כסף, כסף
במפעל לטחינה יש פס ייצור אחד בלבד - מייצרים בו טחינה לבנה. יש למוצר הזה ביקוש עצום. בכל מסעדה יש טחינה, בכל חומוסייה, בכל חדר אוכל של כל מקום עבודה, בסלטים מוכנים בסופר, ובהרבה בתים.
לעומת זאת, טחינה מלאה היא מוצר נישה, עם ביקוש מאד נמוך.
שני המוצרים לא יכולים להתערבב. אף אחד לא רוצה קליפות שומשום בטחינה הלבנה שלו, וחובבי הטחינה המלאה לא ירצו טחינה "חצי מלאה".
אז למפעל הטחינה יש שלוש אפשרויות:
1. לפתוח פס ייצור נוסף לטחינה מלאה. זה מה שעושים כשמייצרים טחינה משומשום מונבט. פס ייצור כולל מכונות עיבוד ואריזה, עובדים נוספים, עלויות הפצה, ועוד.
2. לייצר 95% מהזמן טחינה לבנה, ואז לנקות טוב טוב את פס הייצור, לייצר קצת טחינה מלאה, שוב לנקות טוב טוב, ולחזור לטחינה לבנה. ההשבתה של פס הייצור כרוכה בעלויות גבוהות.
3. לנצל את הפסולת (קליפות השומשום), שעד עכשיו הלכה לפח. מערבבים את הקליפות עם טחינה לבנה, והופ - יש טחינה מלאה.
אם את היית המנהלת של המפעל, באיזו אופציה היית בוחרת?