו שלאחר הקרב, דורי האב הרביץ לשופט, שפסל את דורי ג'וניור, אבל עם הפסילה לאחר סוף הקרב, זה הציל את התואר שלו. זה היה סטוריליין במגזין כדי להוציא אובר את הפאנקים כהילים, כמו שהיו ברוב המדינה, והייז יצא אובר ככוכב חדש בפני הקוראים כי הפך לאלוף העולם הצודק. אבל הסיום לא הגיוני בכלל כי הפאנקים היו הפייסים באמרילו והייז ההיל. אחרים אמרו שהייז הצמיד לא חוקית, והקרב התחיל מחדש ואז הייתה פסילה. סיומות של מגזינים אז הפכו להיסטוריה, אבל המגזינים האלו יצרו סטוריליינים משל עצמם אז כנראה שהסיום שהמגזין המציא לא קרה. אם היה מקור מדויק לסיום הזה אז במגזין אחר, ואולי הוא יענה על השאלה.
דורי אמר שהוא מכיר את הסיפור שנכתב על סוף הקרב, והוא זוכר אותו כי האולם היה מלא, אבל לא זוכר את הסיום. אבל הוא בספק, כי לעשות משהו כזה היה צריך לקבל את האישור של סם מוצ'ניק. קשה להאמין שב-1972 מוצ'ניק היה מאשר סיום כזה בקרב אליפות העולם, כי לא הרשה לפרומוטרים המקומיים לפגוע באלוף. אם מוצ'ניק היה מאשר את זה, פרומוטרים אזוריים היו משתמשים באותו הסיום להוציא אובר את הפייסים המקומיים שלהם ואומרים שהם האלופים הלא מוכתרים. הסיפור האהוב של טרי פאנק על הייז היה מחוץ לזירה. הם ערכו מופע שבועי באודסה, והשופט קן פרבר הביא את הפיטבול שלו וקשר אותו לכיסא כששפט. הכלב תמיד היה שקט כשפרבר היה שם, אבל כשעזב, הוא נבח וכולם השתגעו. הייז התחנן בפניו לעשות משהו עם הכלב, אבל זה המשיך לקרות. יום אחד, פרבר חזר מחדר ההלבשה והייז כעס עליו וצרח שהכלב שלו חרבן. פרבר כעס על הכלב והרביץ לו באף, אבל הייז היה זה שחרבן על הרצפה.
משם עבר הייז לקנזס סיטי כהיל, ב-1973, ורוב הזמן בצמד. הוא היה אלוף סנטרל סטייטס לזוגות עם רוג'ר קירבי ובולדוג בוב בראון. הוא לפעמים עבד באנדרקארד בסנט לואיס ב-1973 בלי פוש. מוצ'ניק השתמש בו בהמלצת דורי פאנק האב, אבל לא עשה איתו כלום והבין מהר שזאת טעות. הוא הפסיק להשתמש בו כמה חודשים והתחיל מחדש. ב-1974 חזר עם פוש כהיל, ובצמד מאוד מוזר, הוא לווה בידי בובי הינן. הבוקר פאט או'קונור אהב את הינן כמנג'ר, והם לא השתמשו במתאבקים שלו בסנט לואיס. אבל לשים אותו עם הייז היה לא הגיוני כי הייז לא היה צריך שידברו בשבילו, והם היו באותו הגודל. זה לא היה חלק, כי הסגנון של הינן בפינה ושל הייז בזירה התנגשו. רוב הקרבות שלו מאותה התקופה היו במקום שני, עם הכוכבים הגדולים. הוא היה בתפקיד שהצליח בו, כי השתמשו בו לעתים קרובות במשך שבע שנים, והוא טס מכל טריטוריה שעבד בה. הוא היה הבחור שעבד בקרבות זוגות במקום השני, וזה שהפסיד לאנשים שטופחו לקרב אליפות העולם. היו לו כמה מיין איבנטים, מול השמות הגדולים, והנושא היה שמעולם לא ניצח כוכב בקרב יחידים. היו לו חמישה מיין איבנטים, שהיו הקרבות הגדולים שלו בקריירה בצפון אמריקה. הראשון היה באפריל 1974 מול אלוף ה-WWWF ברונו סאמארטינו, מתחת לקרב של הארלי רייס-פאט או'קונור. כדי להראות כמה היה כוכב, הוא הפסיד בפסילה ולא הוצמד, כי זרק את השופט אל ברונו. המופע הביא 10,854 איש, אבל מה שמשך היה הבאטל רויאל עם אנדרה הענק. המיין איבנט השני היה במאי, עם הינן בהפסד לדיק דה ברוזר מול 7,408 איש. זה היה המיין איבנט מעל הארלי רייס-קאובוי בוב אליס בקרב על תואר מיזורי. השלישי היה באוגוסט, מול דורי פאנק על תואר מיזורי, כשהפסיד בשתי הכרעות נקי מול 7,666 איש. הייתה דאגה, כי האנדרקארד לא היה טוב, ושאלו אם הייז, שלא ניצח בחור חשוב ביחידים, ימשוך מול פאנק, כי אנשים יחשבו שהוא מקפצה לקראת האתגר של פאנק מול אלוף ה-NWA, ג'ק בריסקו. הקהל היה ממוצע ונחשב להצלחה. במרץ 1976, היה באחד המיין איבנטים כשהפסיד לרייס בקרב על תואר מיזורי מול 9,608 איש, והמיין איבנט היה באטל רויאל עם אנדרה שמשך את הקהל. במאי הוא הביא 4,680 איש בלבד, כשהפסיד לבוב באקלנד בקרב על תואר מיזורי. זה לא עבד כי הייז מעולם לא ניצח בקרבות גדולים, ובאקלנד קיבל פוש כי הוא אתלט, ולא כי משך קהל.
רצף הקרבות שלו במקום השני החל במרץ 1974, כשהוא וטרי פאנק עשו תיקו עם או'קונור ואליס. באפריל, מתחת לקרב של ג'ק בריסקו-דורי פאנק, הוא ורייס נספרו בחוץ עם או'קונור ובובו ברזיל. במאי, הוא ומורדוק עשו תיקו עם ברזיל ואו'קונור. ביוני, הוא, רייס וקירבי הפסידו לא'וקונור, ברזיל ורופוס ג'ונס. באוגוסט, הוא וביל מילר ניצחו את אליס וברזיך. בהמשך החודש עשה תיקו עם או'קונור. בספטמבר, הוא והוגו באביץ'- שהחליף את לארס אנדרסון שעזב כי סירב להפסיד לברזיל, ואף אחד לא עזב בגלל ג'וב שמוצ'ניק ביקש- הפסידו לאו'קונור וברזיל. באוקטובר, הפסיד בפסילה לברזיל. בנובמבר, הוא ומילר הפסידו לאו'קונור ואדוארד קרפנטייה. כעבור שבועיים, הוא, מילר ומורדוק ניצחו את ברוזר, או'קונור וג'רי בריסקו. בינואר 1975, הוא ורייס הפסידו לדורי פאנק וברזיל, והייז הפסיד מתחת לבריסקו-ברוזר. כעבור שבועיים הפסיד בפסילה לג'ונס, מתחת לדורי-קילר קוואלסקי. הוא ורייס ניצחו את או'קונור וברזיל בפברואר מתחת לבריסקו-דורי. כבור שבועיים הוא וצ'אק או'קונור- ג'ון סטאד- הפסידו לג'וני ולנטיין וסיילור ארט תומאס מתחת לרייס-דורי. במרץ, הוא, מורדוק ומילר הפסידו לברוזר, או'קונור וקרפנטייה מתחת לרייס-ג'וני ולנטיין. באפריל, הוא וסטן סטזיאק הפסידו לדורי פאנק ואו'קונור. לארי מטיסיק, הפרשן של סנט לואיס, אמר ששיחק טניס נהדר והיה מצחיק. הוא לא גרם לצרות ותמיד שמעו אותו בגלל קולו הגדול. בחור מקצועי.
הוא היה דומה לדיק מורדוק, שהצחיק את כולם, אבל הפוך ממנו באישיות, כי מורדוק היה גס, וולגרי וסיפר בדיחות גזעניות. הייז לא קילל. הוא עבד בעוד מקומות בשנים הבאות, כשהיה כוכב, אבל לא ממש כוכב, כולל עוד ריצה בטקסס. בגלל בעיות ברכיים, ורן גאנייה שכנע אותו לבוא וללוות את סופר דיסטרוייר- הספוילר, דון ג'רדין- ב-1977. הוא לא רצה, אבל כשגילה, בגלל הינן, שהמנג'רים ב-AWA קיבלו כמו המתאבקים שליוו, וגאנייה אמר לו שילווה מיין איבנטרים, הוא הסכים. הייז והינן עבדו כמנג'רים, עד שהינן עזב לג'ורג'יה של ג'ים בארנט ואולי אנדרסון.
הייז גם התלבש בטוקסידו ושיחק אריסטוקרט עשיר שמזלזל במעריצים הפועלים בקהל והמתאבקים הפועלים, ובעיקר בפדרו מוראלס, לא קרא פורקי, וקראשר, שייצג את מי שתיעב ושתה בירה. הוא הלך לטלוויזיה ואיים לקרוא לפייר טרודו ולמלכה אליזבת' אחרי קרבות שסופר דיסטרוייר הפסיד בהם. זה בנה לקרב טוקסידו מול קראשר, וקראשר קרע לו את הטוקסידו. כשג'רדין עזב את הטריטוריה, הייז הביא את סופר דיסטרוייר מארק 2- בוב רמוס, לימים סרג'נט סלוטר. אחר כך הביא את סופר דיסטרוייר מארק 3- ניל "האנגמן" גאיי, שהתאבק בממפיס כז'אן לואי, שותף של ג'וז לאדו, כשותף של השני. אנג'לו מוסקה היה השותף של השני גם. כשהינן חזר לאחר שאולי פיטר אותו מג'ורג'יה, הוא גנב את מארק 2 מהייז שהפך לפייס. היו כמה קרבות של מארק 3 והייז מול מארק 2 והינן, ואפילו קרבות בין הינן להייז. אפילו בנו לזה שהייז הלך לאויבו הוותיק, קראשר, שיעזור לו מול מארק 2 והינן. אחרי שהפיוד נגמר, הייז עזב לפלורידה. הוא וסלוטר הגיעו יחד למופע בוויניפג והפכו לחברים טובים, ואפילו גרו יחד כמה שנים בסטנפורד כשעבדו ב-WWF. סלוטר אמר שתמיד כאב לו, והוקל לו שחברו כבר לא יסבול.
סלוטר אמר לאתר של WWE שכאב לו כשקם בבוקר. כל כך כאב לו עד שהוא אפילו לא יכול היה לקום מהמיטה לשירותים. לפעמים הוא היה זה שהביא לו קפה. אלפרד היה חשוב לו כחבר והיה נהדר. הוא אהב אותו מאוד ותמיד יהיה לו מקום חם בלב, ובנשמה. הוא היה אבא וסבא נפלא שאהב את ילדיו ונכדיו. סלוטר ראה איך התנהג למשפחתו, חבריו, המעריצים וכולם. הוא מקווה שלמד ממנו. הוא היה אנגלי מושלם- עם שפה מושלמת ולא מקלל. לפעמים הם שיחקו בגולף והוא החמיץ. במקום לקלל, הוא הרים את הכדור ואמר לו להיכנס לחור. הוא היה גאה שלא ביקש כלום. הוא יודע שאלפרד נלחם עד הסוף וסירב לעזרה, וכשעזב את העולם, רצה שראשו יהיה מורם בעולם החדש.
בתו של פיטר מאיביה, אטה, הכירה את הייז מאנגליה בשנות ה-60, אביה והייז היו שני הכוכבים הגדולים אז. כעבור שנים הם נפגשו שוב בטקסס והייתה לו אישה יפה ובלונדינית, עם שני ילדים קטנים בני 4-5, בגיל של רוק. הם התחברו המון, ואנדרה ורד בסטיאן גם היו, שם בדאלאס. היה נחמד כשכולם חיו בטריטוריה יחד, והיה קל לחגוג. כעבור שנים, הם שוב נפגשו בקונטיקט ב-WWE, שם עדיין היה חיוני ואנגלי. הוא היה ג'נטלמן, עם חוש הומור נהדר ואהב את כולם. אף אחד לא אמר עליו משהו שלילי. ב-1996, כשרוק נכנס לעסק, הם נפגשו בביתו של פאט פטרסון. הוא היה כמו שלד. הוא איבד כל כך הרבה משקל. הפעם האחרונה שהתראו הייתה באולם, לפני שלוש או ארבע שנים. הוא היה בכיסא גלגלים והיא רכנה לנשקו. הוא לחש שהיא גאה ברוק, והיא הנהנה וחיבקה אותו. לאחר ה-AWA, עבר לפלורידה כמנג'ר היל, והיה האיש שהפך את סר אוליבר האמפרדניק מהיל לפייס. באנגל הזה האמפרדינק הפסיד בקרב בו יצטרך ללוות את דאסטי רודס לחודש. לאחר מכן הוא נתן את בית האמפרדינק לחברו הטוב מבריטניה- האמפרדינק שיחק בריטי אבל היה ממינסוטה ובלי מבטא- הייז. לאחר חודש הוא רצה את הקבוצה, והייז סירב ותקף אותו, והפך אותו לפייס. הייז המשיך להתאבק לפעמים, בעיקר כהיל שיוציא אובר פייסים צעירים בהאוס שואוז.
האמפרדינק כתב בפורום שהייז היה בחור נפלא וגם וורקר מוכשר. הם נפגשו אצל ורן גאנייה כשליווה את סלוטר. כעבור שנים, הם עבדו בפלורידה באנגל. הם נלחמו קצת באותו הזמן וזה היה כיף. הוא לא יודע לגביו. בפעם האחרונה הם התראו לפני שלוש שנים במועדון אוזני הכרובית. הוא היה חולה וממש לא נהנה, והמוות שלו לפחות עצר את הסבל. הוא לא רצה לחיות את חייו ככה. הוא היה נדיב, אדיב, מצחיק ובחור טוב. הוא הגיע לקרוליינה, כאחד מהפרשנים ההילים הראשונים. הוא התחיל שם כפרשן צבע לאחר שרודי פייפר היה קצת פרשן היל והתפרסם יותר בג'ורג'יה. הוא התחיל רגיל, אבל נהיה קצת יותר היל כשאמר בציניות את שמו של ג'וני ווייבר, הפייס הוותיק שאז היה מידקארדר שעבר זמנו. זה לא היה חשוב, הפיוד היה שהייז ליווה את כריס מרקוף וניקולאי וולקוף מול ווייבר ושותפיו, כמו מר רסלינג 2 וג'יי יאנגבלוד. הייז ליווה קצת את ג'ימי ואליאנט כהיל בשם המלך ג'יימס. ואליאנט היה מגולח, ועמד מאחורי הייז עם כתר. זה היה רעיון רע, ואליאנט לא ידע להתאבק ובתפקיד הזה לא דיבר. זה לא נמשך הרבה זמן, והוא עזב וחזר כבוגי ווגי מן, הגימיק שהפך אותו לכוכב בטריטוריה. הריצה האחרונה של הייז הייתה ללוות את בילי רובינסון והכוכב במסכה במונטריאול ב-1982-83. אפילו כשמצבו הפיזי מנע ממנו להיות מיין איבנטר והוא עזב את קנזס סיטי, סם מוצ'ניק הטיס אותו מכל טריטוריה בה עבד ושמר עליו חזק. באפריל 1977 הוא הפסיד שוב מול ג'ק בריסקו על תואר מיזורי, מתחת לקרב אליפות NWA של רייס-ארני לאד שהביא 8,125. הוא עבד פה ושם, ואפילו היה אמין מספיק בעיר בסוף 1980 כדי שמתאבקים צעירים ינצחו אותו לפני קרב אליפות עולם. בקרבות הגדולים האחרונים שלו, היה במקום השני בפברואר 1980 והפסיד לדיוויד ואן אריק, שהיה צעיר ממנו ב-31 שנה, מתחת לקרב של הארלי רייס-קווין ואן אריק על תואר העולם שהביא 8,681 איש. הוא גם הפסיד לרוקי ג'ונסון באפריל 1980, והקרב הגדול האחרון שלו בעיר היה קרב תואר WWF בו הפסיד לבאקלנד ביוני 1980, מתחת לרייס-ג'ונסון על תואר ה-NWA.

