סוף

[werus]

סוף

טוב.. בלי יותר מדי הקדמות... לפני 7 חודשים אמא שלי אובחנה כחולת סרטן, בסוג די נדיר שלא ניתן להחלים ממנו. ישנם טיפולים מאריכי חיים כאלו ואחרים, שיכולים לתת אפילו 10+ שנים לברי מזל. ב-7 חודשים האחרונים, אנחנו יוצאים מבתי חולים בכמות שממלאת חיים שלמים. אישפוזים, סבל, בדידות והרבה תחושות של חוסר אונים וסופניות... אני אציין שעד כה שום דבר לא התברר כיעיל, ואף טיפול מהקיימים לא שיפר את המצב... אנחנו לא יודעים כמה זמן נותר, לא יודעים אם יש עוד אפשרויות... הרופאים מגששים באפילה, וגם לא יודעים כבר כל כך מה להגיד ומה עוד אפשר לנסות... אני אוסיף קצת רקע, אני בן 20. יש לי אחות קטנה בת 16. אמי בת 48. אבא שלי חי עם בת זוג בעיר אחרת, לא כל כך רחוקה מאיתנו. הקשר בין כל הגורמים שציינתי בעייתי... ההורים שלי נפרדו לפני כ-5 שנים, בצורה לא טובה במיוחד. אבא שלי בקשר רציף איתנו, ומאז המחלה מתנהג כמעט כאילו הם לא נפרדו מעולם. אבל המציאות היא, שאחותי מדחיקה ומתעלמת מהמצב (בסה"כ, בגיל 16... אולי זה עדיף), אני מנסה להתמודד עם זה במהלך השבוע במין השלמה יומיומית, ובסופ"ש בקצת הרס עצמי של שתייה מרובה מדי. סך הכל, גם לפני היום הנורא ההוא, של הבשורה, לא הייתי כזה בסדר. תמיד הייתי אדם דכאוני, מורבידי, שמתעניין בצורה קצת אחרת במוות. אני רוצה לעצור שניה, ולהדגיש, זאת לא הודעה אובדנית. אין לי כוונות להתאבד, ואתם לא צריכים לפנות לאף אחד ולדווח. אם נחזור אליי, אז מגיל צעיר יחסית סבלתי מתקופות שפל קשות, ששום דבר לא גרם להן... מה שכן, מאז אותו יום, המחשבה ליסוע לתוך קיר ב-180 קמ"ש נראית הרבה יותר נכונה. בכלל, אני מנסה לחשוב אם אני אוכל לשרוד את המוות של אמא שלי... העתיד לא ברור, והצפייה לגרוע מכל, לא תורמת להלך החיים ה"נורמלי". שורדים שעה שעה... יום יום... בצפייה מתמדת לעתיד אפל... בכל מקרה זה היה שיתוף אנונימי... אם תרצו להגיב או לשאול משהו, אני אשתדל לענות.

 

[amirrohker]

מה זה אי אפשר להחלים אתה בטוח ..

כי הרב רנטגן הקים אנשים מכסא גלגלים ועוד ניסים אמיתייןם.

 

[werus]

לא רוצה לפגוע

אבל אנחנו לא מסוג המשפחות שילכו לרב כזה או אחר... אני לא מאמין בזה, אבל לא היה אכפת לי לנסות... אמא שלי זה כבר סיפור אחר. בעייתי יהיה לשכנע אותה, היא עצמה כבר חצי כנועה לרעיון של המוות והחוסר אפשרות לנצח את המחלה.

 

[amirrohker]

בי אתה לא פוגע ...

אבל מה שאתה עושה רק מוריד את הסיכוי לאמא שלך.. ואתה יכול לבדוק שאנשים חולים הבריאו ממחלות שאין להם תרופה גם בלי רבנים ...לאחסר כאלה .

 

[אור מקיף10]

יא.. מה אפשר להגיד...

תשמע המצב חרא, אי אפשר ליפות את המציאות. הכל שאלה של אופי איך לוקחים איך הדברים. הדבר הכי טוב שנראה לי שאפשר זה אם יש לך איזה חבר/ה טוב שאפשר לפרוק, לקטר, לשפוך כל מה שבלב, כל הזמן אז לעשות את זה. אם לא חבר אז פורומים, קבוצות תמיכה אם יש באזור. הקטע פשוט להוציא הכל ושתהיה לך תמיכה מסביב.

 

[אור מקיף10]

אגב, דבר נוסף

פתאום צץ לי, שרשמת "מתעניין במוות בצורה אחרת". יש המון ספרים בנושא של חיים אחרי המוות. אם אתה בעניין, אני מציעה לך לקרוא אותם. זה מקל. כשאתה מבין למה אנחנו חיים פה, למה בחרנו בחיים האלו ולמה מתים, זה מקל על הכאב. עברתי טראומה של חבר מאוד קרוב שמת במפתיע, מזה מפתיע? תאונת צלילה. הכי מפתיע שיש. אני רק רושמת את זה ויש לי דמעות בעינים וכבר עברו כשנתים. כמה זמן אחרי שזה קרה, מצאתי את עצמי בחנות ספרים בוחרת ספר על גלגול נשמות, אין לי הסבר למה עשיתי זאת. אני יכולה רק להעיד שאחרי שהתחלתי קצת לקרוא משהו משתנה בפנים. זה לא שהכאב עובר, הוא לא. החור תמיד נשאר, וגעגוע תמיד. אתה יודע, עד היום אני רואה אנשים ואוטו' אומרת.. ואי טוב, אני תכף ממש אתחיל לבכות אז הלאה

בכל מקרה, תנסה זה עוזר. להבין את הדברים.

