סוף הדרך?
שלום לבולם.
אני קוראת את הפורום הזה כבר די הרבה זמן, מזדהה עם הסיפורים, מתרגשת, מתלבטת אם לשתף... בכנות, לא נראה לי שיש פתרון או עצה עבורי. אבל, אם יש מישהי במצבי, אולי אלמד ממנה רעיון חדש. או אקבל עידוד ותמיכה. ואולי דווקא מנקודת ראות גברית תהיינה לי תובנות חדשות, כי עם הגבר שלי כבר מזמן לא שוחחתי שיחה אמיתית.
וזה הסיפור שלי:
אנחנו נשואים כבר 34 שנים. יש לנו 4 ילדים ונכד אחד. במהלך חיינו המשותפים עברנו הרבה: נפרדנו, חזרנו, שוב נפרדנו ושוב חזרנו. היו גם בגידות, והיו התפיסויות וסליחות. אבל זה היה בעבר הרחוק, ומבחינתי לפחות כבר הרבה מאד שנים שאני נאמנה לו. גם בתקופות שגרתי מחוץ לבית (עבודה רחוקה) והיינו מתראים רק בסופי שבוע, אני הייתי נאמנה, ולדעתי גם הוא.
לפני כחצי שנה חזרתי לגור בבית באופן קבוע, ומצב היחסים ביננו הולך ונהיה יותר ויותר גרוע. לא היה לנו סקס כבר כמה חודשים. לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה, אבל זוכרת היטב את המריבה המכוערת שפרצה ממש תוך כדי, מריבה שבגללה אני מתרחקת ממנו יותר ויותר.
היינו בטיפולים בעבר, שעזרו פחות או יותר. אבל בשנתיים האחרונות אני טיפלתי בעצמי בשיטות שונות (ניאופסיכולוגיה, סדנאות וטיפול אישי, קבלה ועוד) ולדעתי אני היום בן אחר, סבלני פתוח ומקבל יותר. ולכן רציתי מאד שנלך שוב ביחד לטיפול זוגי. אבל הוא אומר, שלנו אין בעיה, רק לי יש בעיה, ושכדאי שאני אטפל בה. הוא מוכן לשלם כמה שצריך...
השורה התחתונה היא, שאני מאד לבד ומאד עצובה. אנחנו ישנים באותה מיטה - גב אל גב, אני נזהרת לא לגעת בו, אפילו בטעות. מדברים ביובש על ענייני הבית ודברים שוטפים, וזהו. אין לי עם מי לחלוק חוויות, אין לי כתף להשען עליה. לפני כחודש עברתי תאונת דרכים. כל כך רציתי חיבוק, מילה טובה, תמיכה רגשית! כל מה ששמעתי ממנו היה ביקורת על ההתנהלות שלי בזמן האירוע.
אתם מכירים את השיר (בערך...): "כשעברת ליד, והייתי כולי צעקה, לא הנחת ידך לנגיעה אחת רכה... ואת זה אני לא שוכחת, ועל זה אני לא סולחת..."
אשמח לשמוע מה דעתכם.
פרח בר
שלום לבולם.
אני קוראת את הפורום הזה כבר די הרבה זמן, מזדהה עם הסיפורים, מתרגשת, מתלבטת אם לשתף... בכנות, לא נראה לי שיש פתרון או עצה עבורי. אבל, אם יש מישהי במצבי, אולי אלמד ממנה רעיון חדש. או אקבל עידוד ותמיכה. ואולי דווקא מנקודת ראות גברית תהיינה לי תובנות חדשות, כי עם הגבר שלי כבר מזמן לא שוחחתי שיחה אמיתית.
וזה הסיפור שלי:
אנחנו נשואים כבר 34 שנים. יש לנו 4 ילדים ונכד אחד. במהלך חיינו המשותפים עברנו הרבה: נפרדנו, חזרנו, שוב נפרדנו ושוב חזרנו. היו גם בגידות, והיו התפיסויות וסליחות. אבל זה היה בעבר הרחוק, ומבחינתי לפחות כבר הרבה מאד שנים שאני נאמנה לו. גם בתקופות שגרתי מחוץ לבית (עבודה רחוקה) והיינו מתראים רק בסופי שבוע, אני הייתי נאמנה, ולדעתי גם הוא.
לפני כחצי שנה חזרתי לגור בבית באופן קבוע, ומצב היחסים ביננו הולך ונהיה יותר ויותר גרוע. לא היה לנו סקס כבר כמה חודשים. לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה, אבל זוכרת היטב את המריבה המכוערת שפרצה ממש תוך כדי, מריבה שבגללה אני מתרחקת ממנו יותר ויותר.
היינו בטיפולים בעבר, שעזרו פחות או יותר. אבל בשנתיים האחרונות אני טיפלתי בעצמי בשיטות שונות (ניאופסיכולוגיה, סדנאות וטיפול אישי, קבלה ועוד) ולדעתי אני היום בן אחר, סבלני פתוח ומקבל יותר. ולכן רציתי מאד שנלך שוב ביחד לטיפול זוגי. אבל הוא אומר, שלנו אין בעיה, רק לי יש בעיה, ושכדאי שאני אטפל בה. הוא מוכן לשלם כמה שצריך...
השורה התחתונה היא, שאני מאד לבד ומאד עצובה. אנחנו ישנים באותה מיטה - גב אל גב, אני נזהרת לא לגעת בו, אפילו בטעות. מדברים ביובש על ענייני הבית ודברים שוטפים, וזהו. אין לי עם מי לחלוק חוויות, אין לי כתף להשען עליה. לפני כחודש עברתי תאונת דרכים. כל כך רציתי חיבוק, מילה טובה, תמיכה רגשית! כל מה ששמעתי ממנו היה ביקורת על ההתנהלות שלי בזמן האירוע.
אתם מכירים את השיר (בערך...): "כשעברת ליד, והייתי כולי צעקה, לא הנחת ידך לנגיעה אחת רכה... ואת זה אני לא שוכחת, ועל זה אני לא סולחת..."
אשמח לשמוע מה דעתכם.
פרח בר