YossihNew · 15/4/25

הספד לכריס טולוס- 22 באוגוסט, 2005:

כריס טולוס, החצי הבוגר מאחד מצמדי האחים הגדולים בהיסטוריה, מת באונטריו בגיל 75. הוא חלה במלנומה, סרטן עור, ומת בבית החולים שם היה קצת זמן. הסרטן התפשט ללבו והוביל לכשל. האחים טולוס, כריס וג'ון, היו צמד בשנות ה-50 וה-60, והיו אלופים בצפון אמריקה. הם היו צמד ההריסה מהמילטון, שם שלימים האנדרסונים יקחו לצמד ההריסה ממינסוטה. הם היו היוונים המוזהבים. ג'ון התפרסם בשנות ה-70 כשעבד בדרום קליפורניה מול פרדי בלאסי. בנוגע לצמדי אחים, האחים טולוס היו בפסגה, אולי מתחת לפאנקים והבריסקוז. הם לצד מייק ובן שארפ, והאחים ג'ורג' וסנדי סקוט המעופפים, ואולי ריק וסקוט סטיינר, האחים דוסק המלוכלכים, מאד דוג ובוטצ'ר ואשון, והאחים ואן אריק כצמד האחים הכי גדול.
רד בסטיאן, שהתאבק מולם, אמר שהיו זהים, וכריס היה נחמד והם נסעו ביחד. טולוס נולד בדצמבר 1929. הוא ואחיו בשיאם היו אנשים בכושר ובלי גימיק, הילים סטיפיים, וג'ון ידע להתראיין. כריס היה נמוך, 1.80 מטר ו-106 ק"ג, אבל היה בכושר והשקט מביניהם. לאחים טולוס לא הייתה בטן גדולה, הם רצו והרימו משקולות ועבדו המון זמן בקצב טוב. היום הם בטח לא היו מרשימים עם הסטרואידים, אבל הם היו המתאבקים בכושר הטוב אז. מחוץ לזירה הם התלבשו יפה והאמינו שהקהל לא ישלם כסף לאנשים שנראים כמו בקהל. כריס הגיב לג'ון, ג'ון תמיד שאל "זה לא נכון, אחי כריס?" וכריס אמר "נכון, אחי ג'ון". עשורים לפני קאצ'פרייזים, הם אמרו שהדרך היחידה לאיית היאבקות זה ט-ו-ל-ו-ס. כריס התאבק בין 1948 ל-1983, אבל לא היה כוכב בשנות ה-70. הוא ואחיו היו צמד בעיקר בין 1951-1967. הצמד נפרד וכריס הצליח באומהה, והיה לו פיוד עם מייק דיביאסי, האב המאמץ של טד. ככריס "הגוף" טולוס הוא נלחם מול ג'ין קיניסקי על תואר ה-NWA בשנות ה-60. ג'ון הוביל בקליפורניה ועזר בבוקינג, והביא את כריס לקצת זמן, אבל הוא חזר לקנדה להישאר ליד משפחתו. בשנות ה-70 עבד באונטריו ובמישיגן של השיק, פרנק טאני ודייב מקגיני. הוא היה אנדרקארד קבוע שנתן לפייסים קרב קשה לפני שהפסיד להם.
הכהונה הראשונה שלהם הייתה בקליפורניה, שנה שלישית כצמד. הם היו אלופי החוף הפסיפי לזוגות, וניצחו את אנריקה וראמון טורס באוקטובר 1953 בסן פרנסיסקו. בדצמבר הפסידו לאנריקה ורוני אטצ'יסון. הם היו אלופי דרום מערב המדינה לזוגות באמרילו בשנות ה-50. ב-1962 אצל פרנק טאני, הם היו אלופים בינלאומיים לזוגות והפסידו במרץ 1962 לוויפר בילי ווטסון וברוט- לימים קלונדייק ביל. הם היו אלופי ארה"ב לזוגות ב-WWWF, כשניצחו את קילר קוואלסקי וגורילה מונסון בדצמבר 1963, ובפברואר הפסידו ואתם לארגנטינה אפולו ודון מקלאריטי.
הם היו אלופי הזוגות המקוריים של ה-NWA אצל ג'ים בארנט במישיגן ב-1964, כשהגיעו כאלופים והפסידו לג'וני ברנד ומוריס המדהים במרץ 1965. הם גם היו האלופים בפלורידה ביוני 1964 כשניצחו את דון קרטיס ואייב ג'ייקובס, וכעבור 12 ימים הפסידו לאדי גרהאם וסמי סטימבוט. הם היו אלופי הזוגות במערב קנדה כשניצחו את דאטץ' סאבאג' ודון ג'רדין- לימים הספוילר- בפברואר 1967, ובמרץ 1967 זכו מהם בפעם השנייה. באוקטובר הפסידו לדוקטור ג'רי גרהאם ועבדאללה הקצב. אולי הם הפסידו וזכו שוב כעבור שלושה שבועות באפריל 1967 מדון ליאו ג'ונתן ורוקי ג'ונסון. דורי פאנק ג'וניור אמר שכריס הגיע לאמרילו באמצע שנות ה-60 ונראה כמו ג'ון. הוא התאמן ומתח גומי, והזיע עוד לפני הקרב. הוא היה אתלט טוב, אבל הוא לא ידע על הרקע שלו. ג'ון טולוס עבד בשנות ה-50 ובזמנו הייתה מסיבה עם דורי האב, וריפ הוק אמר לג'ון לשפר את מצב גופו, למרות שג'ון נראה אתלטי יותר. ההיאבקות בוונקובר אצל סנדור קובקס וג'ין קיניסקי גרמה להם להתפרסם ולהיפרד. ונקובר שודרה בכל קנדה. אחרי כמה שנים כריס עבר לאומהה כמתאבק יחידים ואז חזר להמילטון. כריס לא היה נשוי והמשיך להתאבק באזור. המשפחה הייתה קרובה והוא טיפל באמו, שמתה ב-2001 בגיל 102, ובאחותו שסבלה מטרשת נפוצה.
כשהאחים היו בשיאם, הם הטיסו את אמם לטריטוריות כדי שתראה אותם במיין איבנטים. חברת המשפחה אמרה שכריס היה מופנם ומעט ידעו שחלה. הם היו משפחה קרובה. ב-1970 ג'ון עזב את ונקובר, שם עבד חמש שנים, ונסע במורד החוף כשחשב שבגיל 40 הקריירה שלו נגמרה. הוא קיווה למצוא עבודה בנסיעה. הוא קנה עיתון וראה פרסומת לקרבות באצטדיון, שם התאבקו פרדי בלאסי, צ'ארלי מוטו, ג'ולס סטרונגבו ובובו ברזיל. בלאסי וטולוס הכירו מפיוד בדרום קליפורניה ב-1953, ובלאסי השיג לו עבודה וטיפח את טולוס הדברן הנהדר כהיל ראשי מולו. טולוס הצליח עוד עשור כמיין איבנטר, בעיקר בגלל הפיוד האגדי ב-1971 מול בלאסי עם אחד מהאנגלים המפורסמים בהיסטוריה. טולוס זרק אבקת מונסל, שגנב מתיק של רופא אגרוף מפורסם, וזרק אותן לבלאסי בעיניים בשידור חי במאי 1971. בלאסי בדיוק קיבל את פרס מתאבק השנה וטולוס האמין שבתור אלוף אמריקה הוא צריך היה לזכות. דיק ליין, הפרשן, הוציא את האנגל אובר והיה מלא כאוס. אמרו שבלאסי עיוור בעין אחת ולא יתאבק שוב. הוא עבר ניתוח ברך, החלים ונסע ליפן, ואז חזר כעבור כמה חודשים לקראת קרב בלוס אנג'לס קולוסיאום באוגוסט 1971. זה היה מהקרבות הכי גדולים עד אז, ושבר שיא הכנסות של 142,000 דולר- אבל אולי לא, כי אומרים שזה לא היה המספר. ג'ון היה אלוף אמריקה תשע פעמים, והביא את כריס כשותף כשהיה בקליפורניה, פעם כהיל, כשכריס יצא מהקהל כמו אנגל של ההבנרים התאומים, וכפייס ב-1972 מול בלק גורדמן וגוליית', או קינג'י שיבויה וקילר קוואלסקי, הפעם האחרונה שהיו צמד.
בילי גרהאם גם היה בטריטוריה בצמד עם טירון ענק, מינטון הגדול, שלימים הפך לביג ג'ון סטאד. הוא נלחם בדרום קליפורניה כמה פעמים מול האחים טולוס. הוא אמר שהוא וסטאד היו ירוקים ויכלו רק לפגוע באחים טולוס. נמאס להם מסטאד אז הם הכניסו את גרהאם, ואז הוא הרביץ להם והם כעסו ואמרו לו לצאת. גרהאם סיפר שכריס רץ על החוף כל היום והיה שזוף, ובישל אוכל יווני לו ולג'ון. הוא תמיד חייך ואהב את החוף בסנטה מוניקה. אבל הוא לא היה איש פרומואים כמו ג'ון, שהיה האיש עם הפרומואים לצמד. למדיסון סקוור גארדן הגיעו ב-1959, בתקופה בה ארגנטינה רוקה ומיגל פרז תמיד היו במיין איבנט. הם הפסידו רק פעמיים בחמש שנים, במיין איבנטים.
הם עבדו עם כל הצמדים הפייסים, מארק לווין ודון קרטיס, רד בסטיאן והייסטאקס קלהון, ובאוקטובר 1959 עבדו עם רוקה ופרז עד לשעת העוצר, כשרוקה ופרז זכו בהכרעה הראשונה, מול 11,596 איש. הם עזבו וחזרו ב-1960, וביולי הפסידו בפסילה לברונו סאמארטינו ואיליו דיפאולו. לאחר שניצחו את הנערים הבווארים, קיבלו עוד מיין איבנט באוגוסט מול 11,000 איש בקרב מול רוקה וברונו. כעבור שנתיים בספטמבר 1962 חזרו וניצחו את הפביולוס קנגרוז בקרב האחרון בקארד מול 16,274 איש. הם גם עבדו בקרב האחרון באוקטובר מול פרז וארגנטינה אפולו כששוב ההכרעה השנייה הסתיימה בגלל העוצר. הם ניצחו את הכפריים סקאפלין, נלחמו חצי שעה עם רוקה ואדוארד קרפנטייה, ניצחו את אפולו ופרז, היו בתיקו עם פרז ופדרו מוראלס, ואז תיקו עם מוראלס ואפולו לפני העזיבה במרץ 1963. בנובמבר חזרו לתקופה אחרונה בגארדן, וניצחו את ברוט ברנרד וסקאל מרפי, הקנגרוז ומורלס ופרז בינואר 1964. הם עזבו להיות אלופי הזוגות ב-NWA. כריס, שהתאמן אצל ווי ווילי דיוויס, פרץ שנה לפני שג'ון החל להתאמן ב-1949. מהר מאוד הם הופיעו כצמד אצל ג'ולס סטרונגבו וקיבלו פרסום ארצי, וגרו קרוב לבלאסי.
כריס היה מתאבק מספיק חזק ובתחילת שנות ה-50 באדי רוג'רס גייס אותו לחבורה שלו. הוא היה כוכב שקבע תאריכים בקולומבוס, אוהיו והכריח את הפרומוטרים להביא את החבר'ה שלו. רוג'רס לא רק קיבל מיין איבנטים וכסף, אלא גם נתח כעמלת בוקינג מהאנדרקארד. זה הבטיח חשיפה ועבודה ביותר חלקים מהמדינה. אבל טולוס סירב כי רצה שליטה על עצמו. ניק גולאס הביא אותו לטנסי, וחשב שבתור יוונים יעזרו אחד לשני ותוך חצי שנה הוא ירוויח המון. טולוס אמר שהעסקים היו נהדרים והוא הרוויח כסף, אבל הכי קשה היה לקחת כסף מגולאס הקמצן. טולוס אמר שכשעבד שם, פרומוטר ערך קרבות עם מירוץ מכוניות באלבמה או בג'ורג'יה. הוא הגיע לשם והמקום היה מלא, אז הוא קיבל 1,500 דולר במזומן לקרב, בשנות ה-50 זה היה חסר תקדים. טולוס אמר שלפי הנדיבות האיש לא היה פרומוטר. שיא בקריירה שלו היה שביקר ביוון בזמן שהתאבק באירופה. הוא נפש כל היום והתאבק כל לילה, ובמשך חודש היה בכרתים. ג'ון חי 35 שנה בדרום קליפורניה וקרא לבנו כריס, וחזר להמילטון ביוני. כשדיבר עם חברת המשפחה קצת אחרי שחזר והיא שאלה איך כריס, הוא אמר שהוא גוסס, והוא דוחף אותו בכיסא גלגלים כל יום.

YossihNew · 13/5/25

מותו של קראשר- 31 באוקטובר, 2005:

