סוף הנישואים
כתבתי את ההודעה הזו כבר במקום אחר, אבל נראה לי שהיא מתאימה גם לכאן. אז ככה: שלום. אני חייב לשתף. אני בן 29 ואשתי בת 27. נשואים שנה וחצי (בדיוק) לאחר קרוב לחמש שנים יחד. הכרנו בלימודים, אז היה לה חבר אחר ולקראת סוף הקשר שלה איתו, העניינים בינינו התחילו. כדי לעודד את עצמה ולהרגיע את רגשות האשמה היא הייתה אומרת לעצמה שאם אנחנו לא שוכבים אז זו לא ממש בגידה. אז היינו אצלי בדירה (לפעמים הוא היה מביא ומחזיר אותה בעצמו...), מתמזמזים אבל עד רמה מסוימת והיא הייתה חוזרת אליו ומתנהגת איתו כאילו הכל כרגיל. אני אפילו זוכר שהיא אמרה לי פעם שכיף לו כי בגלל שהיא חרמנית אחרי המפגש איתי היא חייבת להתפרק ואז הוא מקבל סקס. שנים מאוחר יותר היא הכחישה שאמרה את זה, כמובן. יום אחד היא התקשרה ואמרה שנפרדו והיא צריכה מקום לישון. אז הבאתי אותה אלי ומאז היינו יחד. קודם עברנו לגור יחד ואח"כ היה הדייט הראשון. בעצם, אשתי מעולם לא הייתה לבד מגיל 16 בערך. והמנגנון היה תמיד אותו הדבר: היא לא עוזבת עד שאין לה תוכנית גיבוי. בפעם ההיא זה הייתי אני. תמיד חששתי שהיא תעשה גם לי את הקטע הזה, אבל היא הייתה כל כך אוהבת ולאחר זמן, הפסקתי לחשוב כך. אורך החיים הממוצע של קשר שלה היה בערך שנתיים ואחרי שעברנו את נק' הזמן הזו, חשבתי שאני בטוח. יותר מאוחר גיליתי שבאמת היה לה משבר עם עצמה אחרי שנתיים איתי, אבל היא פשוט לא שיתפה אותי. הסיבה שסיפרתי את ההקדמה הזו היא כדי להוביל למצב שבו אנחנו כיום: לפני כשלושה שבועות, גיליתי שהיא בוגדת בי עם גבר מבוגר ממנה (בן 45 בערך), נשוי ועם שלושה ילדים בוגרים. גיליתי את זה כשבדקתי את הטלפון הנייד שלה, ברגע של היסח הדעת מצידה. עימתתי אותה עם זה מיד (לא הייתה לי ברירה, היא ראתה שאני מסתכל). היא הכחישה הכחשה רפה, אבל וויתרה על זה די מהר. למדתי שהיא מאוהבת בו, ושאינה מרגישה כלפי דבר. חשוב לציין כי בעת שגיליתי את דבר הבגידה, היינו בשיאה של מערבולת ביחסינו אשר התחילה כחודש לפני כן (אמצע ספטמבר בערך) כאשר היא באה אלי (די בהפתעה מצדי) ואמרה שלא טוב לה, ושהיא רוצה ללכת לטיפול זוגי. בגלל שהופתעתי ובגלל שנעלבתי שהיא בכלל חושבת בכיוון של פרידה אפשרית (מבחינתי פרידה מעולם לא הייתה על הפרק), כעסתי עליה ולא דיברנו שלושה ימים. אבל בסוף נשברתי והתחלתי איתה את הטיפול. בטיפול הובהר לי שבעצם, לא נתתי לה את החום והאהבה שהיא צריכה. היא הודתה שיכול להיות שהדרישות שלה הן כה גבוהות עד כי איש אינו יכול לעמוד בהן. אולם אני חשתי כה אשם על יחסי כלפיה שהבטחתי לשנות את דרכי, וכך היה. אולם יכולתי לחוש בהתקררות הולכת וגוברת מצידה. בעת ששיתפתי אותה בהרגשותי היא החלה רומזת לי (ולמעשה אומרת די בבירור) שייתכן וזה כבר הסוף, מבחינתה. לאחר שגיליתי את דבר הבגידה היא עזבה את הבית. עברו עלי כמה ימים מסוייטים שבסופם גמלה בי ההחלטה כי אני רוצה בהמשך הקשר בינינו למרות הבגידה. אולם היא, אמרה שאינה יודעת אם היא רוצה בכך. נפגשנו לאחר כשבוע ובפגישה ניסיתי לדבר על ליבה, לשכנע אותה לתת לי צ'אנס נוסף (עלוב, לא?) אולם היא לא הסכימה לומר כן או לא. בסוף סיכמנו שעד שהיא תחליט היא תחזור הביתה. הייתי