להעיף אותה
נכון, באמת קל להגיד את זה אבל פחות קל לעשות. בימים הראשונים אחרי שזה התגלה לי, כל מה שרציתי היה שהיא תחזור. לא עניינה אותי הבגידה, לא עניין אותי מה חושבים, כלום. התגובה הזו היא תגובה של פחד: פחד משינוי, פחד מלהיות לבד. פתאום כל משימה נראית בלתי אפשרית בלי בת הזוג או לא חשובה או לא משמעותית. כאילו אין טעם לחיים בלעדיה. זה מבלבל כי זה עשוי להיתפש כאהבה, בעוד שלמעשה מדובר על תלות ונזקקות. במקרה שלי, כיוון שהקשר מראש היה מבוסס על תלות מסוימת מצדי, וודאי שבסיומו חשתי מנותק ממקור הכוח שלי. שלושה שבועות אחרי (היום) אני מרגיש קצת אחרת. אני מתחיל לקבל את העובדה שהיא לא אוהבת אותי יותר (ללא קשר לרגשות שלה כלפי הבחור השני). יתרה על כן, אני מתחיל להבין דברים מסוימים לגבי עצמי, ומה הוביל אותי לנקודה הזו בחיי. ההשלמה וההבנה עזרו לי להגיע למקום רגשי שבו אני יכול "לשחרר", ולא להתייחס לפרידה כגזירה נוראית שלא אוכל לעמוד בה. חשבתי שנשברתי והתרסקתי אבל אני עדיין כאן ומתחזק מיום ליום. גם כאשר יש נפילות (למשל, היום יש לי יום הולדת ואני לא בטוח איך ארגיש במהלך היום), המגמה הכללית היא התחזקות. במידה מסוימת אני אפילו שמח ומתרגש לקראת העתיד שבו אני מאחל לעצמי לגשת לקשר חדש אחרי שביצעתי עבודה על עצמי שתביא אותי לקשר ממקום של ביטחון עצמי והבנת הצרכים שלי, במקום תלות ופחד.