כשסטיב אוסטין הצליח בתור ההיל האנטי סמכותי ושותה הבירה שהפך לפייס ב-1997, המון אנשים ניסו לטעון שזה בגלל שינוי בערכים חברתיים. אבל כשאמרו את זה לדייב, הוא ידע שזה לא נכון. סטיב אוסטין היה רק גרסה מודרנית של הפייס העממי, שלא יפה, אבל בסוף, אנשים בטוחים שהוא האיש הכי קשוח בזירה ותמיד יעשה את העבודה בסוף. כל מה שצריך לעשות זה להסתכל על קראשר, שבמערב התיכון בשנות ה-60 וה-70 הקדים את סטון קולד. הוא היה האיש שנודע כמתאבק שפרסם את מילווקי, כמו פרסומת לבירה שטענה שהיא הבירה שפרסמה את מילווקי. מרים משקולות לשעבר עם מבנה גוף מדהים יחסית לאז, לפני הסטרואידים, כשפרץ לביזנס ב-1950, רג'י ליסוסקי היה היל ראשי, שהפך לפייס ראשי, ויותר מוורן גאנייה או כולם, סחב את ה-AWA. הוא המשיך כך הרבה אחרי שיאו הפיזי, ואפילו כשבקושי הצליח לעשות משהו בזירה. בשנות ה-50, היה הצמד של האחים ליסוסקי, רג'י וסטן- סטן הולק, שלא היה קשור אליו והפך לסטן נילסן. בגלל המראה החזק עם החזה הרחב שלו, והוא עשה מבחני כוח והציבור ידע שהוא חזק, וסגנון הברולינג שלו, הוא הפך למתאבק יחידים מוביל בכל מקום בו היה, כקראשר ליסוסקי. אבל כמו רוב ההילים הברולרים של התקופה, הקהל החל לכבד אותו על קשיחותו והוא הפך לאחד, היחיד, הקראשר. איש שנחשב לחבר היכל תהילה על כוח משיכת הקהל שלו כיחיד וכצמד, עם דיק דה ברוזר שהיה "בן דודו", הם היו דמויות מצוירות שקמו לחיים. ברוזר היה קשוח יותר מפחיד כי הסיפורים על קרבות הרחוב שלו היו אגדיים ואמיתיים. קראשר היה יותר קשור לקהל כאיש עממי. הוא התלבש כמו כל פועל צווארון כחול עם חיים מלאים בחטאים של המעריצים שלו. הוא תמיד היה עם סיגר גדול, נתן פרומואים בהם דיבר על כך שנשאר בכושר כשרקד פולקה עם שמנה, והלך מבר לבר ושתה בירה כשדיבר בקולו המיוחד על איך שיכסח נקבות כמו האחיות דולי (הצמד הצעיר של האנדסום הארלי רייס ופריטי בוי לארי הניג) או הוואשונים, או יריבו הקלאסי, ניק בוקווינקל.
הצמד שלו עם ברוזר המנוח, שמת בסוף 1991, הביא המון כסף כמתאבקים מובילים להמון זמן בתור צמד. זה היה פשוט, איבן וקארוך קלמיקוף היו צמד רוסי טוב במלחמה הקרה. פעם, ה"מתאבקים" היו הפייסים ו"לוחמי הרחוב" שהשתמשו בכל טקטיקה כדי לנצח היו ההילים. אבל מול רוסים, הקהל רצה שלוחמי הרחוב ירביצו להם ולא שהמתאבקים יפילו אותם. רייס והניג, שני קשוחים ששיחקו יפים באותה התקופה, לא היו שונים מהצמדים של ליסוסקי בשנות ה-50, והמעריצים ממעמד הפועלים רצו שיתמודדו עם בריונים לוחמי רחוב ולא שיתאבקו עם הלוחמים האתלטים והפייסים ברוסטר. אבל כשקראשר משך הכי הרבה כסף, הוא בקושי הצליח לזוז בגלל גיל ופציעות, אבל היה כל כך אמין עד שזה לא שינה. באותה התקופה, לא היו חוזים מובטחים, וכשהיה לך אנגל ועבדת בפסגה, לא עבדת רק עבור עצמך, אלא עבור כל מתאבק בארגון שהתפרנס מהמופעים החודשיים באולמות. מיין איבנטר לא יכול היה להחמיץ קרבות, כי התוצאה של פרסום כוזב הייתה ירידה בקהל בחודש הבא. כשקראשר היה בפיוד, לקחת חופש עבור פציעות לא היה בתכנון בכלל. בקריירה שלו, הוא שבר את המרפק 11 פעמים, ופשוט המשיך, ולא סידר אותו או החמיץ קרבות, ולא הלך לבית החולים. הוא לא יכול היה להרשות לפציעות להאט אותו. כמובן, הוא שילם על זה בסוף הקריירה שלו כשהיה שבור, ואפילו יותר לאחר שפרש מהזירה. לאחר הפייס טרן שלו, לא הייתה תקופה, אפילו כשנראה מגוחך לאנשים מבחוץ כמיין איבנטר, שהקהל שנא אותו, אפילו הצעירים, ולא הייתה סיבה שיעשה טרן. הוא הפך לחלק מהתרבות בערים שלו. הבחור בבגדים המיושנים עם המראה המיושן שסימן את אול סטאר רסלינג הנצפית כל סופ"ש. בתור דמות ייחודית, שלא התבססה על היאבקות, התעופפות או מראה, הוא נשאר חסר גיל כל עוד המשיך להרים משקולות, וזאת לא הייתה בעיה. אפילו כשקראשר לא יכול היה לשמור על עצמו השנה, הוא הרים משקולות כל יום. זה היה כמו לצחצח שיניים, עד הסוף המר. הוא מה שחסר בהיאבקות היום, דמות ייחודית שהציבור קונה הכרטיסים יכול להיקשר אליה. הוא ייצג אותם, ולא אכזב אותם. אם הפסיד בקרב זוגות, השותף שלו הוצמד. אם הייתה סיבה שיפסיד בקרב יחידים, כמו לבנות היל לקרב אליפות מול גאנייה, זה נעשה בצורה בה לא הפסיד נקי, ואז הוא נקם. לא משנה כמה השניים התנגשו, גאנייה הבין את זה, ועד שהאלק הוגאן בא, הוא לא החליף את קראשר. קראשר היה אלוף AWA עולמי למשקל כבד שלוש פעמים, אבל לזמן קצר, כי לא היה צריך את התואר, וגאנייה אהב שהתואר עליו או על אנשים שנתנו קרבות חזקים. קראשר החזיק בתואר 11 ימים כהיל ב-1963, ושוב כמה שבועות בסוף השנה, ואחרי הטרן, שלושה חודשים ב-1965 בפיוד מול מאד דוג ואשון. השיא של קראשר וברוזר כצמד בא בשנות ה-60 בפיודים מול רייס והניג והוואשונים. הם גם הצליחו אחר כך, כולל 11 חודשים כאלופים ב-1975-76, אבל קרבות הזוגות שלהם מחוץ לשיקגו בשנות ה-70, שם המשיכו לשלוט באמפיתיאטרון הבינלאומי, היו אירועים מיוחדים בהם לקראשר או לברוזר נמאס מהיריבים ההילים וכל אחד הביא את השותף האהוב עליו. ברוזר משך המון בסנט לואיס, והיה הלא-אלוף הכי מושך שם בשנות ה-60 וה-70. קראשר, שהצליח בהתחלה בסנט לואיס, כולל כמעט קהל מלא בפברואר 1967 מול וילבור סניידר, לא עבד שם שוב אחרי 1968. האשימו את זה בקרב שלו באפריל 1968 מול סניידר, שהיה המיין איבנט הכי גרוע באותה התקופה בסנט לואיס. אחרי שמילא כמה מחויבויות, הוא לא חזר לשם. חלק מזה היה גם שבעיר הזאת, ברוזר היה המקור והתאבק כיחיד.
ועדיין, באותו הזמן, כשערך את הבכורה שלו ביפן בסוף 1967, הוא היה כוכב אמיתי מיד, בעיקר בקרב האליפות הבינלאומית למשקל כבד שלו מול ג'ייאנט באבה. למען האמת, בשיא של באבה ואנטוניו אינוקי כצמד ב-1967-71, שנחשב לגדול בתולדות המדינה, הם הפסידו רק שלוש פעמים- לסניידר ודני הודג', לאחים דורי וטרי פאנק, ובאוגוסט 1969, בקרב שתי הכרעות משלוש לברוזר וקראשר. קראשר ואינוקי השיגו הצמדות, וברוזר הצמיד את באבה והם זכו בתארי הזוגות הבינלאומיים. כעבור יומיים, באבה ואינוקי ניצחו בשתי הכרעות, כשהראשונה פסילה כפולה, ואינוקי גרם לקראשר להיכנע לאוקטופוס. קראשר עבד במערב התיכון, והיה בצמד עם הפייסים הגדולים שם, וזכה בתארים עם רד בסטיאן ובילי רובינסון בשנות ה-70 בשיא של ריי סטיבנס וניק בוקווינקל. בשנת ה-70, הוא היה טוב בצמד עם וורקר טוב, בסטיאן היה השותף המושלם שלו לאיכות, כי מכר בגדול, וגרם לקהל לחכות כשהם ידעו שהכל ישתנה כשקראשר ייכנס. שיקגו הייתה שונה, כי קראשר וברוזר היו שם גם כשלא עבדו באותה הטריטוריה באופן קבוע. ברוזר וגאנייה היו שניהם בעלים שם, אז במופעים היו מתאבקים מה-AWA וה-WWA של ברוזר, וקראשר וברוזר קיבלו יותר יריבים, כי נלחמו מול ההילים הגדולים ב-AWA וב-WWA. עוד בגיל 40 ואפילו עד אמצע שנות ה-50, הוא כבר לא הצליח לזוז או להתאבק. אם היית מעריץ חדש, וראית אותו בפעם הראשונה, לא הבנת איך בחור כל כך רע קיבל כזה פוש. אבל הוא היה הבחור שסחב את העגלה כי אנשים האמינו שהוא קשוח מכולם, והוא דיבר ככה. לא משנה אם קראשר לא ידע מהלכים, הוא הפך מבריון רחוב מסוכן לברולר שנתן לקהל את מה שרצו, הדם של ההילים, או הכתפיים שלהם מוצמדים למזרן בסוף הלילה. הוא בקושי נתן באמפים, ומכר מעט, בעיקר בגלל הגימיק שלו שהיה בלתי חדיר. הוא הוגן והיה בזירה עם וורקרים מדהימים, כמו בוקווינקל וסטיבנס, שהיו צריכים לגרום לו להיראות טוב. אבל היו לו המון פיודים טובים מול אנשים כמו ג'סי ונטורה ובילי גרהאם, שם בנו את הקרבות על הליכות ופוזות, מבחני כוח וקצת ברול. הוא התאבק פחות בטלוויזיה, וכשעשה סקוואש, זה היה במקרה מיוחד כדי לבנות לאנגל בו היל יתקוף אותו ויכסח אותו כדי לבנות קרב באולם. הוא לא היה צריך להתאבק הרבה בטלוויזה, וטוב שכך. הראיונות שעשה כל שבוע הוציאו אותו אובר ומכרו כרטיסים. הקרבות שלו בטלוויזיה היו קצרים, והוא בקושי מכר, בעיקר מכות לעיניים, וכמעט לא נפל.
הוא התפרסם מקומית ב-1972 כשעשה פרסומת צמיגים לחברה. הוא היה אמור לקרוא את התסריט של הפרסומת. הוא הגיע לאולפנים במעיל הספורט המיושן והסיגר בפה, הוריד את הז'קט ולבש רק תחתוני היאבקות. הוא ניסה לקרוא את התסריט, קימט אותו וצרח "תנו לי את הצמיג!". הוא תפס צמיג קרוב וכשהפנים שלו האדימו ועיניו יצאו מחוריהן, הוא קיפל אותו לחצי וצרח כאילו נתן פרומואים על הוואשונים, ואמר שהוא רוצה שכולם יקנו שם. הפרסומת הצליחה וזכורה עד היום. הדוגמה הטובה ביותר לקראשר, אחרי שיאו הפיזי אבל בשיאו כמושך קהל, היא הסרט "המתאבק", סרט שמייצג את ה-AWA בשנות ה-70 וגאנייה הפיק. קראשר, כמו רוב המתאבקים בסרט, שיחק את עצמו. הוא היה בסוף שנות ה-40 שלו אבל הוא וברוזר נראו כמו טנקים, גדולים יותר משאר המתאבקים. ברוזר היה ידוע כאחד מהראשונים שהשתמשו בסטרואידים בעסק עוד בתחילת שנות ה-60. בסוף, כשמאפיונרים מאיימים להרוג את הפרומוטר שאד אסנר שיחק כדי שימכור קרב והדמות של בילי רובינסון תנצח את גאנייה על תואר העולם, ברוזר וקראשר מצאו אותו עם המאפיונרים שאיימו עליו ועל החברה שלו, וכיסחו אותם עם מהלכי היאבקות. ההילים, הרוסים השנואים, הקליפורנים היפהפיים או הבריטים הסנובים כמו לורד אלפרז הייז, צחקו על קראשר כשותה בירה נחות, ממעמד הפועלים כמו אלו שתמכו בו. באותו הזמן, היו גם ההילים האכזריים, כמו הוואשונים או הטקסס אאוטלוז- דיק מורדוק ודאסטי רודס- כי הקהל ראה בריונים עם פה גדול שירדו על האהובים עליהם נלחמים מול קראשר וחוטפים. בסוף, אלא אם הייתה סיבה טובה שלא ולא היה חשוב מי ההיל, בזמן, קראשר עשה גרסה מיושנת ושל מעמד הפועלים של הקאמבק של הוגאן. הוא סיים עם אחד מהמהלכים הכי מגוחכים בהיסטוריה, מכת הבולו, שהייתה תנועת זרוע בלבד. זה לא היה חשוב- המעריצים חשבו שזה היה הרסני כמו מכת נוקאאוט של ג'ורג' פורמן. ההילים עפו- היריבים שלו היו הילים כמו סטיבנס ובובי הינן- והקהל עזב בשמחה. חוץ מצבע עור והעובדה ששיאו כמתאבק מוביל נמשך עשורים, הוא לא היה שונה מ-JYD בלואיזיאנה, ואולי יותר דומה לרודס בדרום מזרח המדינה. אבל אף אחד מהם לא משך הרבה זמן כמוהו. למען האמת, הערים הללו היו שבועיות או דו שבועיות, וה-AWA ערכו מופעים חודשיים והדמויות לא נשחקו. קראשר נעלם מאור הזרקורים באמצע שנות ה-80, כשפתאום הזדקן בקיץ אחד. ההופעה האחרונה שלו במופע היאבקות, שהייתה פתטית, הייתה כשג'רי לולר הוציא אותו אובר באנגל בה היה לבוש באותה צורה אבל בקושי זז. זה היה באירוע של ה-WWF ב-1998. זה היה מאוד נוסטלגי לקהל במילווקי, אבל לעולם שצפה זה נראה מגוחך. אבל העולם לא הכחיש שפרט לגרסה המודרנית שלו, אוסטין, עבור האנשים בבניין הוא היה הכוכב הכי גדול באירוע.

