אף פעם לא הצלחתי למצוא סידור הגיוני
כל סידור שבו יסדרו את הספריה יהיה לא הגיוני. הרי אין באמת סיבה שעמוס עוז יהיה ליד ש"י עגנון בגלל שהוא ישראלי, ושבאלזק יהיה ליד קאמי בגלל שהוא צרפתי. יותר הגיוני שבלזק יהיה ליד עגנון, לפי דעתי. אבל שוב, הם כתבו בשפות שונות ובזמנים שונים, אז בכל דרך שלא ישימו אותם, היא תהיה לא ממש הגיונית. גם אי אפשר להפריד ספרי עיון וסיפורת כל כך בקלות. יותר מתאים את "מלחמה ושלום" ליד ספר היסטוריה, לפי דעתי, מאשר ליד "סיפורים פטרבורגיים" של גוגול, או ליד "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי. גם יותר מתאים לשים אותו שם מאשר ליד "מותו של איבאן איליץ'", של טולסטוי עצמו. גם סידור על פי סופרים הוא לא בהכרח הגיוני. "זאב הערבה" של הסה מתאים יותר שיהיה ליד "רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה", מאשר ליד "נרקיס וגולדמונד". "יסורי ורתר הצעיר" הולך יותר טוב עם "על כפות המנעול" מאשר עם "פאוסט". גם הפרדה של פרוזה, דרמה ושירה היא לא במקום. אם עושים כן, היכן יהיה מקומו של ג'ויס, או קובץ הסיפורים "תיאור של מאבק" של קפקא? ומחזותיו של שקספיר, האם לשים אותם בשירה או בדרמה? ו"פאוסט" של גתה? לכן הגעתי למסקנה שהכאוטיות היא הדרך ההגיונית היחידה שיש לסדר ספרים. בצורה אקראית, ולא על פי סדר, שלא משנה מה הוא יהיה, הוא יהיה בלתי הגיוני לחלוטין.
