מי יודע
בשנים שלאחר עזיבתו את הפלויד, מעטים ידעו היכן הוא או מה הוא עושה. זה היה כר פורה לאגדות אורבניות והגזמות פרועות, כי העניין בו לא דעך, לפחות בסצינה הלונדונית. את מה שאנשים לא ידעו, הם השלימו באמצעות הדמיון. יש לי חשד עמום, שלא נסמך על כלום חוץ מתחושות בטן, שלפחות לחלק מהסיפורים האלו גרעין של אמת - גרעין שהופץ על ידי הפלוידים עצמם, בין חבריהם, במהלך 1968-1969. אלא שהם החליטו מהר לסכור את פיהם - אולי כאשר עבדו עם סיד על אלבומי הסולו שלו - ובמקביל הסיפורים תפחות וצמחו למימדים סוריאליסטיים. דוגמא קלאסית היא הסיפור על אותה הופעה, כאשר הפלויד עמדו לעלות על הבמה וסיד לא היה מרוצה משערו. על פי הסיפור, הוא עירבב כדורי מנדרקס, אותם מעך, עם ג'ל לשער, ותקע את הכל על ראשו, וכך עלה לבמה. האורות החזקים של התאורה המיסו את הג'ל, וזה נזל על פניו ובגדיו. הסיפור המיתולוגי הזה חוזר במקומות רבים (שוב, כמדומני שפרסומו הפומבי הראשון היה במאמר של ניק קנט משנת 1974). מה מקורו? האם הוא אמת? האם הוא מדוייק? גורמים שונים - כולל מבקרים ועתונאים רציניים - שניסו בשנים האחרונות להתחקות על שורשי הסיפור, נתקלו בחומת שתיקה בצורה. היו מספר נסיונות לאמת את הסיפור, וכולן הגיעו למבוי סתום. אין עדים. הפלוידים עצמם מתחמקים ממתן תשובה לשאלה - והם נשאלים על כך. ההתחמקות שלהם מתשובה חד משמעית - הם אומרים "מי יודע" - מעלה בי את החשד שהסיפור אמיתי, והם אלו שהפיצו אותו בתחילה. הרי מי עוד היה יודע על מה שקרה מאחורי הקלעים, בחדר ההלבשה של הלהקה?. אבל מה שנעשה עם הסיפור הזה בהמשך, ע"י ניק קנט ואחרים, לא בהכרח תואם את מה שקרה במציאות. פיטר ג'נר היה מקור נוסף לסיפורים על הצד האפל של טירופו של בארט. אפילו ב-1982, הוא עדיין דיבר חופשי על ארועים שונים ומזעזעים. יתכן שמקור הסיפור על החתולים הוא ג'נר. בכל מקרה, קשה לעמוד כיום, במרחק השנים וארועים, על האמת. לכשעצמי, אני מעדיפה שלא להכנס בכלל לסיפורים האלו. מספיק לי לדעת שבארט חווה התמוטטות נפשית ושהתנהגותו לא היתה רציונלית. ללא ספק, אנשים נפגעו מהתנהגותו, והוא פגע גם בעצמו. אין לי כל צורך לשמוע את הסיפורים, שאמינותם מוטלת בספק, ומקורם לוטה בערפל. אין בכך כל טעם, ולאור הארועים, יש בכך אפילו פחיתות כבוד כלפי אדם שהיה חולה מאוד.