YossihNew · 13/5/25

בתחילת השנה חששו, לאחר ניתוח להסרת גידול שפיר בגזע המוח שלו, שקראשר בן ה-79 לא ישרוד. הוא עבר שני ניתוחים ובקושי הצליח לבלוע, וחובר לאינפוזיה בחודשים האחרונים. הוא היה צריך טיפול ולא יכול היה לגור בביתו. קצת לפני מותו, המשפחה שלו ניקתה את ביתו, והבינה שלעולם לא יוכל לחזור. הוא מת ב-22 באוקטובר. היו לו בעיות בריאות, מ-40 שנותיו כמתאבק, כולל שני ניתוחי החלפת מותן והחלפת ברך, וניתוח מעקפים. כשנכח בקרבות היאבקות התיכונים של נכדו, ג'ייק, ונכח בטורניר המדינה בשנה שעברה, הוא התפרסם יותר מזה שזכה בתארי הזוגות והוביל מופעי אודיטוריום. נאמר שהוא היה מדוכא, ולא התאושש ממות אשתו ב-2003. הוא היה מדוכא בשנתיים האחרונות ובריאותו הידרדרה, למרות שהמשיך להרים משקולות עד הסוף. הוא נסע באזור אגם מישיגן כמה פעמים ביום בגלל בדידותו. הוא פרש כמה פעמים, ועזב את ה-AWA המון, כי גאנייה והוא התווכחו מי היה יותר אובר, ותמיד חזר. גאנייה היה צריך חיזוק בקהל, וזה לא היה כאילו קראשר, לא משנה כמה היה מוגבל בגלל הפציעות שלו, היה שנוא על המעריצים. כשהאלק הוגאן החליף אותו כמושך הקהל הגדול ב-1981, קראשר בן ה-55 סופסוף עבר לתפקיד משני. אבל הוא עדיין נלחם מול ג'רי בלאקוול ששקל 212 ק"ג על מי באמת קראשר, או עשה תחרויות שרירים והורדות ידיים עם ונטורה השרירי, והשניים יצאו אובר בפרומואים ויכלו להימנע מקרב היאבקות שלא היה יפה. ונטורה יצא ונראה כמו מפתח גוף, וקראשר, חזק אבל עם כרס בירה, נראה מגוחך כמו איש זקן עם סיגר בפה. אבל הקהל בחר במנצח, וונטורה ההיל התלונן כל שבוע איך ניצח את קראשר בפוזות והקהל הטיפש שלא הבין בפיתוח גוף עודד את קראשר השמן. ועדיין, אז, ה-AWA התרחבה לשווקים חדשים. בערים בהן קראשר היה חלק מההיסטוריה, הוא לא הזדקן עד הקיץ. אבל בשווקים החדשים, לאס וגאס וסן פרנסיסקו, כשראו אותו בסוף שנות ה-50 שלו ולפעמים במיין איבנט, היה קשה למכור אותו. ועדיין, ההילים היו מספיק טובים ולא נכון להגיד שנכשל, כי הקהל אהב את הקאמפיות שלו, אבל הוא לא משך קהל בערים החדשות. לאחר שהוגאן עזב את ה-AWA וגאנייה נאלץ להמשיך בלעדיו, קראשר עוד המשיך למשוך בערים בהן הייתה לו היסטוריה- הוא וברוזר מילאו את ההורייזון ב-1984 בפעם האחרונה שלהם כצמד, אפילו אחרי האלקמניה, אבל חוסלו בסן פרנסיסקו. פעם, מופע גדול של קראשר וברון מול הרוד ווריורס הביא רק 1,000 איש לקאו פאלאס. למרות שהתאבק קצת אחרי זה, אין ספק שיותר מ-15 שנה אחרי שזה היה צריך לקרות, לפי ההיגיון, והוא לא היה אמור להישאר כוכב, רק בקיץ 1984 לא שמעת יותר שזאת המדינה של קראשר. ועדיין, גם אחרי שנים, כשה-AWA הייתה גמורה לגמרי, הפרומוטר של ה-WWF זיין ברסלוף, שגדל בשיקגו וידע על קראשר, תמיד ניסה לקדם מופעים במערב התיכון, בעיקר במילווקי, עם קרב של הוגאן וקראשר כצמד כשקראשר היה בתחילת שנות ה-60 שלו. בתקופה של המאשינס, במילווקי, הוא עבד בקרב זוגות כקראשר מאשין במסכה.
אבל הריצה האחרונה שלו כאלוף הייתה כשגאנייה ניסה לשמור על הארגון שכל המתאבקים והמנהלים בו עברו לווינס מקמהן. מקמהן עשה את זה לאחר שגאנייה סירב לשקול את ההצעה המעליבה של וינס לרכוש את הארגון שלו, ולאחר שגאנייה סירב, וינס אמר לו שהוא לא מנהל משא ומתן. וינס הלך לתחנות ששידרו את התוכנית של גאנייה, והציע להם המון כסף כדי לשדר אותו, ולקח כמה מתאבקים שיכול היה. גאנייה נלחם והביא מתאבקים חדשים, כולל החזרה האחרונה של קראשר, ושל שותפו שגם היה אהוד, ברון פון ראשקה, שהיה לו סגנון ראיון משלו כשהרים את היד למצלמה ודיבר על ה"ציפורן". שני הכוכבים שהשיא שלהם אפילו לא היה בעשור הקודם ניצחו את השייח'ים הערבים הכי הזויים בהיסטוריה, בלאקוול וקן פטארה שלבשו לבוש ערבי וליווה אותם שייח' עדנאן אל קייסי, וזכו בתארי הזוגות. החזרה הזאת של קראשר הייתה הכי מסוכנת. זה כבר לא היה מונופול כשקראשר וגאנייה יכלו להתווכח מי היה הכוכב הגדול וקראשר עזב לכמה חודשים. בלי קראשר, גאנייה אז הרוויח פחות, אבל לא הפסיד כסף. כעבור כמה חודשים, קראשר התגעגע להיאבקות ולטריטוריה, וגאנייה התגעגע לכסף שקראשר הכניס לו. הפעם זה היה להישרדות, וגאנייה וקראשר לראשונה נלחמו והם היו מבוגרים מכדי לנצח. וינס מקמהן בא ולקח את רוב ההנהלה של גאנייה, כולל את הפרשנים שעבר זמנם כמו רוד טרונגרד ורודג'ר קנט (שלא היו שייכים ל-WWF אבל רצו לקחת מגאנייה הכל), הכרוז והמפיק אל דרושה, וגם אנשים כמו הוגאן, ג'ין אוקרלנד, בובי הינן, ג'סי ונטורה ואחרים. בגיל 58, קראשר לא יכול היה לעזור לארגון מול מישהו שהיה לו את הוגאן והשאר לצידו. גאנייה חתם על הסכם עם השטן, עם הרוד ווריורס, שיתניעו את הטריטוריה כהילים. הווריורס היו שריריים, והגימיק שלהם היה לא למכור, לא שונה ממה שהוציא אובר את ברוזר וקראשר דור קודם לכן. גרוע מכך, הצעירים אהבו אותם ועודדו אותם. באותו הקיץ, המבוגרים שראו את קראשר לא משפיע, כבר לא ראו אותו כאיש הקשוח שאולי הזדקן, אבל עדיין יכול היה לכסח כל פרחח. הוא הפך במהירות לאיש זקן שלא יכול היה לעשות כלום. בשיקגו, אנשים זוכרים איך אנימל הרים והפיל את קראשר, ובמהלך אחד, זה היה משהו שלא היה צריך לקרות, אבל הוק ואנימל היו צעירים מכדי להבין. הוגאן וברסלוף, לא מחמלה לתקופה שלו ב-AWA אלא כי ידע שיוכל להביא קהל, נתנו לו פרידה בערים שלו כעבור שנים לאחר ששכחו ממה שקרה עם הרוד ווריורס,כשקראשר והוגאן חגגו ביחד לאחר שניצחו בקרבות זוגות. קראשר היה עם בעיות, וגם בגיל 63 הוא לא אהב שהוא כבר לא הבחור שמציל את הפייס. הוא הופיע פעם או פעמיים בשנה בערים שלו, כמו ג'קי פרגו בממפיס, אבל הוא לא רצה לשחק את השותף של הוגאן, ולא הצליחו להביא אותו שוב.
אפילו לפני שפרדי בלאסי הקליט את "חנון עם צוואר עיפרון", השיר "דה קראשר" מ-1964 של הנובס היה להיט. זה היה שיר מאוד גרוע, עם שורות כמו "אני נועל האמרלוק" ו"אני תוקע אצבע בעין". הוא שודר בתוכנית של דוקטור דמנטו, ששידר מוזיקה גרועה. ליסוסקי, שנולד ביולי 1926, היה שחקן פוטבול בתיכון במילווקי, ונסע לשרת בצבא בגרמניה, ועבד באריזת בשר כשהרים משקולות. כוחו בנעוריו היה אמיתי, כי אדם בגובה 1.82 מטר ומשקל 113 ק"ג היה די חזק אז. אמרו שלאחר שניצח מתאבק בקרנבל, הוא החליט להתאבק, והחל להתאמן עם המתאבקים המקומיים במילווקי במועדון לילה, וערך בכורה בנובמבר 1949 מול מרסל בוסט. הוא הצליח כמתאבק אבל עבד בעבודות ביום, והגימיק שלו נהיה אמיתי. הקריירה שלו בתחום קפצה כשקיבל בוקינג בשיקגו אצל פרד קולר, שהיה לו שידור לאומי ברשת דומונט. רג'י ליסוסקי שחור השיער היה בדרך להיות כוכב. הוא חמצן את שערו והיה בצמד עם ארט נילסון, ואז עם "אחיו" סטן הולק כמה שנים לפני שהפך לכוכב יחידים. פעם בתקופה נשכחת בשנות ה-50, הוא היה בפיוד עם שחקן פוטבול שנכנס לתחום, דיק דה ברוזר. למרות שקראשר בקושי הפסיד, שני הקרבות הכי מפורסמים שלו כללו הפסדים שלו. באחד מהלילות הגדולים להיאבקות ביפן, בינואר 1968, רשת NTV הציגה קרב חוזר של באבה-קראשר על התואר הבינלאומי, מול הבכורה של טרנס וורלד רסלינג אליינס ברשת TBS עם לו ת'אז-גרייט קוסאטסו. התאריך נודע מראש והפרומוטר של JWP, ג'ונזו האסאגאווה בחר בקראשר, שלא עבד ביפן, להיות האמריקני שיהיה בפיוד עם ג'ייאנט באבה, שיגיע לשיא באותו הלילה.
קראשר הגיע חודש קודם לכן כדי להתחיל אנגל לקראת המופע. זה נקבע ב-6 בדצמבר, 1967, בטוקיו ג'ים, כשקראשר אתגר את באבה על התואר לראשונה. קראשר ההיל ניצח את באבה בהכרעה הראשונה עם אגרופן. באבה ניצח בהכרעה השנייה, וקראשר חיסל את באבה המדמם בהכרעה השלישית ונפסל. קראשר יצא אובר כמו מטורף, ואחרי הקרב, הארגון הכריז על קרב חוזר של הכרעה אחת. הקרב החוזר הביא 48% רייטינג בפריים טיים, אחד מהקרבות הכי נצפים בכל הזמנים. זה חיסל את בכורת הארגון החדש- שהתפרק מהר, אבל הפך ל-IWE ששרדה יותר מעשור. באבה ניצח בקלות לאחר רבע שעה עם דרופקיק. היום הקרב היה נחשב לרע, אבל הרושם לא היה ההצמדה של באבה, אלא הראיון של קראשר לאחר הקרב, ששודר במשך עשורים בספיישלים של הרגעים הגדולים של היאבקות ב-NTV. קראשר המכוסה בדם צעק למצלמות שבאבה הוא סתם כוח עבודה זול, ושייך לגן החיות עם אבותיו. הקרב הגדול הנוסף היה באוגוסט 1970. קראשר וברוזר, לתדהמת 30,000 איש בשיקגו, הפסידו בקרב כלוב בסוף פיוד לאלופי הזוגות של ה-AWA, מוריס "מאד דוג" ואשון ואחיו פול "בוטצ'ר" ואשון. הם הכניסו 148,000 דולר ושברו את השיא של כל הזמנים של באדי רוג'רס-פאט או'קונור על תואר ה-NWA ב-1961. זה היה שיא אמריקני עד ברונו סאמארטינו-סטן האנסן באצטדיון שיי ב-1976, עם עלי-אינוקי ששודר בטוקיו. באותו הזמן, קראשר לא הפסיד בכלוב, שהיה המומחיות שלו, והוא וברוזר לא הפסידו באופן הוגן לאף אחד, ולכן זה משך קהל, כי ידעו שהוואשונים לא ישמרו על התואר. קראשר לא הפסיד הרבה בכלוב, ובדרך כלל זרק עגבניות על כלוב ואמר שזה יהיה הראש של היריב שלו. אבל בספטמבר 1972, הוא וקראשר ניצחו את הבלקג'קס, לאנזה ומוליגן, בקרב כלוב שנבנה סביב הבכורה של ז'אן פייר- אנדרה הענק- בשיקגו, אכזב והביא 11,000 איש, אבל הכניס 100,000 דולר, סכום שרק פעמיים בתולדות העיר עקפו. הובטח שההיל ידמם בכלוב, והפרשן אמר לקהל לרוץ להשיג כרטיסים. שוטר ומתאבק אינדי בשם אנדי אייזנהאואר מדרום מילווקי גדל כמו כולם כשקראשר הוא הגיבור שלו. בדרום מילווקי יש 20,000 איש, וזאת עיר פועלים שבנויה סביב מפעל מכונות. ממזרח אגם מישיגן וקראשר גר ליד.
הוא סיפר שהם גילו שקראשר גר שם וראו אותו רוכב על אופניים ליד הבית, והם רדפו אחריו על האופניים רק כדי שיכיר בהם. הוא אמר להם שלום וזהו. הוא לא היה חברותי, וזה לא אכזב אותם. זה היה כאילו ילדים בני 10 יראו את ג'ון סינה רוכב על אופניים. הם לא האמינו שהכוכב הענק הזה רכב על האופניים בשכונה. רג'י חי חיים שקטים בעיר. הוא נודע כאדם לא ידידותי ומופנם. הוא דיבר איתו לפני כמה שנים. הייתה לו מכונית עם לוחית שכתוב עליה "דה קראש". הוא ישב על שולחן פיקניק ליד האגם, כמו שעשה לאחר שאשתו מתה, וחשב על חייו. הוא ראה אותו ושאל אותו שאלה. הוא זיהה אותו ושאל אם הוא השוטר שמתאבק. הם דיברו חצי שעה והוא סיפר סיפורים. הדבר האחרון שסיפר לו היה שהיה בר מזל שלא נכנס לעסק במשרה מלאה, ויש לו פנסיה וביטוח בריאות. קראשר התבקש להופיע במופעי אינדי ולא רצה. ב-2003, הוא הופיע באחת מההופעות האחרונות שלו כמנחה של מצעד בדרום מילווקי.
יום לאחר מותו, הכריזה TNA שהיא מקדישה לו את האירוע הקרוב. מייק טניי אמר שבנעוריו, קראשר היה המתאבק האהוב על ג'רמי בוראש. זה לא משנה למי שלא גר במערב התיכון, אבל מי שכן גר שם, יודע כמה אוסטין לקח מקראשר, ובגלל כמה שהיה כוכב, זה היה מאוד מדהים וחסר כבוד למעריצים המבוגרים שה-WWE לא הכירו במותו ב-RAW, אבל כן באתר. זה מטופש מבחינה עסקית כי יש להם את הקלטות של ה-AWA, אבל זאת לא תהיה הפעם האחרונה. בשבוע הבא נסתכל יותר על קראשר, כולל משפטים מיריביו ושותפיו המפורסמים.

YossihNew · 20/5/25

עוד על קראשר- 21 בנובמבר, 2005:

