ChasingAmy
New member
סוף ידוע מראש
יש רגעים שעושים משהו שיודעים שהוא יגמר לא טוב.יודעים ומתעלמים. מדחיקים. הרי תמיד קיים הסיכוי שהמעשה יצליח, האהבה תנצח למרות הכל ואז אנחנו מעדיפים להיאחז באחוז ההצלחה המיניאטורי הזה ולא להכיר בעובדה שעדיף לקחת נשימה עמוקה, ולהודות שמדובר במתכון לכשלון. בדיוק מקרה כזה היה לי לפני כשלוש שנים. אני הייתי חייל משוחרר, והכרתי מישהי שהייתה אז תלמידת י"א. למערכת היחסים שהייתה בינינו נכנסנו כל אחד ממניעים נסתרים שעליהם חיפינו בתירוצים שכאלה. לשנינו היו ציפיות מהקשר הזה,למרות שידענו שזה לא יעבוד. הוריה היו קנאים לה מדי וקפדניים מדי ולא הסכימו יותר מדי שנהיה ביחד. גם ההורים שלי לא הכי ששו לכך שאני אצא עם מישהי שעדיין לא מלאו לה 17 שנים. אז היינו ביחד בסתר. לפחות מבחינת ההורים. עד שזה נגמר. כי כמו שאמרתי, יש דברים שהסוף שלהם ידוע מראש ואהבה בסתר הוא אחד מהם. את היום בו נפרדנו לא אשכח לעולם. ישבנו על ספסל בגן הציבורי שליד ביה"ס שלה,כמו בכל יום. השתיקה שלה כל הדרך מביה"ס ועד לגן הציבורי כבר אמרה לי מה הולך לקרות. כשהיא אמרה שהיא רוצה לספר לי משהו הנחתי לה את האצבע על השפתיים ואמרתי לה שאני יודע ושכבר אין מה להגיד. גזר הדין כבר נחרץ. כמות הדמעות שנשפכה שם באותו הרגע הייה מספיקה להשלים את מה שחסר לכנרת שלנו. כמו שני ילדים שהלכו לאיבוד בשוק סואן ולא מוצאים את אימם בין המון האדם, בכינו במשך כחצי שעה ולא אמרנו מילה. כשלבסוף קמנו ללכת, נישתי אותה בפעם האחרונה. היא מצידה אמרה לי שברגע שבו ימלאו לה 18 היא מיד עוזבת את הבית ובאה לחיות איתי. שתקתי. בלעתי את המילים שלה ושתקתי. לאחר מספר שבועות, התבררו לי פתאום המניעים הנסתרים שהיו לה מאחורי הקשר איתי והבנתי שבסופו של דבר היו עוד הרבה גורמים חיצוניים שהשפיעו עליה גם בכניסה לקשר איתי וגם ביציאה ממנו. עוצמת המכה הייתה כואבת.מכה מתחת לחגורה. אבל אז כבר לא ירדו דמעות. והכאב לאט לאט התחלף בכעס שהתחלף בזלזול ובשנאה. כאבתי כל-כך וניתקתי ממנה בצורה מוחלטת ולמרות שהיא ניסתה ליצור איתי קשר מדי פעמים,הגבתי בזעם וניפנפתי אותה מעלי. אבל הימים עברו, וכך גם השבועות והחודשים, ובמסגרת השיקום העצמי שלי, זרקתי את כל השנאה והכעס שהיו לי אליה ונשארתי רק עם נוסטלגיה מתוקה מהתקופה הקצרה שבה היינו יחד. ואז זה הגיע. שבוע לפני יום ההולדת שבו ימלאו לה 18 שנה כבר התחלתי לדמיין. ידעתי שהסיכוי שהיא תממש את הבטחתה הוא כמו הסיכוי שלי לזכות בלוטו אבל המשכתי לקוות. אמרתי לעצמי כל הזמן שאין סיכוי ושהיא לא תגיע, אבל אני רומנטיקן ללא תקנה ולכן רציתי כל-כך להאמין שהאהבה שלנו, מוגזמת ורצופה בשקרים, אבל גם טהורה ונקייה בהמון מהמקרים-תנצח. אבל היא לא באה. כמו שידעתי שיקרה. אבל בכל זאת הרגשתי כאילו נפרדנו עוד פעם מחדש.האכזבה הייתה גדולה. רציתי להתקשר אליה, לקפוץ לבקר, אבל לא היה לי את האומץ. ידעתי שאני במו ידי גרמתי לניתוק המוחלט ששרר בינינו. כי הרי זה היה כבר מראש סוף ידוע מראש. אני לא יודע למה החלטתי לכתוב לכם על הסיפור הזה, אבל בכל זאת הרגשתי צורך לספר על זה למישהו. אני שוב מודה לכם שאתם תמיד כאן,אוזן קשבת לייסורי הלב של כולנו. מי ייתן וכל העולם יהיה כמו האנשים הנפלאים שאתם.
