כולנו (מעל הארבעים +-) היינו שם
בצורה זאת או אחרת, גם אני ואצלי זה הסתיים בפירוד. ריפרפתי כאן בכמה תאוריות מעינינות וחכמות, אבל כל מה מה שתיארת הוא די גנרי. ישבתי עם חבר שלי במשרד לפני כמה ימים והוא אמר משהוא כמו: הייתי אויר בשבילה, כלום, לא ראתה אותי, לא שנאה ולא אהבה, לא כעס ולא ריבים מיוחדים והם התגרשו...לא נכנסתי להם עמוק מידי אבל הוא לתפיסתי עשה את זה עבור עצמו, אבל הוא אמר משהו שאהבתי לאמץ, הוא אמר "דxx, זה הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיי עבור עצמי".... יכולתי לקחת את כל מה שהוא אמר ולשייך לעצמי ממש, כמעט כל מילה ואגב גם אני התגרשתי אבל אנחנו נמצאים כנראה במקום אחר. עכשו לפרקטיקה, חלילה אני לא מעודד פירוקים, אני רק מצביע לך לאן תגיע אם לא תתעשת/ו, מה שאתה מתאר זה משחק בנקודות ולא נוקאאוט, לא קרה כלום דרסטי, סתם החיים. להתגרש למרות כל הטוב שמסביב זה רע, זה רק אם אין ברירה ממש, אבל ממש ממש ואני ורבים כמותי ככ מכים על חטא שלא עשו הכל שזה רק התחיל והיה אפשר....אני לא בוכה על מר גורלי, החיים טובים אבל אנחנו תמיד שופטים את ההסטוריה. כתבתי פעם איזה פוסט מתודי שקיבלתי במייל או קראתי, כבר לא זוכר, קרא אותו ותגיד כמה זה הולם אותכם.
מכתב מאשתך