בכל עיר מרכזית בנושא היאבקות, יש לילה אחד שזוכרים עשורים. במילווקי, זה היה ביוני 1970, כששני אנשים שלא היו צריכים שם משפחה, קראשר ומאד דוג, נכנסו לכלוב. אבל זה התחיל בסוף ינואר באולפנים במיניאפוליס, ובעצם כמה שנים קודם לכן. זה היה אמור להיות אנגל שיתניע את הטריטוריה של ה-AWA. וזה היה, ויותר. מאד דוג היה מוריס ואשון ממונטריאול. פעם הוא היה מהמתאבקים החובבים הכי גדולים בקנדה. 22 שנים קודם לכן הגיע למקום השביעי בהיאבקות חופשית למשקל 78 ק"ג באולימפיאדה בלונדון. אבל מאד דוג רדף את גופו עד אז והוא היה שונה לגמרי. אמרו שהוא מאלג'יריה. לא משנה כמה היה מוכשר, הדמות החדשה שלו לא נתנה לו להציג את זה. ההתקפה שלו הייתה נשיכות, שריטות, חניקות, אצבעות לעין ומאכות ובעיטות. הוא היה בגובה 1.70 מטר ומשקל 95 ק"ג. אבל עם הראיונות הגרוניים והמאיימים שלו, הוא היה ההיל הכי טוב בעסקים, ואחרי שנתן פרומו בכנס ב-2003, מעניין אם רוק, ג'ים קורנט או ריק פלייר ביום טוב היו מנצחים אותו היום. בכל העסק דיברו על יכולות לוחמת הרחוב שלו, ולא רק שהקהל חשב שהוא מפחיד מכל אדם גבוה וכבד ממנו, אלא גם המתאבקים. אחיו הצעיר היה מעל 136 ק"ג, והתנשא מעליו, אבל אחיו היה עוד מתאבק זוגות. מאד דוג נודע בתקיפת יריביו, כי היה חייב. המתאבקים לא שנאו אותו, אבל הוא הפחיד המון, כי היה בלתי צפוי, מטורף לחלוטין, וכולם שמעו עליו בקרבות רחוב. כששרט, הוא ניסה להוריד דם ולהשאיר סימן. כשנשך, השאיר סימן. הוא חשב שאם לא יהיה סימן, אנשים יבינו שזה לא אמיתי. קראשר, במילווקי, היה הגיבור המקומי. העיר איבדה את נבחרת הבייסבול שלהם. הגרין ביי פאקרס אמנם שיחקו שם, אבל לא היו קשורים לקהילה. לא הייתה נבחרת בייסבול או הוקי. הספורט הגדול שם היה ה-AWA. אנשים שקראו על AWA במגזינים או מסתכלים על ההיסטוריה, יגידו שהכוכבים הגדולים היו האלופים הנצחיים, ורן גאנייה, ואז ניק בוקווינקל שעבד ודיבר יפה. אבל מי שחי אז, או התאבק בימי התהילה, ידע שקראשר היה האווז שהטיל ביצי זהב. היום יהיו אנשים שיסבירו שמשך קהל בגלל קלישאות כי ידע מה לעשות או מתי לעשות בזירה כי לא היו לו מהלכים. האמת היא שלא, הוא בקושי מכר לקראת הקאמבק. כעבור שנים, אמרו יריביו שהקאמבק היה משיג יותר היט אם היה מוכר, אבל הוא לא רצה להיות בצרות. הוא סירב לקחת סלאם או באמפים, ואם ניסית, חטפת כי התאמן בצבא ובמכון כשפרץ. אי אפשר היה להתאבק מולו, הוא לא רצה, והקהל לא רצה אחיזות. הוא דימם, אבל ההיל יכול היה רק לכסח אותו כמה דקות שירד לברך אחת. היית צריך לעוף מהמכות המגוחכות שלו, ואז הפסדת. אבל הוא היה דמות, עם פרומואים גדולים ונראה מצוין, בימים שהאתלטים לא הרימו משקולות, והוא היה הכי אהוב במערב התיכון ממערב שיקגו לדנוור ועד צפונה בוויניפג. אבל במילווקי, שם גדל, הוא היה האיש שפרסם את מילווקי, מנהיג מדינת קראשר, או פשוט, כפי שחבריו קראו לו, דה קראש.
חברו הטוב ג'ק קושיק אמר שכשגדל כילד, וצפה בהיאבקות, רצה להיות קראשר. כל הילדים ברחוב רצו. אבל זה היה שונה מהאלק הוגאן כעבור דור. קראשר היה בחור רגיל שגר ברחוב שלך והיה האבא המגניב. בספיישל במילווקי על קראשר, המנחה אמר שקראשר היה הבחור שכל ילד בעיר רצה שיהיה אבא שלו. בוקווינקל אמר שהוא היה בחור גדול עם חזה גדול, והוא נלחם מולו ברוב שנות ה-70, על תארי הזוגות והעולם של ה-AWA. הוא היה הגיבור הפולני מדרום מילווקי, שם גרה הקהילה. הוא ייצג את הערכים הפולניים כמו הבר בו כולם התאספו. אז זה היה חשוב. בסוף שנות ה-70, אנשים יותר נטמעו והיה פחות חשוב הייצוג האתני. הוא היה בלתי אפשרי לעבודה אבל הכניס כסף וכולם עפו עבורו.
ה-AWA שידרה קרבות סקוואש כשהכוכבים כיסחו ג'וברים. ההיאבקות לא משכה אז, אלא הראיונות והדמויות הצבעוניות. קראשר הגיע במעיל ספורט, דיבר על שתיית בירה, הליכה לברים בשכונה, ריקודי פולקה עם נשים שמנות, ודיבר כמו איש בלי חינוך שאמר שירצח חנונים עם צוואר תרנגול. פעם או פעמיים בשנה, קרה משהו בשידור. האנגלים שקורים כל חמש דקות בהיאבקות המודרנית ולא משנים בכלל, היו נדירים מאוד אז. אבל בגלל שקרו לעתים רחוקות, הם שינו את הביזנס וזכרו אותם שנים. אלמלא הראיונות, ה-AWA היו נוראיים. אבל אז, ראית רק ארגון אחד ולא היה לך עם מה להשוות. רק בשנות ה-80 הקהל הבין כמה ה-AWA הייתה נוראית בהשוואה לשאר המדינה. אבל לקהל הוותיק, זה היה מדהים כי גדלו על זה. הרמז שמשהו קרה היה כשמתאבק אחר היה בצד השני של הזירה בקרב סקוואש. הוואשונים, מוריס מאד דוג ופול בוטצ'ר, אלופי הזוגות, נלחמו מול ברוס קירק, ג'ובר מקומי, ומתאבק מוביל, "הצרפתי המעופף" אדוארד קרפנטייה, שהיה מהמתאבקים הכי אקרובטים אז. משהו מיוחד קרה כשהאלופים הפסידו בהכרעה הראשונה וקרפנטייה הצמיד את בוטצ'ר.
בהכרעה השנייה, מאד דוג דחף את קירק לשופט, שנפל מחוץ לזירה. קרפנטייה בדק אותו, ומאד דוג נתן לקירק פיילדרייבר. קרפנטייה חזר לזירה והעיף את בוטצ'ר ודרך על מאד דוג. אבל הם היו רבים מדי. שופט שני רץ ונזרק במהירות. ג'ובר אחר- לימים באדי רוברטס מההוליווד בלונדס והפביולוס פריבירדס- רץ לזירה וחוסל. ואז בא קראשר, במעיל הספורט, המכנסיים והסיגר, שבזמנו עוד היה מיושן. קראשר בדיוק חזר כמה שבועות קודם לאחר שפרש מהארגון לפני כמה חודשים. הוא וברוזר הפסידו את תארי הזוגות של ה-AWA לאחים ואשון באוגוסט. אמרו בסטוריליין שקראשר שבר את הצוואר וייעדר להמון זמן, אפילו לא יחזור. קראשר תקף את מאד דוג, אבל הם חיסלו אותו. הוואשונים דחפו לו את הסיגר לגרון וקרעו את מעיל הספורט והמכנסיים. קרפנטייה התאושש והעיף את בוטצ'ר מהזירה. קראשר תקף את מאד דוג, וזרק אותו לעמוד. אז האנגל הפך לטוב ורע. ואשון דימם כל כך כדי שהאנגל יהיה טוב, וחתך עורק. הדם זרם בטירוף. קראשר ריסק את פרצופו של מאד דוג על שולחן השדרנים, והדם עף בכל מקום, כולל על הווילונות באולפן. הם היו אמורים לסחוב את ואשון משם, אבל הוא דימם והפרשן רוג'ר קנט יצא מהדמות.
קנט אמר שוואשון באמת פצוע וחתך עורק. הדם זרם והיה צריך ללחוץ. הוא ביקש מבוב ווינדהאם, מתאבק ענקי שהיה אמור לסחוב את ואשון לאחורי הקלעים, ולימים התפרסם כבלקג'ק מוליגן, ללחוץ על החתך שהיה באורך 18 ס"מ. זה היה אכזרי ו-WTCN איימו לבטל את התוכנית לאחר השידור. לאחר המהומה, קראשר התבדח ששלח את מאד דוג לווטרינר. בובי הינן זוכר שהדם השפריץ בכל האולפנים, אנגל מאוד לוהט. באולמות, הם כיסחו אחד את השני והרוויחו כסף. התוכנית צונזרה בשווקים אחרים, ושידור חוזר במיניאפוליס צונזר גם הוא.
הם עבדו בקרבות זוגות בכל הטריטוריה, ובקרבות שונים, לקראת קרבות כלוב ששברו שיאים. בסנט פול, הגיעו 10,048 איש ו-59,000 דולר, שיא בעיר. מילווקי היא המקום הזכור, כי מאד דוג כיסח את קראשר המדמם, והקהל עבר את האבטחה וטיפס על הכלוב. אפילו גברת זקנה. אם זה היה קורה היום, המתאבקים היו שוכחים את הקרב ומנסים להבריח את המעריצים יחד. אבל אז היו חושבים שהמאבק לחיים ולמוות בזירה לא חשוב, ואם הפסקת להילחם מול מתאבק כדי לתקוף מעריצים, המעריצים נראו יותר מסוכנים מהיריב. שני המתאבקים בזירה התעלמו ממה שקרה והרביצו אחד לשני. המאבטחים הורידו את המעריצים לפני שנכנסו לכלוב ותקפו את מאד דוג. השניים התגאו בזה, וכעבור שלושים שנה זכרו את הקרב יותר מכל, כש-12,076 איש שילמו 58,270 דולר, שיא לעיר. שניהם דיממו. ואשון חטף ממכה סטיפית וקראשר לא היסס לרגע לפני שהמשיך. ואשון שבר את האף, וקראשר ניצח אחרי 20 דקות.
ג'ורג' לנץ, ההיסטוריון שלו, אמר שמכל האנשים שהתאבק בהם, מאד דוג הכי התפרסם. עבורם זה היה כמו אלוהים מול השטן. כשאנשים מדברים על קראשר, הקרב הגדול שלו הוא כלוב מול מאד דוג ואשון. זה הפך לחלק מהעיר. פרומוטר אינדיז שעבר לשם ב-1993 אמר שאם מדברים בברים במילווקי על היאבקות וקראשר, כולם מדברים על קרב הכלוב מול מאד דוג והגברת הזקנה שטיפסה על הכלוב. ואם כל מי שאמר שהיה שם באמת היה, היו 150,000 איש. כמה שבועות קודם לכן, בתו שרי נבחרה למלכת הנשף בדרום מילווקי. האגדה מספרת שקראשר הגיע בסוף הנשף, קרע חולצה ואמר לכולם מה יעשה למאד דוג בכלוב, וכולם דיברו על זה כמה ימים.
התקופה של מילווקי כעיר חזקה בהיאבקות החלה קצת פחות משנה קודם לכן. העיר הייתה חזקה באמצע שנות ה-50, אבל ההיאבקות לא שודרה בטלוויזיה רוב שנות ה-60 והייתה שוק מת. לבסוף, ה-AWA שודרה ביום שבת בלילה וב-11 בבוקר בראשון בערוץ 18, וערכה בכורה במופע באפריל 1966. המשפחות במילווקי ארגנו את טקסי הכנסייה סביב ההיאבקות. במופע הראשון, קראשר שכבר היה מושך הקהל הגדול במערב התיכון, ניצח את כריס טולוס באודיטוריום מול 3,690 איש. בשנים הבאות, הם באו פעם בחודש, והביאו בין 2,000 ל-4,000 איש, כעוד עיר של ה-AWA. קראשר, הגיבור המקומי, כמעט תמיד היה במיין איבנט ולא הפסיד, בגלל התעקשות שלהם או שלו. הינן, שהיה יריב אך חבר שלו במשך 40 שנה, לאחר שקראשר תמך בו מול ברוזר שנתן לו רק 50 דולר על מופע גדול בשיקגו, אמר שקראשר לא אהב להפסיד ולהיראות חלש. יכולת לעבוד איתו בצורה אחת בלבד- עפת ודיממת. אם הוא היה מוכר, הוא היה מקבל יותר היט בקאמבק. הוא דימם, אבל אי אפשר היה לעצור אותו. הוא תמיד דאג מאיך שנראה, אבל אי אפשר היה להכניס קהל במילווקי בלעדיו במיין איבנט. בין 1969 ו-1973, כמעט כל מופע באודיטוריום שהיה בו היה מלא. לא משנה מול מי- ואשון, בוקווינקל וסטיבנס, לאנזה עם הינן, הניג ואנדרסון, קולוף, גרהאם, רודס ומורדוק, הוא תמיד משך קהל.
העיר התחממה בתחילת 1969. בפברואר הם משכו 5,584 איש לאודיטוריום עם 6,112 איש, והוא הצמיד את פמפרו פירפו. פירפו לא היה גבוה אך חזק, ושיחק מטורף מפחיד, אבל היה איש מלומד שידע המון שפות. היה לו שיער ארוך, מתולתל ומבולגן והוא היה מהמטורפים האמינים של התקופה. בקרב, קראשר קשר לו את השיער לחבלים ותקף אותו. ניסו לשחרר את השיער, והוא היה כזה מבולגן עד שגזרו אותו. בפעם הבאה, באפריל 1969, הוא מילא באמת את האולם, כשקראשר וברוזר שמרו על תארי הזוגות של ה-AWA מול לושיוס לארס אנדרסון ופריטי בוי לארי הניג, כשניסו שאנדרסון יחליף את הארלי רייס עם הניג. לאחר האולם המלא בפעם הרביעית רצוף, ברוזר וקראשר מול הוואשונים עבר לאולם של 12,000 איש, שם הביאו שני קהלים טובים אבל לא מלאים. בין אפריל 1969 ואוקטובר 1975, השיא לפני הוגאן של ה-AWA, רק אחד מ-41 המופעים באודיטוריום שהוביל לא היה מלא. בין הקרב עם טולוס ב-1966 לקרב האחרון שלו בעיר במרץ 1987, כשהוא, ג'ייק רוברטס וריק מרטל ניצחו את רייס, אדריאן אדוניס והונקי טונק מן, הפסיד שלושה קרבות יחידים. הראשון היה במאי 1969, כשנשבע לנצח את בוטצ'ר ומאד דוג לבד. הוא ניצח את בוטצ'ר, אבל אז חטף והפסיד למאד דוג, מה שהוביל לחזרה של ברוזר במופעים הבאים. בספטמבר 1973, סופרסטאר בילי גרהאם ניצח אותו בגלל התערבות מאיבן קולוף, מה שהוביל למופע ענק כעבור כמה שבועות. באוקטובר 1975 הייתה הפעם האחרונה, קרב יחידים עם ג'וני ואליאנט, בו לאחר באמפ שופט וחילוף, ג'ימי הצמיד אותו. זה הוביל לזה שהביא את פירפו כשותף מפתיע מול הווליאנטים. לטענתו שני הבואשים השפילו אותו מול הקהל הכי טוב שלו במילווקי, והם לא יתחמקו עם זה אחרי שיגמור איתם. הוא אמר שפירפו ילעס להם את הראש והידיים, והם לא יעזבו את מילווקי בחתיכה אחת בלי שזרוע או רגל יהיו תלויות. אבל האולם לא היה מלא, ולכן קראשר לא עשה עוד ג'ובים בעיר.