אפילו מוכן לכך ש"נחיה כמו שותפים". אבל למזלי ההורים שלי הורידו אותי מזה. בעצם, אשתי נפרדה ממני בראש שלה הרבה לפני זה קרה באמת. הרומן שלה נמשך למעלה מחודשיים וההליכה לטיפול הזוגי הייתה מתוכננת כדי להוריד ממנה לחץ מהמשפחה, בבחינת "עשיתי הכל כדי להציל את הנישואין". אולם אני יודע כעת שמעולם היא לא רצתה להציל את הקשר. עכשיו אנחנו עושים צעדים ראשונים בדרך לגירושין. אני גר בבית שלנו (דירה שאנחנו שוכרים מההורים שלי) והיא אצל אחותה - למיטב ידיעתי יש לה כוונה לשכור דירה משלה, אבל אני לא יודע עם כבר עשתה כן. כל אחד מאיתנו כבר פתח חשבון בנק נפרד והעברנו לשם את המשכורות שלנו, בהתאמה. נותר רק לנסח הסכם גירושין, אותו התעקשתי לכתוב בסיוע מגשרת. אשתי אשכרה חשבה שנוכל לעשות זאת בעצמנו: ההורים שלה יבואו להורים שלי, יישבו בסלון על כוס קפה ועוגה ו"יחתכו עניינים"! (מילים שלי, לא שלה, אבל זו הכוונה). לסיכום - אני יודע שהנישואים נגמרו. אני יודע שלא רק שהיא לא אוהבת אותי, אלא היא מאוהבת במישהו אחר (קשר חסר סיכוי ככל שיהיה, אבל הוא נותן לה הרבה כוח שלי אין כרגע). יותר מכך, היא נרגשת להתחיל בחיים חדשים, עצמאיים. אני, אשר הולך עכשיו לטיפול שלוש פעמים בשבוע, כותב יומן אישי, מדבר עם החברים והמשפחה ללא הפסק ובאופן כללי מנסה כל מה שאני יכול כדי לצאת מהמשבר שבו אני נמצא, אני כבר הגעתי לתובנות ראשוניות לגבי הקשר בינינו ואיכותו הנמוכה, גם בעיני. אבל כל זה לא מונע ממני להתגעגע אליה בטירוף ולטפח בסתר תקוות שיום אחד היא תחזור... סליחה על המגילה, הייתי חייב לשתף...
כתבתי את ההודעה הזו כבר במקום אחר, אבל נראה לי שהיא מתאימה גם לכאן. אז ככה: שלום. אני חייב לשתף. אני בן 29 ואשתי בת 27. נשואים שנה וחצי (בדיוק) לאחר קרוב לחמש שנים יחד. הכרנו בלימודים, אז היה לה חבר אחר ולקראת סוף הקשר שלה איתו, העניינים בינינו התחילו. כדי לעודד את עצמה ולהרגיע את רגשות האשמה היא הייתה אומרת לעצמה שאם אנחנו לא שוכבים אז זו לא ממש בגידה. אז היינו אצלי בדירה (לפעמים הוא היה מביא ומחזיר אותה בעצמו...), מתמזמזים אבל עד רמה מסוימת והיא הייתה חוזרת אליו ומתנהגת איתו כאילו הכל כרגיל. אני אפילו זוכר שהיא אמרה לי פעם שכיף לו כי בגלל שהיא חרמנית אחרי המפגש איתי היא חייבת להתפרק ואז הוא מקבל סקס. שנים מאוחר יותר היא הכחישה שאמרה את זה, כמובן. יום אחד היא התקשרה ואמרה שנפרדו והיא צריכה מקום לישון. אז הבאתי אותה אלי ומאז היינו יחד. קודם עברנו לגור יחד ואח"כ היה הדייט הראשון. בעצם, אשתי מעולם לא הייתה לבד מגיל 16 בערך. והמנגנון היה תמיד אותו הדבר: היא לא עוזבת עד שאין לה תוכנית גיבוי. בפעם ההיא זה הייתי אני. תמיד חששתי שהיא תעשה גם לי את הקטע הזה, אבל היא הייתה כל כך אוהבת ולאחר זמן, הפסקתי לחשוב כך. אורך החיים הממוצע של קשר שלה היה בערך שנתיים ואחרי שעברנו את נק' הזמן הזו, חשבתי שאני בטוח. יותר מאוחר גיליתי שבאמת היה לה משבר עם עצמה אחרי שנתיים איתי, אבל היא פשוט לא שיתפה אותי. הסיבה שסיפרתי את ההקדמה הזו היא כדי להוביל למצב שבו אנחנו כיום: לפני כשלושה שבועות, גיליתי שהיא בוגדת בי עם גבר מבוגר ממנה (בן 45 