 

[לנושנוש]

../images/Emo201.gif

 

[SleeplessBeauty]

../images/Emo201.gif קשה להתמודד...

שקלת ללכת לייעוץ? לפסיכולוג? התמודדות עם אובדן (שהיה או כזה שצפוי) היא לא פשוטה. במיוחד אם מרגישים שמתמודדים לבד, או עם משהו שגדול עלינו. מחשבות על מוות גם הן משהו שלא קל להתמודד איתו - אתה אף פעם לא בטוח אם זה רק מחשבות, או שזה משהו שאתה באמת עלול לעשות אותו. אתה צריך עוגן מספיק חזק שיחזיק אותך חי. רק אתה יכול למצוא את העוגן הזה. את תצרף הרצונות שיחזיק אותך.

 

[werus]

לא טוב

את צודקת ברוב הדברים שאמרת. ניסיתי קצת לדבר עם פסיכולוג, אבל הוא סתם הנהן וברוב הזמן ניסה לחפש מה לומר בלי הצלחה, מה שהוביל לתחושה מביכה ותקועה כזאת של "מה אני אגיד לבחור המסכן הזה?" מבחינתו, ומבחינתי "מסכן הפסיכולוג הזה אין לו מה להגיד לי..." ככה זה היה בכל מקרה שניסיתי לדבר עם מישהו... המפקד שלי, שהוא בן אדם מדהים, ובאמת עוזר מעל ומעבר למה שהוא צריך, אבל ברגעים הקשים, גם הוא נותר ללא מילים. גם החברים. מה אפשר להגיד במצב כזה? יש מילים שיקלו? יש דברים שינחמו? אני לא חושב... לצערי, אני מבין אותם, את כולם. וגם בחלק האחרון צדקת. אני לא רואה את עצמי מתאבד, מקווה שאני חזק מזה. אבל כמו שאומרים - never say never...

 

[SleeplessBeauty]

קשה להקל ולנחם

זה מסוג הדברים שאין מהם מוצא בחיים - רק להתמודד איתם ראש בראש. אני מבינה את החברים שלך שנותרים ללא מילים. קשה למצוא את המילים הנכונות. פסיכולוג - יכול להיות שהוא פשוט לא היה האדם המתאים? אני יודעת שיש פסיכולוגים שמומחים להתמודדות עם אבל, אולי שווה לנסות? ונראה לי שהחלק האחרון מהדברים שלי קודם היה יותר עלי מאשר עלייך

 

[werus]

מעניין.

חשבת פעם על איך זה, שאת יום יום עוברת בכל מיני מקומות (בי אגב, זה הכה דווקא בשיטוטי בבית החולים), ורואה אנשים, רק למאית שניה, כשהם חולפים על פנייך, ואין לך מושג מה עובר עליהם? כמה רע להם (או טוב להם), מה קורה איתם... אף אחד לא יודע... הכל יכול להראות הכי נורמלי ורגיל, בסה"כ עוד פרצוף שחולף מולך ברחוב... אבל אין לך מושג כמה הוא באמת נואש לעזרה... למישהו או משהו שיעזור... כולנו פשוט בלתי נראים... תנסי לדמיין פרצוף אחד, רק אחד, שראית היום, אתמול או מחר, ואת ההבעה שלו... ושתכלס אין לך מושג מה עובר עליו, באיזה בור הוא נמצא... חשבת על זה? עכשיו תנסי להבין מה אני מרגיש ביום יום.

 

[SleeplessBeauty]

ככה זה גם עם אנשים שאתה רואה יום-יום

בדיוק הייתה לי שיחה על זה עם חברה השבוע. היא אמרה שכשמסתכלים עלי מבחוץ, אי אפשר לנחש בחיים מה עובר עלי. וזאת החברה הכי טובה שלי. שעד שלא סיפרתי לה - לא היה לה מושג. אז זה לא חייב להיות עם אנשים זרים. זה יכול להיות גם עם האנשים שהכי קרובים אלייך...

 

[פרפרי אהבה]

תתמקד בעצמך כרגע,אם אחותך בוחרת לא להתמודד

זאת הבחירה שלה. זה לא קל להתמודד עם כל זה ואני חושבת שחשוב שאיש מקצוע ילווה אותך,יקשיב לך,יכוון אותך איך להתמודד. ויש לך בהחלט פה את המקום לדבר על מה שמטריד אותך ולהוציא מהלב.