YossihNew · 20/5/25

כשקיבל את ספר ההיסטוריה מלנץ בשנת 2000, הוא לא אהב שהקרבות שלו כרג'י ליסוסקי היו שם, או את ההפסדים הנדירים שלו. הוא רצה שיזכרו שבתור מתאבק יחיד, אף אחד לא ניצח אותו.
בסוף שנות ה-70, הדברים ירדו, אבל קראשר תמיד הרוויח יפה והטריטוריה הייתה בריאה. התקופה של קראשר כמתאבק מוביל נגמרה כשהאלק הוגאן הגיע ל-AWA בסוף 1981. הם היו אמורים להיות צמד טבעי אבל זה לא קרה. ניסו פעם או פעמיים. קראשר סירב למכור והכניסות של הוגאן לא עבדו ככה. ניסו שוב כעבור שנים ב-WWF כשזיין ברסלוף, שגדל על קראשר כמושך קהל, הלך לווינס מקמהן ופאט פטרסון ורצה להשתמש בו במופעים בשווקים הישנים של ה-AWA. אז גם אז, קראשר והוגאן לא הסכימו מי ישיג את החילוף הלוהט וההצמדה. כמובן, הוגאן ניצח בוויכוחים, והוא היה הכוכב הגדול אז. אבל כששניהם היו צמד במילווקי באוקטובר 1986, כשתי אגדות ההיאבקות שניצחו את קינג קונג באנדי וג'ון סטאד מול 9,902 איש, היה ברור שהקהל רצה לראות את הבולו פאנץ' ולא את הלגדרופ, והקהל התאכזב. עבור קרב, היה הגיוני שקראשר יקבל את החילוף כי הוא היה צריך להיות מעט זמן בזירה. הוא עבד בארגון קצת בשנתיים הבאות, בדרך כלל כמחליף במערב התיכון כשמתאבק גדול לא הגיע בגלל פציעה או סמים. במיניאפוליס, הוא התאבק פעם במסכה כקראשר מאשין, עם ביג מאשין בלקג'ק מוליגן וסופר מאשין ביל אדי מול באנדי, סטאד והינן. הוא עבד כל הקרב עם סיגר בפה והרים את המסכה עבור הקהל, כשהינן מכר את זה בגדול. הקרב האחרון שלו היה בפברואר 1988, באומהה, שם הוא וקן פטארה ניצחו את דמולישן לאחר שלוש דקות בפסילה כשמר פוג'י הפיל אותו עם המקל. המופע הלפני אחרון שלו שם היה כמנג'ר של אולטימייט ווריור כשזה נלחם מול בובי הינן ביולי 1988, במילווקי בקרב חליפת סמור. זה היה מה שהביא את הקהל פרט לקרב הכלוב של הוגאן-אנדרה הענק, במופע שהביא שיא קהל לעיר, 25,866 איש, מה ששבר שיא של קראשר משנות ה-50. הוא חזר למה שנחשב לרעיון טוב לקהל המקומי אבל היה עצוב. זה היה במאי 1998, באובר דה אדג'. שני האנשים עם הקרב הכי מפורסם והפיוד הגדול בתולדות העיר חזרו כחברים- קראשר ומאד דוג, לפרס מפעל חיים. קראשר יצא עם סיגר ובגדים משנות ה-50, והיחיד שקיבל יותר תגובה במופע היה סטיב אוסטין. מייקל קול אמר שקראשר ומאד דוג כיהנו כאלופי AWA ואלופי זוגות, ואמר שקראשר שותף של דיק דה ברוזר. ג'רי לולר, שהיה אמור לסחוב את קראשר באנגל, העמיד פנים שלא שמע עליהם, ושאל מי מהם הוא קראשר ומי מאד דוג. ואשון התראיין, וזה לא היה הרגיל שלו- הוא איבד רגל בתאונת דרכים כשמכונית פגעה בו כשרץ במדרכה באומהה- מה שיכול היה לגנוב את ההצגה. במקום, הוא הודה לווינס מקמהן על מה שעשה להיאבקות. לולר הגיע לזירה לסיים את הראיון וקראשר, שבקושי זז בגלל בעיות לב ומותן מלאכותית, רדף אחריו. הקהל רצה לראות בולו פאנץ' וראה את זה, אבל רובם רצו לשכוח מזה כי זה היה נוראי. לולר בקושי מכר. זה לא היה טוב אם היה נגמר שם, אבל רק החמיר. במקום למכור את המהלך, והיה ברור שהמצב היה רע, לולר החליט לרדוף אחרי ואשון ולמשוך לו את הרגל התותבת. כמובן שבהתחלה הוא ניסה למשוך את הרגילה. קראשר ניסה להבריח אותו, אבל בקושי זז. לולר הוריד את הגלימה וקראשר הוריד את החולצה. הוא היה אמור להשיג פופ ענק, אבל לא קיבל. זה נמשך יותר מדי ואף אחד לא רצה שגיבור ילדותו ייחשף כאיש זקן ונכה שעושה הרבה. ונורא מכך- למרות שהרים משקולות, בלי חולצה, הוא לא היה קראשר. הוא היה חזק, אך גופו היה דומה לזה של סבא בן 71. זה היה החשש של קראשר, הוא לא אהב לצאת כי רצה שיזכרו אותו על שנות ה-60 וה-70. לולר, שראה אותו בלי חולצה, ניסה למכור וברח. אין דבר עצוב יותר מלא לשטות בקהל שרוצה שישטו בו. אבל זה המשיך. זה הסתיים ברעיון לפאנצ'ליין מצחיק- קראשר פגע בלולר בראש עם הרגל המלאכותית. לצערם, הזיכרון האחרון של המעריצים במילווקי מהכוכב הגדול היה משהו שרצו למחוק.
הוא משך קהל ב-AWA בין 1962-1981, ורוב הזמן, זאת הייתה הטריטוריה הכי גדולה גיאוגרפית בארה"ב. הינן אמר שזה פגע בו שהוגאן עקף אותו ב-1981, כי במשך שנים הוא היה האווז שהטיל את ביצי הזהב, ומצאו אווז גדול יותר. באופן לא מפתיע, בחודש יולי הוא פרש לאחר שהוגאן הגיע. כמו תמיד עשה אנגל בו נפצע והקריירה שלו הייתה בסכנה, אך הפעם הבריז מהמופעים בשבועות הבאים. בניגוד לעבר, כשמזג האוויר היה רע והעסקים עמדו לעלות בעונה, הוא לא רצה לחזור והם לא רצו. הוא לא חזר לזירה עד לדצמבר 1983, כמחליף מפתיע להאלק הוגאן מול מאסה סאיטו. גאנייה בדיוק קיבל מברק מהוגאן שלא יחזור לאחר ניו ג'פאן, אבל לא אמר לאן הוא הולך או למה. גאנייה בנה את חג המולד סביב הוגאן עם קרבות בשיקגו וסנט פול שהיו מלאים. גאנייה יכול היה בהתראה כל כך קצרה רק להחזיר בגיל 57 את קראשר. בתחילת 1984, העולם השתנה. הצמד של הוגאן ומקמהן יצא מצפון מזרח המדינה. מקמהן כבר ערך מופעים בלוס אנג'לס, אבל לא דיברו, כי הארגון המקומי של מייק לאבל גסס לאט כבר שנים ונסגר. קצת הרימו גבות כשערך מופעים בסן חוזה ב-1983, כי זה היה במפרץ של סן פרנסיסקו, טריטוריה שגאנייה טען אליה, למרות שנכנס כשרוי שיר ערך שם מופעים ב-1981, והשתמש בריי סטיבנס ופאט פטרסון, האטרקציות של שיר, כמושכי הקהל. שיר ידע שלא יוכל להילחם ונכנע. לא לראשונה, כי בסוף שנות ה-60, גאנייה שידר בלוס אנג'לס וערך מופעים מול לאבל, אבל ה-NWA תמכו בו ושלחו לו אנשים מטריטוריות שונות. גאנייה לא הצליח ככה, ועזב. אולי אנדרסון גם ערך מופעים של ג'ורג'יה בבולטימור, חלק מה-WWF. אבל גאנייה כעס שמקמהן לקח את הוגאן, ואת ההיל הגדול דיוויד שולץ מולו הוגאן היה בפיוד, ואת המראיין ג'ין אוקרלנד במכה אחת, וערך לו מופעים בערים. הוא גם ניסה לרכוש את השידורים של ה-AWA בשווקים, והצליח בכמה, בעיקר בסן פרנסיסקו שם שילם לרשת 125,000 דולר לשנה כדי שגאנייה יעוף והם ישדרו. מהר מאוד ג'סי ונטורה והינן הצטרפו אליו. וינס רצה להרוס את גאנייה, ואפילו לקח לו את ההנהלה כמו אל וגרי דרושה, ופרשנים כמו רודג'ר קנט ורוד טרונגרד שלא היו טובים או בעלי ערך, אבל הצליחו במונופול שם לא השוו אותם עם אף אחד. גאנייה נלחם על חייו, וכולם ידעו שלא ינצח. הוא התחיל חזק. בכל מופע בששת השבועות הבאים, פרסם שהוגאן יגיע, והצליח להרוויח ממנו, ולא דאג שזה שלא יגיע יפגע לו באמינות. התחרות לא שינתה את המחשבה שלו.
תקופת מפתחי הגוף החלה. הסוג החדש, מעוצב ולא רק עבה, בלי כרס בירה, שיכלו לזוז ולקחת באמפים. הם אכלו יותר טוב והשתמשו בסמים מודרניים. ועדיין, קראשר הביא קהלים גדולים בשנה הבאה. קראשר וברוזר מילאו פעמיים את הרוזמונט הורייזון עם 18,000 איש, כולל קרב כלוב בו הם וברון ואן ראשקה ניצחו את ג'סי ונטורה, סאיטו וג'רי בלאקוול. קראשר וברון-ונטורה וסאיטו שהיו הקשר המזרח רחוק-מערבי מילא את מילווקי וגרין ביי, ואפשר לדמיין כמה הקרבות היו רעים. קראשר וברון-רוד ווריורס לראשונה בשיקגו מילא את ה-UIC פבליון. אבל הלילות הרעים היו רבים יותר, ואמנם קראשר הביא מעריצים ותיקים בערים שלו, אפילו שם, הקהל החדש ראה אותו כדוגמה לכמה ה-AWA הייתה מיושנת. קרב בין קראשר וברון לקינג קונג באנדי ובוקווינקל הביא רק 750 איש לקאו פאלאס בסן פרנסיסקו, ואחר עם הרוד ווריורס הביא מעט יותר מזה. אפילו שראו את אותה התוכנית, קראשר לא שינה בשווקים החדשים של ה-AWA בלי עשורים של היסטוריה. אבל הוא גמר בשיא, הקרב האחרון שלו היה בספטמבר 1985 בשיקגו. הוא היה מתחת לקרב של ריק פלייר-מגנום TA על תואר ה-NWA וריק מרטל-סטן האנסן על תואר ה-AWA, ורוד ווריורס-פריבירדס על תארי הזוגות. קראשר, ברוזר וברון הפסידו בקרב על תארי השלשות של ה-NWA לאיבן קולוף, שעשור קודם היה בפיוד עם קראשר, ושני רוסים אחרים שגדלו עליו כילדים במיניאפוליס- קראשר חרושצ'וב שהיה ברי דארסו, וניקיטה קולוף. הם הביאו 20,374 איש ששילמו 280,000 דולר, אבל היה ברור שהכוכבים היו פלייר, רוד ווריורס וקרי ואן אריק, וקראשר לא חזר. בשיקגו אנימל נתן סופלקס לקראשר, שמעולם לא עזב את רגליו, וגם הטיח את ברוזר, מה שחיסל את הצמד האגדי של העיר. גרוע מכך, קראשר נפצע בגב מהנפילה ושכב על הרצפה בחדר ההלבשה לאחר הקרב. כשקם, הוא זעם והלך לחדר ההלבשה ההילי ואמר לכולם חוץ מאנימל לצאת. הוא נעל את הדלת, ואמר לו "יא מאדרפאקר, אתה יודע כמה זמן אני בביזנס" ואתגר אותו לקרב. אנימל כמעט בכה, לא כי פחד, אלא כי אליל ילדותו עשה את זה. הוק שמע את זה, התנצל שפגעו בו ופייס ביניהם. רג'י ליסוסקי היה איש פרטי, ונולד ביולי 1926. הוא גדל בדרום מילווקי. בגיל 18, גויס למלחמת העולם השנייה, נשלח לגרמניה עם הדיוויזיה ה-106, ועבר את הגבול לגרמניה ב-1945. הוא כבר הרים משקולות והיה מהחזקים בצבא, והתמחה בהרמות אולימפיות. נטען שיכול היה לדחוק 136 ק"ג מעל ראשו. במחלקת המשקל שלו, מדליסט הזהב של 1948, סטנלי סטנזיק, הרים 156 ק"ג, ומדליסט הכסף הרולד סאקאטה- לימים טוש טוגו- הרים 151. הוא התחתן ב-1947 והיו לו חמישה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות. אחד מבניו, לארי, שפט ב-AWA. הוא למד להתאבק בצבא בגרמניה. כשחזר הביתה, עבד בהנחת לבנים ובאריזת בשר. עם הרקע שלו בצבא, הוא הלך לקרנבל בעצת חברים ואתגר את המתאבק המקומי על דולר אחד. הוא ניצח אותו ונכנס לתחום. הוא החל להתאמן במועדון, שם התאמנו האגדות, ולמד אצל איבן רייסי ובאק טאסי, ולמד קצת אגרוף. הוא התאבק נגד זרים בקרנבל, עבור דולר או שניים, ואז פגש את רד בסטיאן, איתו יחזיק בתארי הזוגות של ה-AWA כעבור 23 שנים, לפני שהחל במופעים הקטנים במילווקי.
בגובה 1.79 מטר ומשקל 92 ק"ג ושיער שחור, מראה טוב ומבנה גוף קשה, הוא נראה כמו מפתח גוף או מרים משקולות לפני הסטרואידים. הרמת המשקולות, הבירה והאכילה העלה אותו ל-111 ק"ג ב-1954, עם זרועות עבות וחזה גדול. הוא צבע שיער לבלונד והזקן, ונראה יותר קשוח, ושיחק היל. הוא השתמש בפול נלסון שנודע כנאק קראשר. הוא החל במילווקי ובאזור, והתאבק בלילות כשעבד בימים. הקרב הראשון שלו היה בנובמבר 1949 במילווקי. בסוף 1950, התאבק בשיקגו, שם ראה אותו הפרומוטר פרד קולר, ששידר באופן לאומי ברשת דומונט, והחתים אותו ורצה שיהיה כוכב. הוא עבד בעיקר כמתאבק יחידים במערב התיכון, ריוטוס רג'י ליסוסקי. בתחילת 1952, נשלח לניו יורק לכמה חודשים, ובאביב הגיע לטקסס שם עבד עם כוכבים גדולים כמו קילר קוואלסקי, ריי גונקל, פרדי בלאסי וגורי גאררו. המיין איבנט הראשון שלו במילווקי היה באוגוסט 1952 כשהוא, פאט או'קונור ודון בייטלמן ניצחו את פרדריק פון שאכט, בובי נלסון ואיבן רספוטין מול 7,012 איש. פעם ב-1952 הנהיג צוות של מילווקי מול צוות של שיקגו ברולר דרבי. בספטמבר 1952, הוא, ביל מלבי ובילי גואלז ניצחו את גרייט טוגו, ג'יפסיג'ו ורודי קיי מול 7,321 איש, ואמרו ש-2,000 איש לא השיגו כרטיסים. הקרב הראשון שלו מול אלוף ה-NWA לו ת'אז היה בספטמבר 1952 והוא הפסיד. בסוף 1953 הפך לכוכב גדול והגיע לשערי מגזינים. הוא זכה בתואר הראשון, אליפות הרי הרוקי למשקל כבד, ממייק דיביאסי בנובמבר 1953. הוא היה בצמד עם ארט נילסון. הם חמצנו שיער ושיחקו בני דודים, לורדים פולנים יפים, וליסוסקי השוויץ בשריריו, כמו היריבים שלו מהחוף המערבי לאחר מכן. נילסון וליסוסקי זכו בתארי הזוגות של ה-NWA בפברואר 1954, מביל מלבי וג'ק וייציג בשיקגו, שם קולר צילם את התוכנית שלו באולם מריגולד. וויציג החליף את בילי דארנל הפצוע בקרב האליפות.