יש רגעים שעושים משהו שיודעים שהוא יגמר לא טוב.יודעים ומתעלמים. מדחיקים. הרי תמיד קיים הסיכוי שהמעשה יצליח, האהבה תנצח למרות הכל ואז אנחנו מעדיפים להיאחז באחוז ההצלחה המיניאטורי הזה ולא להכיר בעובדה שעדיף לקחת נשימה עמוקה, ולהודות שמדובר במתכון לכשלון. בדיוק מקרה כזה היה לי לפני כשלוש שנים. אני הייתי חייל משוחרר, והכרתי מישהי שהייתה אז תלמידת י"א. למערכת היחסים שהייתה בינינו נכנסנו כל אחד ממניעים נסתרים שעליהם חיפינו בתירוצים שכאלה. לשנינו היו ציפיות מהקשר הזה,למרות שידענו שזה לא יעבוד. הוריה היו קנאים לה מדי וקפדניים מדי ולא הסכימו יותר מדי שנהיה ביחד. גם ההורים שלי לא הכי ששו לכך שאני אצא עם מישהי שעדיין לא מלאו לה 17 שנים. אז היינו ביחד בסתר. לפחות מבחינת ההורים. עד שזה נגמר. כי כמו שאמרתי, יש דברים שהסוף שלהם ידוע מראש ואהבה בסתר הוא אחד מהם. את היום בו נפרדנו לא אשכח לעולם. ישבנו על ספסל בגן הציבורי שליד ביה"ס שלה,כמו בכל יום. השתיקה שלה כל הדרך מביה"ס ועד לגן הציבורי כבר אמרה לי מה הולך לקרות. כשהיא אמרה שהיא רוצה לספר לי משהו הנחתי לה את האצבע על השפתיים ואמרתי לה שאני יודע ושכבר אין מה להגיד. גזר הדין כבר נחרץ. כמות הדמעות שנשפכה שם באותו הרגע הייה מספיקה להשלים את מה שחסר לכנרת שלנו. כמו שני ילדים שהלכו לאיבוד בשוק סואן ולא מוצאים את אימם בין המון האדם, בכינו במשך כחצי שעה ולא אמרנו מילה. כשלבסוף קמנו ללכת, נישתי אותה בפעם האחרונה. היא מצידה אמרה לי שברגע שבו ימלאו לה 18 היא מיד עוזבת את הבית ובאה לחיות איתי. שתקתי. בלעתי את המילים שלה ושתקתי. לאחר מספר שבועות, התבררו לי פתאום המניעים הנסתרים שהיו לה מאחורי הקשר איתי והבנתי שבסופו של דבר היו עוד הרבה גורמים חיצוניים שהשפיעו עליה גם בכניסה לקשר איתי וגם ביציאה ממנו. עוצמת המכה הייתה כואבת.מכה מתחת לחגורה. אבל אז כבר לא ירדו דמעות. והכאב לאט לאט התחלף בכעס שהתחלף בזלזול ובשנאה. כאבתי כל-כך וניתקתי ממנה בצורה מוחלטת ולמרות שהיא ניסתה ליצור איתי קשר מדי פעמים,הגבתי בזעם וניפנפתי אותה מעלי. אבל הימים עברו, וכך גם השבועות והחודשים, ובמסגרת השיקום העצמי שלי, זרקתי את כל השנאה והכעס שהיו לי אליה ונשארתי רק עם נוסטלגיה מתוקה מהתקופה הקצרה שבה היינו יחד. ואז זה הגיע. שבוע לפני יום ההולדת שבו ימלאו לה 18 שנה כבר התחלתי לדמיין. ידעתי שהסיכוי שהיא תממש את הבטחתה הוא כמו הסיכוי שלי לזכות בלוטו אבל המשכתי לקוות. אמרתי לעצמי כל הזמן שאין סיכוי ושהיא לא תגיע, אבל אני רומנטיקן ללא תקנה ולכן רציתי כל-כך להאמין שהאהבה שלנו, מוגזמת ורצופה בשקרים, אבל גם טהורה ונקייה בהמון מהמקרים-תנצח. אבל היא לא באה. כמו שידעתי שיקרה. אבל בכל זאת הרגשתי כאילו נפרדנו עוד פעם מחדש.האכזבה הייתה גדולה. רציתי להתקשר אליה, לקפוץ לבקר, אבל לא היה לי את האומץ. ידעתי שאני במו ידי גרמתי לניתוק המוחלט ששרר בינינו. כי הרי זה היה כבר מראש סוף ידוע מראש. אני לא יודע למה החלטתי לכתוב לכם על הסיפור הזה, אבל בכל זאת הרגשתי צורך לספר על זה למישהו. אני שוב מודה לכם שאתם תמיד כאן,אוזן קשבת לייסורי הלב של כולנו. מי ייתן וכל העולם יהיה כמו האנשים הנפלאים שאתם.