 

[werus]

כמו שאמרתי

אחותי בת 16... אני יכול להבין את ההדחקה שלה, גם אם לפעמים זה מוציא אותי מדעתי. אבל בגיל 16 זה פשוט יותר מדי לנסות ולהבין... בקשר לאיש מקצוע... פסיכולוג לא כל כך עבד לי. זה גם לאו דווקא מתאים לאיש מקצוע ספציפי... צריך מישהו שעבר משהו דומה... רק בן אדם כזה מסוגל לנסות ולהבין

 

[SleeplessBeauty]

אולי קבוצת תמיכה?

שווה לך לנסות לחפש קבוצות תמיכה (בהנחייה מקצועית). אולי באמת אנשים שעברו משהו דומה יוכלו להסביר לך איך הם עברו את זה.

 

[werus]

7 חודשים

אני מתמודד כמעט לבד... פה ושם יוצא לי לנהל איזו שיחת נפש על המצב, וגם הן יוצאות מדכאות וסופניות... אני לא באמת חושב שיהיה מזור למצב שלי, אבל מנסים להתסדר. מגיע שלב (לא יודע אם אני כבר שם), של פאסיביות כזאת... שאתה כבר מנסה לקבל כל מה שיבוא ופשוט לצוף עם הראש מעל המים.

 

[SleeplessBeauty]

אתה לא חייב להיות לבד...

נראה לי שזה מה שהכי מקשה עלייך, זה הלבד. אז אולי להיות בחברתם של אנשים שעוברים או עברו משהו דומה יקל עלייך. הרי החברים שלך והסביבה שלך לא באמת מבינים מה אתה עובר. ולכן הם גם לא יכולים למצוא את המילים הנכונות (ואולי בכלל אין כאלה).

 

[werus]

אני באמת לא חושב

שיש מילים... ובגלל שאני לא חושב שיש משהו שיכול לעזור, לא בוער לי למצוא אנשי שעברו משהו כזה ולדבר איתם... אני מנסה לומר, שלמצב שלי אין באמת פתרון... רק לנסות לשרוד (או לא) איכשהו...

 

[נסיכת הכוכב]

הערות והארות

קודם כל אתה בפורום של התמודדות אבל בתפוז יש פורום שנקרא סרטן - לא לבד שם אני כותבת כבר שנים (ושם אני אדומה) במקביל לכתיבסה שלי פה ויש פסיכולוג חיפאי עבר אובדן של ההורים מהסרטן ועוזר , לא רק בשיחות , אותו אחד יזם את הקמת ח.ס.ן = חולי סרטן נלחמים עמותה של חולי סרטן והמשפחות יש מלא קבוצות תמיכה בכל הארץ , ואתה מוזמן להשתתף בהן , כמובן שאתה נרשם לעמותה והעלות היא קטנה מאד יש להם אתר באינטרנט ומוקד שם תוגל לקבל עזרה וגם אמך ואחותך ובנוסף לכך אוכל לומר לך שההתעלמות של אחותך זו למעשה הגנה שלה כי בגיל שלה קשה להתמודד עם פרידה מאמא , מה גם שאתם יודעים שאבא יש אשה אחרת בחייו אני שמחה שהמפקד שלך עוזר לך והקב"ן שיש לו הכשרה מקצועית יכול לעזור לך להתמודד עם הפרידה הצפויה מאמא זה מה אני עשיתי דברתי עם פסיכולוג ושאמי נפטרה לא קרסתי , זה נתן כוחות לתמוך בה בתהליך האיטי של הקריסה והייתי איתה בשלב האחרון 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע אני והיא וזהו , למרות שיש לי אח ולה יש אחים ואחיות אבל אני הייתי שם למידה , הם לא יכלו לעמוד בזה נפשית , המוות עבורי זה ההפרדות של הגוף מהנפש , יש השארות של הנשמה , חויותי את זה שאבי נפטר בידיים שלי תשמע זה לא פשוט, שאבי נפטר בידיים שלי לא ישנתי חודש למרות שידעתי שזה צפוי כל יום , הוא נפטר מאי ספיקת הלב תשמע הייתי במצב שלך פעמיים עם אבי ז"ל ועם אמי ז"ל , אני כיום יתומה וחיה לבד כי לא בניתי לי משפחה משלי ואני בהחלט מבינה אותך וגם את אחותך , אל תברח לשתיה ולדכאון כי שאמך תצטרך את עזרתך לא תוכל לעזור לה אנא צור קשר עם ח.ס.ן או עם הפסיכולוג שעובד בחיפה , הוא מקסים עזר לי אישית , תחזק את הנפש והכי הכי תדבר עם אמך כל עוד היא לידך ויכולה לדבר איתך , שלא יוצר מצב שתגיד רציתי להגיד לה ולא הספקתי ומי שעובר את התהליך הפרידה המוות שהוא קורה קל יותר להמשיך הלאה , כי החיים ממשיכים , וצריך לחיות וואם יש לך שאלות נוספות אתה מוזמן לשאול וגם תיבת המסרים שלי פתוחה בפניך

 

[אלומת האור]

אני רואה שאין יותר קבוצה בתל אביב...