YossihNew · 20/5/25

קולר שלח אותם למערב התיכון ולצפון המזרח כאלופים, והם הגנו על התארים להם בשתי הערים הגדולות אז, שיקגו וניו יורק, כולל במדיסון סקוור גארדן, בוסטון, באפלו ומונטריאול בכהונה של 19 חודשים שנקטעהה לרגע בסוף 1954 עם איבן וקרול קלמיקוף, ועוד אחת עם פאט או'וקונור ורוי מקלריטי. הם הפסידו את התארים בפסילה באוגוסט 1955 ליוקון אריק וצ'סט ברנרד ונפרדו. 13 ימים קודם לכן, ליסוסקי ונילסון הגנו על התארים מול מקלריטי ובחור מהגרין ביי פאקרס, ויליאם אפליס, או דיק "דה ברוזר" אפליס. הוא הרוויח 2,800 דולר לשנה ב-NFL, והתאבק בפגרה. כשסירבו להעלות לו את השכר ל-3,200, הוא פרש מהפוטבול כי הבין שירוויח יותר כמתאבק. לאחר שליסוסקי ונילסון נפרדו כצמד, ליסוסקי נלחם במערב התיכון נגד אפליס, באינדיאנפוליס שהייתה של ברוזר ובמילווקי, כל אחד כפייס בעיר שלו, וגם בשיקגו. כצמד, הם שלטו בשלוש הערים הללו כעבור עשור. ליסוסקי הביא את הקהל המוקדם הגדול שלו במילווקי, עם מייטי אטלס מול ברקט רייט ומקלריטי. בקרב שאפשר לדמיין מה קרה בו מאחורי הקלעים, לו ת'אז היה אמור להגן על התואר שלו בנובמבר 1955 במילווקי מול ברוזר, שהביא 8,587 איש. אבל הוכרז שלא יוכל להתאבק והוא צריך 16 תפרים בגלל שהתאבק יום קודם בשיקגו מול ליסוסקי. בקרב, אפליס נכנס לאולם בלי תפרים או תחבושות, כנראה כעס על התשלום או על ג'וב, ופייס מקומי החליף אותו לקרב. הקהל בהתחלה שמח, אבל ברוזר עשה טריק וצעד לשם כדי שיראו שהוא בסדר ולפגוע בפרומוטר. בינואר 1956, לקח רג'י את סטן הולק והפך אותו לאחיו הקטן. הולק הפך אחר כך לסטן נילסון, אחיו של ארט.
רג'י נודע אז כרג'י "קילר" ליסוסקי, והאחים היו בני דודו של קילר קוואלסקי. הם לא היו לורדים פולניים אלא לוחמי רחוב מדרום מילווקי שהיו שנואים במערב התיכון ואהודים במילווקי. בוקווינקל נזכר שהם נפגשו בקיץ 1956. הוא נסע איתו ועם סטן, ושלושה חודשים לפני שהגיע לאוניברסיטה בלוס אנג'לס, הוא קיבל בוקינג בשיקגו אצל פרד קולר וג'ים בארנט. בארנט ניהל הכל וקראשר היה מיין איבנטר. האחים ליסוסקי ניצחו את מקלריטי ובובי ברונס על תארי העולם לזוגות, והחזיקו בהם כל השנה, ואז שוב מקיץ 1957 לפברואר 1958. הם הביאו 10,200 איש למילווקי להגנה מול שיק ואנג'לו פופו, ופעמיים מלאות באודיטוריום מול ורן גאנייה וארגנטינה רוקה, כולל תיקו של שעה עם שני שופטים. במילווקי, הקרב הגדול היה מיין איבנט באצטדיון עם 16,068 מעריצים- שיא שנשאר ל-30 שנה בעיר- כשהאחים הבלונדיניים התקוטטו בכל האצטדיון כפייסים מול ברוזר והאנס שמידט. בנובמבר 1956 הפסידו במילווקי את התארים מול 9,112 איש לבוריס וניקולי וולקוף, זה שהחדש קיבל ממנו את השם. במרץ 1957 הביאו 11,867 איש למילווקי בקרב חוזר מול הרוסים שהפסידו בפסילה. הם זכו בתארים והעסקים היו בעייתיים, אז עבדו במרץ 1958 אצל פרנק טאני במרכז קנדה. הם הפסידו בפברואר 1958 לוולקופים בפעם האחרונה את התארים, נפסלו בקרב חוזר כעבור שבוע ועברו לטורונטו. במרץ 1958, זכו בתארי הזוגות הקנדיים למשקל פתוח מוויפר בילי ווטסון, המתאבק הכי אהוד במדינה, ויוקון אריק, האיש הכי חזק בעולם. הם נשארו עד אוגוסט ואז עברו למינסוטה שבקרוב הפכה ל-AWA, כאלופי הזוגות של האימפריה הבריטית. הם זכו בטורניר על תארי ה-NWA לזוגות של האזור, וכעבור כמה שנים התארים הפכו לתארים של ה-AWA. מינסוטה לא הצליחה, קהל גדול היה 3,000 מעריצים ופעמים רבות הביאו חצי מזה. הם נתנו התראה, ובמרץ 1959 הפסידו לאיבן וקרול קלמיקוף במיניאפוליס. הם עמדו להתחיל פיוד עם דון וג'קי פארגו, אבל הקהל היה קטן, והם עזבו את הבניין מוקדם ונסעו לניו יורק.
בניו יורק הייתה טריטוריית זוגות של ארגנטינה רוקה ומיגל פרז, אבל גם דוק ומייק גלאגר, גאי וג'ו ברונטי, ביל ואד מילר, רוי שיר וריי סטיבנס, ג'רי ואדי גרהאם, ג'ון וכריס טולוס ומארק לווין ודון קרטיס. הם לא מצאו את מקומם, ואפילו לא התאבקו בגארדן. בסוף יוני, הצמד נפרד, ובאינדיאנפוליס נולד קראשר ליסוסקי. דיק דה ברוזר וקראשר הפכו לצמד בספטמבר 1959, באינדיאנפוליס, בפיוד מול האחים שיר. סטיבנס הפך לריי שיר כדי ליצור צמד אחים, וברוזר וקראשר הפכו לבני דודים. הם נסעו לכל מקום בחודשים הבאים, כולל אצל ג'ים בארנט ששלט באינדיאנפוליס ודטרויט, ובמערב התיכון שהפך ל-AWA. בקיץ 1960, כשהעסקים שם ירדו, הוא עבד בקוויבק. בסתיו, עבד בצפון מזרח אצל וינס מקמהן האב, וחזר למופעים הגדולים בשיקגו ובמילווקי. אז הוא הפך סתם לקראשר. בינואר 1961 עבד בקרב לפני אחרון בגארדן, עם דני מקשיין בהפסד לברונו סאמארטינו ופרימו קרנרה. היה לו פיוד קצר עם ג'וני ולנטיין, והוא חזר למערב התיכון במרץ. במאי 1961, הפסיד לאו'קונור בקרב על תואר ה-NWA בשיקגו לקראת ההפסד של או'קונור לבאדי רוג'רס כעבור חמישה שבועות, שהביא אז שיא קהל של 38,622 איש. קראשר עבד באנדרקארד במופע הגדול הזה, והפסיד להייסטאקס קלהון. הוא עבד גם במופע השני שם ביולי, והפסיד בפסילה לברונו. הוא הלך לפיטסבורג והפך לראשונה למתאבק יחידים מוביל. הוא קיבל שלושה קרבות מול רוג'רס על תואר ה-NWA בסוף 1961. הוא אפילו ניצח את ברונו בפברואר 1962 לקראת קרבות רביעי וחמישי מול רוג'רס, שהסתיימו בתיקו וניצחון של רוג'רס. הוא חזר ל-AWA לתמיד בספטמבר 1962. אז נוצרה הדמות של קראשר שכולם אהבו. הוא יצא עם ארגז בירה וסיגר לזירה, והתרברב על אימוניו בהליכה מבר לבר וריקוד עם בחורה שמנה- הוא אהב אותן כבדות ואמר שנפטר מהן אם עברו דיאטה, והשוויץ בשרירים. הוא היה כמו דמות מפופאי, לא מכר כמו הוגאן, ונראה כמו פופאי אחרי תרד כשעשה את הקאמבק. הוא אמר שאביו ניהל בר, וכשנולד, שמו בירה ולא חלב בבקבוק שלו. בגיל 13, אביו אמר לו לעבוד בסלון ולזרוק שיכורים. במקרה של קראשר, הכוח לא בא מתרד, אלא מהדם שלו. הוא אמר שהחל לריב בברים על 2 דולר ולאחר הקרב מצא בר, שתה בירה, ועבר לאחד בצד השני של העיר, מה שהכניס אותו לכושר. במילווקי, שם גר, הוא אמר שרץ באגם מישיגן עם חבית בירה על כל כתף, וכששאלו כמה זמן הוא רץ, הוא אמר שעד שהבירה נגמרה. אחרי שאמר את זה המון פעמים, הוא הרגיש שצריך לעשות את זה ולחזק את האותנטיות שלו, ובאמת רץ עם חביות בירה על כתפיו ליד האגם. לפעמים, אם עבד באנדרקארד, הוא חזר לפני קרב בו עבד היל שיעבוד איתו בקרוב. הוא לחץ יד לפייס, וההיל תקף אותו. הוא תמיד עישן סיגר ולקח בירה, והבירה עפה. קראשר נשבע לנקום, ואמר שלא אכפת לו מההתקפה, אבל שפכו לו בירה והוא כועס.
הוא כמעט תמיד ניצח. הוא לא הפסיד, אלא אם נלחם מול גאנייה, הבעלים ואלוף ה-AWA. גאנייה הפסיד לקראשר בפברואר 1963 בקרב מוות טקסני בסנט פול שהביא 11,000 איש. מהחזרה שלו ל-AWA, לא הפסיד לאף אחד בקרב יחידים פרט לגאנייה, עד להפסד בתחילת 1965 למאד דוג על התואר. זה הוביל לזכייה שלו בתואר במופע באוגוסט 1965. ההפסד היחיד שלו באולפנים אז היה כאלוף, לגאי טיילור הג'ובר, בגלל התערבות מהניג, מה שהוביל לקרב אליפות שבוע אחר כך. הוא התאבק כאאלוף מול הניג, רייס וואשון, והפסיד בדנוור לוואשון בנובמבר 1965. קורא אמר שסיפר לחברו על מותו של קראשר והוא שוב סיפר את הסיפור- קראשר וברוזר נלחמו מול רייס והניג ב-AWA, וערכו מופע בשיקגו. דיק וקראשר קראו לרייס הוניג בנות ואמרו שכשיתפסו אותן, יכניסו אותן לשמלות. החבר הלך למופע, ראה שמלות בפח זבל והביא אותן למופע. הוא ישב ליד הזירה ונתן לקראשר ודיק את השמלות. הוא עוד צוחק כשנזכר בקראשר וברוזר דוחפים את הניג ורייס לשמלות. אמרו שקראשר היה גרסה מוגזמת של עצמו, אבל חבריו לא ממש בטוחים. קראשר וברוזר היו חברים, אבל היו ממש שונים.
אדי שארקי, שנסע איתו והיה חבר שלו במינסוטה לפני שהפך למתאבק, אמר שקראשר לא אהב לשתות בירה. הסיפורים שהלך לברים ונלחם לא היו קשורים אליו. הוא ממש לא רצה את הפרסום ולא אהב שהקהל עוקב אחריו, והוא היה בחור פרטי. וגם תמיד היה מי שרצה להילחם איתו. ברוזר היה מה שהיה בטלוויזיה. הוא הלך לברים ושמח לריב עם כולם, וחיפש קרבות. הוא אהב קרבות. קראשר היה מתבודד, הזמין חברים למלון לשתות בירה ולאכול סטייקים. הפעם היחידה שכעס הייתה בוקר אחד כשאכלו ארוחת בוקר ומישהו אתגר אותו. הוא תפס אותו בחולצה וקרע אותה ממנו. הבחור בחר. קראשר התיישב ואמר שלא מאתגרים בחור כשאוכל ארוחת בוקר. בעוד תקרית ב-1970, שאפילו דווחה, לאחר מיין איבנט, הוא היה האחרון שעזב את האולם. שניים התעמתו איתו, אחד תתקף אותו. הוא עילף אחד עם מכה ואז זרק מכונת סודה על השני. הינן אמר שלא עישן סיגרים, אלא סתם לעס אותם. הוא לא אהב בירה, אלא העדיף שמפניה. הוא אהב את משפחתו. הינן אמר שהוא ילך לקבר ולא יספר מה שראה בדרכים, אבל עם קראשר נסע והוא מעולם לא היה עם נשים. הוא לא דיבר עליהן, הוא אהב את אשתו. לאחר מותה, הוא הלך כמה פעמים ביום לקבר שלה לדבר איתה. הוא רק רצה להשיג תשלום ולבלות עם משפחתו.
קושיק טען שהיה כמו הדמות שלו, בחור רגיל, ולכן אנשים נקשרו אליו. אבל הם היו סיפור אהבה. היא שמרה על המשפחה יחד כשהיה בדרכים. הוא פעם הלך לשבוע, הגיע עם שק של כביסה מלוכלכת, כיבס את זה ואז עזב ביום הבא. הוא גם היה מאוד חכם, לפי שארקי. שארקי סיפר שהקליטו במיניאפוליס שנים וצילמו שם גם תוכנית ילדים. הוא לקח צעצוע מתוכנית הילדים ובנה פרומו סביבו. בשנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, הוא לא היה חזק כמו הרקולס קורטז, קן פטארה, בילי גרהאם או ברונו, מולם עבד והיו חזקים במיוחד, אבל הוא לחץ על החזה 226 ק"ג. הוא התאמן כמו מפתח גוף אבל לא נראה ככה. הוא היה כמו ריי סטיבנס ולא השתנה עם ההצלחה. הוא היה מהאנשים הגדולים בזירה, מושך הקהל הגדול בטריטוריה הטובה בארה"ב, אליה כולם רצו לבוא. בילי גרהאם אמר שריק פלייר גדל במיניאפוליס ושם הכוכב היה קראשר, ולכן הוא התעצבן כשפלייר אמר שמיק פולי היה פעלולן. לפחות פולי עשה את זה, קראשר אפילו לא לקח באמפים.
גרהאם אמר שמעולם לא ראה את ורן גאנייה או בילי רובינסון, שני המתאבקים הטובים בעולם, משיגים פופ כמו קראשר. הוא קיבל קימת כבוד. ורן גאנייה ורובינסון לא. הוא היה לפולנים במילווקי מה שברונו היה לאיטלקים בצפון מזרח המדינה. הוא היה הבחור המושלם ממעמד הפועלים שלא עשה כלום. סטיב אוסטין הוא גרסה מתוחכמת יותר לדמת שלו. בחור שחטף עשר דקות ואם היית בר מזל, ירד על הברך. הוא לא היה זריז, לא לקח באמפים, לא עשה שום דבר יותר מהאדלוק. אבל זה היה קל- תקפת אותו, הוא ביצע קאמבק, זרק אותך לעמוד, דיממת, וברחת או שהוא ניצח אותך. בפלורידה וב-NWA היו קרבות מתוחכמים יותר וסיומות מוזרות, והם עשו קרב פשוט והכניסו כסף. היה קל לעבוד איתו- הוא נתן פרומו וגם אתה. הינן אמר שלא רצו שיהיה כמו בילי רובינסון, ולא רצו שגם רובינסון יעבוד כמו רובינסון.
אז דניס הילגרט, הפרומוטר ממילווקי, האמין שיוכל לשבור את שיא ההכנסות האמריקני בקרב של גאנייה-קראשר על תואר ה-AWA במילווקי. זה לא קרה, הדרך היחידה לעשות את זה בלי לפגוע בעיר הייתה שקראשר ינצח. אפילו עם הרעיון הזה, גאנייה סירב לג'וב. מה שמצחיק בברוזר וקראשר כצמד, הוא שהחזיקו בכמה תארים והיו קשורים מחוץ לזירה, אבל לא היו בצמד לעתים קרובות כל כך. ברוזר עבד באינדיאנפוליס עם ווילבור סניידר והם השתלטו על הטריטוריה כשג'ים בארנט עזב לאוסטרליה בתחילת שנות ה-60. הוא שנא את ורן גאנייה ועבד עבורו רק במופעים הגדולים, גם כשקראשר והוא היו אלופים. אבל הם היו שותפים שנים בשיקגו, שם עבדו באופן קבוע מול הצמדים של ה-AWA וה-WWA. הם הפכו למוסד, וקרבות הכלוב שלהם היו באצטדיוני בייסבול ופוטבול. הקרב שלהם מאוגוסט 1970, שם נטען שהביאו 30,000 איש והכניסו 148,000 דולר, כשהפסידו לוואשונים בכלוב, הביא 17,200 איש.