בערך), נשוי ועם שלושה ילדים בוגרים. גיליתי את זה כשבדקתי את הטלפון הנייד שלה, ברגע של היסח הדעת מצידה. עימתתי אותה עם זה מיד (לא הייתה לי ברירה, היא ראתה שאני מסתכל). היא הכחישה הכחשה רפה, אבל וויתרה על זה די מהר. למדתי שהיא מאוהבת בו, ושאינה מרגישה כלפי דבר. חשוב לציין כי בעת שגיליתי את דבר הבגידה, היינו בשיאה של מערבולת ביחסינו אשר התחילה כחודש לפני כן (אמצע ספטמבר בערך) כאשר היא באה אלי (די בהפתעה מצדי) ואמרה שלא טוב לה, ושהיא רוצה ללכת לטיפול זוגי. בגלל שהופתעתי ובגלל שנעלבתי שהיא בכלל חושבת בכיוון של פרידה אפשרית (מבחינתי פרידה מעולם לא הייתה על הפרק), כעסתי עליה ולא דיברנו שלושה ימים. אבל בסוף נשברתי והתחלתי איתה את הטיפול. בטיפול הובהר לי שבעצם, לא נתתי לה את החום והאהבה שהיא צריכה. היא הודתה שיכול להיות שהדרישות שלה הן כה גבוהות עד כי איש אינו יכול לעמוד בהן. אולם אני חשתי כה אשם על יחסי כלפיה שהבטחתי לשנות את דרכי, וכך היה. אולם יכולתי לחוש בהתקררות הולכת וגוברת מצידה. בעת ששיתפתי אותה בהרגשותי היא החלה רומזת לי (ולמעשה אומרת די בבירור) שייתכן וזה כבר הסוף, מבחינתה. לאחר שגיליתי את דבר הבגידה היא עזבה את הבית. עברו עלי כמה ימים מסוייטים שבסופם גמלה בי ההחלטה כי אני רוצה בהמשך הקשר בינינו למרות הבגידה. אולם היא, אמרה שאינה יודעת אם היא רוצה בכך. נפגשנו לאחר כשבוע ובפגישה ניסיתי לדבר על ליבה, לשכנע אותה לתת לי צ'אנס נוסף (עלוב, לא?) אולם היא לא הסכימה לומר כן או לא. בסוף סיכמנו שעד שהיא תחליט היא תחזור הביתה. הייתי אפילו מוכן לכך ש"נחיה כמו שותפים". אבל למזלי ההורים שלי הורידו אותי מזה. בעצם, אשתי נפרדה ממני בראש שלה הרבה לפני זה קרה באמת. הרומן שלה נמשך למעלה מחודשיים וההליכה לטיפול הזוגי הייתה מתוכננת כדי להוריד ממנה לחץ מהמשפחה, בבחינת "עשיתי הכל כדי להציל את הנישואין". אולם אני יודע כעת שמעולם היא לא רצתה להציל את הקשר. עכשיו אנחנו עושים צעדים ראשונים בדרך לגירושין. אני גר בבית שלנו (דירה שאנחנו שוכרים מההורים שלי) והיא אצל אחותה - למיטב ידיעתי יש לה כוונה לשכור דירה משלה, אבל אני לא יודע עם כבר עשתה כן. כל אחד מאיתנו כבר פתח חשבון בנק נפרד והעברנו לשם את המשכורות שלנו, בהתאמה. נותר רק לנסח הסכם גירושין, אותו התעקשתי לכתוב בסיוע מגשרת. אשתי אשכרה חשבה שנוכל לעשות זאת בעצמנו: ההורים שלה יבואו להורים שלי, יישבו בסלון על כוס קפה ועוגה ו"יחתכו עניינים"! (מילים שלי, לא שלה, אבל זו הכוונה). לסיכום - אני יודע שהנישואים נגמרו. אני יודע שלא רק שהיא לא אוהבת אותי, אלא היא מאוהבת במישהו אחר (קשר חסר סיכוי ככל שיהיה, אבל הוא נותן לה הרבה כוח שלי אין כרגע). יותר מכך, היא נרגשת להתחיל בחיים חדשים, עצמאיים. אני, אשר הולך עכשיו לטיפול שלוש פעמים בשבוע, כותב יומן אישי, מדבר עם החברים והמשפחה ללא הפסק ובאופן כללי מנסה כל מה שאני יכול כדי לצאת מהמשבר שבו אני נמצא, אני כבר הגעתי לתובנות ראשוניות לגבי הקשר בינינו ואיכותו הנמוכה, גם בעיני. אבל כל זה לא מונע ממני להתגעגע אליה בטירוף ולטפח בסתר תקוות שיום אחד היא תחזור... סליחה על המגילה, הייתי חייב לשתף...