YossihNew · 20/5/25

שיקגו הייתה עם קהל פרוע, והקהל דרש דם מברוזר וקראשר, וההילים ידעו שזה התפקיד. קראשר בא פעם בשנה לאינדיאנפוליס למופע גדול, פרט לתקופה שהיה אלוף WWA לזוגות. ואפילו אז, הוא עבד בעיקר באינדיאנפוליס. לאחר מכן קראשר הפסיק לעבוד במופעים הקטנים ב-AWA. בגלל שהיו המון פעמים אלופים ובצמד 25 שנה שמשך קהל, הם קשורים. הם היו מהצמדים הכי מושכי קהל בהיסטוריה, שני מרימי משקולות כבדים שהתראיינו כשחבטו אחד לשני בחזה ונהמו. קושיק אמר שהם היו בלתי נפרדים, וקראשר אמר שהחברים הטובים שלו בתחום הם ברוזר, הינן וברון ואן רשקה. הם גרו אחד ליד השני בפלורידה בבתי הנופש שלהם. הם הרימו משקולות ודגו יחד.
שניהם מתו באופן דומה. ברוזר מת בנובמבר 1991, בגלל כלי דם בוושט שהתפוצץ בהרמת משקולות, ומת מהדימום הפנימי והתקשחות העורקים. קראשר התאמן באוקטובר ומת כעבור עשרים דקות. קראשר עבד מתי ואיפה שרצה. ה-AWA תמיד היו בירידה בקיץ. הם היו חזקים בין ספטמבר לאפריל. כשמזג האוויר היה חם, אנשים שהיו בפנים כל החורף רצו ללכת לבקתות באגם. קראשר רב עם גאנייה על כסף ופרש במאי או יוני, וחזר כעבור כמה חודשים. לפעמים עבד רק בסופ"שים. כשבוקווינקל עשה בוקינג יחד עם גאנייה ו-וואלי קרבו, הוא הציע בוקינג לטווח ארוך כי קראשר יעזוב במאי, אז שהאנגלים יגיעו לשיא באפריל. בוקווינקל גם חש שקראשר הכיר את הטריטוריה, וידע שהיא תרד, אז הוא העדיף לריב על הכסף אז. כשהכל ירד, הוא נראה יותר בעל ערך. כשהגיע הזמן למשוך קהל הוא חזר. אחרי קצת זמן, ידעו שיכעס כל אפריל ויעזוב. לטענת הינן, מכיוון שהרוויח כסף, הם ידעו שיחזור.
קושיק אמר שקראשר לא חיבב את ורן, והוא לא שאל, אבל בגלל שקיבל תשלום על אחוזים מההכנסות, הוא תהה אם לא מרמים אותו. הוא התפרסם בפיטסבורג מול ברונו ורוג'רס, וחזר ב-1963 ו-1966 כשברונו היה האלוף לסדרת קרבות אליפות בעיר. הקהל לא שנא את ברונו, אבל קראשר היה כל כך כריזמטי בעיר הפועלים וגם כהיל הקהל תמך בו כששיחק היל חזק. הוא לא עבד עם ברונו בשום מקום אחר בכהונה שלו, אבל בפיטסבורג קראשר נחשב ליריב אגדי של ברונו. הפעם הראשונה שעזב הייתה בספטמבר 1964 כשהפסיד לגאנייה בסנט פול. הוא וברוזר היו אלופי זוגות, אבל בגלל הלו"ז של ברוזר הם בקושי הגנו על התארים, והם נגנזו לכמה חודשים. כשחזר בינואר 1965, הם הפסידו מהר את התארים לשני יריביהם האהובים, "פריטי בוי" לארי הניג ו"האנדסום" הארלי רייס, שקראשר קרא להם האחיות דולי.
קראשר החל לעבוד בסנט לואיס ב-1966, ותמיד עבד גבוה בקארד עם השמות הגדולים. קרב היחידים המרכזי הראשון שלו היה הפסד באוגוסט 1966 ללו ת'אז. בניגוד לשאר המקומות, הוא בא כהיל קראשר ליסוסקי. ברוזר עבד כהיל שם, ועבור סם מוצ'ניק, השמות האלה חייבו אותם להיות הילים. ברוזר היה מושך קהל ענק בעיר. בגלל ששרד המון זמן, זוכרים אותו כברולר נוראי בזירה, אבל לפי בוקווינקל, בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 הוא היה כמו סטיבנס, שמבחינתו נחשב לוורקר ענק, והיה עוצמתי ואחד מהיחידים שקפצו מהחבל. קראשר, גם בנעוריו, לא ממש עשה הרבה. לארי מטיסיק זוכר שברוזר תמיד היה כוכב, וזוכר את קרב המוות הטקסני ממאי 1968 מול וילבור סניידר, המיין איבנט הנוראי בעיר. מוצ'ניק חש גם ככה והאשים את קראשר, שלא התאבק שם יותר אחרי. ברוזר, לעומתו, נחשב ליותר דינמי. זה היה הגיוני- קראשר יצא אובר מהראיונות ולא הקרבות. הוא היה אובר בדמות ובמערב התיכון העלימו עין מההתקפה שלו, וזה שלא מכר היה סימן שהיה קשוח יותר מכל אחד אחר. בסנט לואיס, הראיונות לא היו גדולים ושפטו לפי הזירה. לא עזר שעבד כהיל, היה בן 40 ומעבר לשיא, וברוזר כבר היה ידוע בעיר. בין 1969-1975, קראשר תמיד מילא את מילווקי. אפילו שבאותו הזמן רכשו את הכרטיסים ביום האירוע, היו מקרים שקראשר היה בפיוד גדול שמילא אולמות שבועיים מראש. מילווקי החליפה את מיניאפוליס וסנט פול כעיר הגדולה של ה-AWA- שיקגו הייתה העיר מספר אחת עם שיתוף הפעולה של ה-WWA. לא הייתה עיר בצפון אמריקה, פרט לניו יורק שלה היה יותר מפי עשרה מהאוכלוסיה, שמילאה כל כך הרבה. מופעים גדולים היו באולם של 12,000 איש.
למרות שהיה גרוע בסנט לואיס, הוא וסניידר כמעט מילאו את האולם בפברואר 1967 בקייל אודיטורים מול 9,906 איש שראו את סניידר מנצח. באוקטובר 1966, קראשר ופריץ ואן אריק הפסידו בפסילה לדורי פאנק ג'וניור וטרי פאנק. הוא הפסיד בפסילה כעבור כמה שבועות לסניידר. הוא ופריץ ניצחו את הפאנקים בנובמבר. הוא וברוזר הפסידו לאו'קונור וולנטיין בדצמבר. הוא והאלוף ג'ין קיניסקי הפסדו לסניידר וברקט רייט בינואר 1967. באביב 1968, סנט לואיס הייתה במיתון נדיר, ולא משכה קהל. אז בובי ברונס הוחלף בידי או'קונור כבוקר. באפריל 1968, מיין איבנט כפול של קרב לא על התואר של קיניסקי מול ביל וואטס שהתאבק כדוקטור סקרלט, וקראשר-סניידר, הביא 4,583 איש. כעבור שבועיים, ברוזר, קראשר ומוס צ'ולק הפסידו לדורי, טרי ודורי האב, מול 4,717 איש. ההופעה האחרונה שלו בקרב המוות הסתיימה כשסניידר פגע בקראשר עם כיסא- הם הביאו 5,070 איש, בתקופה בה קרב מוות הביא כפול מזה. קראשר יצא לחופש בין אוגוסט 1969 לינואר 1970. הוואשונים זכו בתארי הזוגות ממנו ומברוזר, והם פצעו אותו. הוכרז שזאת פציעה מסיימת קריירה והוא חזר בינואר. ב-1970, גאנייה החליט לבטח את עצמו- קראשר עזב, אז הוא רצה קראשר פולני חדש, שיהיה שותף של קראשר כי היה קשה להשיג את ברוזר. פרנק באד בוי שילדס בדיוק הגיע ל-AWA מסן פרנסיסקו. הוא היה אמור להיות ברולר הילי, שאמר בטלוויזיה שחיפש בכל הברים את קראשר ולא מצא אותו. במקום, הפך לנהגמשאית שאהב היאבקות. כמובן שיצא לקהל ואמר שהוא בן דודם של קראשר וברוזר, בול בולינסקי. הוא היה בצמד עם קראשר מול לארי הניג ושותפו החדש, לושיוס לארס אנדרסון, כוכב מכללות ממינסוטה שלאחר מכן הביא את ג'ין, "אחיו", כשותף בקרוליינה. בולינסקי לא נראה חזק, אבל היה עם בטן גדולה שהתאימה לגימיק, כי חשבו שחוטבי עצים ונהגי משאיות היו קשוחים. הוא סחב צופר, אבל לא הצליח. הוא שרד שנה כשותף של קראשר ונעלם. אחרי עוד שנה, עזב את הטריטוריה ופרש לאחר מכן. ביולי 1971, אלופי הזוגות הרקולס קורטז ורד בסטיאן, שנסעו מוויניפג, עברו תאונת דרכים. קורטז, בן 39, ענק ספרדי שלא ידע להתאבק, נהרג כי נזרק מהמכונית. כשבסטיאן החלים מהפציעות, הוחלט שקראשר ישתף איתו פעולה, והם נלחמו מול סטיבנס ובוקווינקל, מהצמדים הגדולים בכל הזמנים. בוקווינקל היה שם שנה והפך מהר למתאבק מוביל כי היה וורקר נהדר, ונתן את הקרבות הכי טובים בטריטוריה מול גאנייה. סטיבנס, שעזב את צפון קליפורניה שם היה הכוכב הגדול והוורקר המוביל, היה טוב כל כך עד שבוקווינקל נדהם ממנו. הוא פעם אמר שהוא ישן טוב בלילה ולא שתה, אבל סטיבנס שתה ורדף אחרי נשים כל הלילה, ובקושי הצליח לדבר בחדר ההלבשה לפני הקרב, והיו צריכים לסחוב אותו לזירה. באותם הלילות, בוקווינקל אמר שכשהפעמון צלצל, הוא התאבק ברמה קרובה לסטיבנס השיכור.
זה היה נהדר לקראשר. בסטיאן היה פייס גדול שהיה קטן ומכר, ועבד 85% מהקרב. אחד מהקרבות שודר בהלוויה של סטיבנס ב-1996, והיה נהדר. בוקווינקל וסטיבנס מכרו לקראשר. התואר התחלף בינואר 1972 מול 8,000 איש בדנוור. קראשר עבר לפיוד עם קולוף ורודס, וגם היה בצמד עם פייסים אחרים מול סטיבנס ובוקווינקל. בוקווינקל אמר שהוא וסטיבנס חששו להגיע לשיקגו מול ברוזר וקראשר. הקהל היה טוב, אבל הקרב לא קרה. הם לא היו קרבות טובים, לא מופע טוב, אבל הם ניסו שהקרבות יצאו אובר. הם היו כמו רוד ווריורס, אבל הרוד ווריורס שלא שיתפו פעולה וזרקו את כולם ולא הוציאו אותך אובר לפחות יכלו לזוז. להם לא היה אכפת מאיכות הקרבות. בנובמבר 1972 ביפן, גאנייה שלח אותם ל-IWE והם נלחמו בכלוב מול המתאבקים הגדולים, שוזו קוביאשי וגרייט קוסאטסו. היפנים היו אמורים לנצח, אבל ברוזר וקראשר כיסחו אותם כדי לבנות היט. היפנים דיממו והם הלכו לחדר ההלבשה. אז לא עזבת בקרב כלוב והם תמיד היו עם סיום החלטי. הקהל השתגע ממה שקרה לכוכבים, והפרומוטר איסאו יושיהרה הציע לכולם כרטיסים חינם למופע הבא. הם היו כוכבים גדולים ושרדו את סיבוב ההופעות. למחרת, קראשר הפסיד לקוביאשי בקרב כלוב על תואר ה-IWA העולמי. הם אתגרו אותם על תארי הזוגות ונפסלו מולם, כולל בקרב עם תארי הזוגות של WWA. ב-1976 באו לאול ג'פאן לשבוע, כי גאנייה החליף שותפים. זה היה חשוב והם קודמו כצמד שניצח את באבה ואינוקי ב-1969, ורבים גדלו על קראשר המדמם שצרח בינואר 1968 שבאבה שייך לגן החיות עם אבותיו. הוא כינה אותו בשם של פועלים סינים שבאו לעבוד ביפן במחיר זול. ביומיים הראשונים ניצחו את ג'ייאנט באבה ודיסטרוייר ואז את ג'מבו צורוטה ודיסטרוייר, לקראת קרבות עם באבה וצורוטה על תארי הזוגות הבין לאומיים. הראשון, באותו אולם בו גרמו למהומה ארבע שנים קודם לכן, הסתיים בפסילה בהכרעה השלישית. כעבור שלושה ימים, צורוטה הצמיד את ברוזר לבסוף.
ב-1985, היה בקרב המנצחים בשידור חי, וניצח על פולקה. הוא הצטיין יותר משחקני NBA ו-NFL, לעס סיגר ורקד יותר מול הקהל. כשהגיע למקום שלישי, הוא נעל האדלוק על שופט. קראשר עשה המון קרבות גימיק כדי לתבל את העניינים. פעם נלחם בקרב חוטבי עצים שכונה קרב ברים, בפיוד עם ביג ביל מילר בתחילת שנות ה-60. ב-1972, נלחם מול דאסטי בקרב דומה במילווקי. דאסטי השתמש באגרופן על קראשר ובולינסקי סיפר לשופט. דאסטי ניסה להרביץ לו ופספס, וננעל בפול נלסון. קראשר הוציא את האגרופן ודאסטי דימם וניסה לברוח, אבל המתאבקים זרקו אותו לקראשר עד שחטף בולו פאנץ'. המומחיות הייתה קרב הכלוב. הוא נלחם בקרבות טוקסידו מול לורד אל הייז שם קרע לו את הטוקסידו. גם היו קרבות זוגות בהם השפיל את ההילים כשהיה בצמד עם ג'וברים. ביניהם היה ג'ורג' "סקראפ איירון" גדנסקי, שהיה נער זירה ב-AWA והפסיד בקרבות פתיחה, ועזר לו מול סופר דיסטרוייר ואל הייז. גדנסקי לבש סרבל שאמר שלא רחץ ארבע שנים ושפשף אותו בהייז. קראשר גם הביא גמדים, כמו ליטל ברוזר או לורד ליטלברוק, מול מתאבק ומנג'ר, בדרך כלל הינן, והגמד הצמיד את הינן. גימיק מאוד גדול בזמנו היה שקראשר ושותף זכו בתארי הזוגות, עם באמפ של שופט והצמדת האיש הלא חוקי. זה הוביל לחגיגות גדולות וכעבור שבוע הכריזו שההחלטה בוטלה. סיום דאסטי, שפעם בנה קרב חוזר אם לא עשו אותו הרבה- ודאסטי שכח את זה וחיסל כך את ג'ים קרוקט בשנות ה-80- היה שנוי במחלוקת כי חשבו שזה רע לשלוח את הקהל הביתה בתחושה טובה, ואז לבטל להם כעבור שבוע. הינן אמר שקראשר לא סמך על אף אחד, הוא לא רצה סוכן, ויכול היה לפרסם בירה במילווקי אבל לא רצה. ועדיין, היו לו פרסומות זכורות, כמו פרסומת הצמיגים הידועה במילווקי. במיניאפוליס, הייתה לו פרסומת להשכרת טלוויזיות. הוא החזיק טלוויזיה ענקית על כתף ימין, כמו ארגז בירה, עם סיגר בפה, ג'ינס ובלי חולצה.
הוא אמר לקהל שאם נמאס להם מהטלוויזיה הישנה, שיזרקו אותה, וזרק את הטלוויזיה בטענה שאפשר לשכור אחת. הוא והינן, יריבו מהזירה, היו קרובים. הינן אמר שהיו שני אנשים שתמכו בו בנושא כספי. ברוזר שילם לו 50 דולר בשיקגו, וקראשר שאל איך הוא יכול. האחר היה וואלי קרבו מול סם מוצ'ניק בסנט לואיס. מוצ'ניק לא האמין במנג'רים, אבל ברוזר ובלאקג'ק לאנזה שכנעו אותו להביא את הינן לפיוד. למרות שהינן ליווה מיין איבנטרים, מוצ'ניק שילם לו כמו אנשי הפתיחה. קרבו, שעזר לבוקינג ב-AWA, אמר למוצ'ניק שהינן היה אחראי כמו לאנזה- רבים אמרו שיותר- למשיכת הקהל ושצריך לשלם לו כמו מיין איבנטר. הינן אמר שהחל מ-1966 צלצל אליו כל חג מולד. הוא חגג עם המשפחה והם דיברו חצי שעה.

סיכום אובזרבר- הספדים

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member