סוכן חשאי, 00B
ישבתי בפאב עם שני חברים; האחד, נקרא לו עמי, הוא חבר טוב שלי, מכיר אותי כבר חמש שנים, והשני, נכנה אותו דודי, מכיר אותי תקופת זמן דומה, אבל אנחנו לא חברים. נפגשים פה ושם, עובדים ביחד, אני חושב עליו טובות, והוא עליי. בעוד שהשיחה התחילה בנושאים מקצועיים, ועל פרויקטים משותפים, היא זלגה, עם התקדמות הערב ועלייה בכמות הבירות, לנושאים אישיים יותר, ובנקודה מסוימת עמי העלה את אחד מכיבושי המיניים, וצחקנו ביחד על אותו בחור. דודי, שאינו בחור תמים, פוער זוג עיניים ושואל "בחור? היית עם בחור?" אני ועמי מסתכלים עליו - עמי אולי קצת בחשש, אולי גילה מה שלא היה אמור לגלות? ואני בהפתעה, הרי חשבתי שכולם יודעים, לא? אז לא. לדודי לא היה מושג. "כן" אני אומר במשיכת כתפיים "אני בי". אוקי. השיחה ממשיכה בנעימות, וזה סוף הסיפור הזה. אבל זה גרם לי לחשוב על משהו: אם אני יוצא עם בחור או עם בחורה, אז מן הסתם אני מדבר על כך עם החברים הטובים שלי. הם יודעים על הדייט שבו השתכרתי וניסיתי ללכת עם הבחור שלוב ידיים ברחוב, הם יודעים על הבחורה שיצאה איתי שבוע לפני שזרקה אותי כדי לצאת עם השותף שלה לדירה (והיום, בעלה לעתיד); אבל אלו לא סיפורים שאני חולק עם כל בן אדם שאני מכיר (אבל כן עם פורום מלא בזרים; נו). אלא אם יהיה לי בן זוג, כנראה שהרבה אנשים לא יודעים, ולא ידעו. אלא כמובן אם הם ישמעו על זה ממישהו - אבל באמת, כמה פעמים אתם עומדים עם חברים שלכם ומדברים על הנטייה המינית של מישהו שאתם פוגשים מדי פעם? אני לא זמר מפורסם, והנטייה שלי היא לא חדשות מעניינות. אני חושב שזה משהו שנכון עבור עוד ביסקסואלים, שעוברים את שלב ההתנסות, את השלב שבו אתה חושב שאתה משהו אחד (סטרייט, הומו, לסבית, לא משנה), ואז אתה חושב שאתה משהו אחר (כבר לא סטרייט, אולי לא הומו, לא רק לסבית), ואז אתה מנסה... ואז אתה מתיישב על הנטייה הזו, האנדורה הקטנטנה הזו שאנשים שוכחים לפעמים שקיימת ולכן חושבים שאתה מתנדנד על הגבול ופשוט מסרב לבחור, ובעצם, אתה יכול להיטמע בתוך העולם הסטרייטי בלי לשים לב בכלל, וגם בלי כוונה. במקום כלשהו, הרגשתי כאילו אני "בוגד" בנטייה שלי, כאילו נכנסתי לאיזה ארון במקרה, וזה הפריע לי. זה הפריע לי, אבל גם הבנתי למה הומואים לפעמים כועסים על ביסקסואלים שיכולים לעשות את זה, או למה יש ביניהם שחושבים שביסקסואלים הם רק הומואים שמפחדים לצאת עד הסוף מהארון. כי היכולת הזו כן ללבוש את הזהות הכפולה הזו, של סטרייט, ולשבת עם חברים לעבודה שהם סטרייטים ולדבר על בנות, היא משהו שלא זמין עבורם. אני לא יודע אם לקחתי מהסיפור הזה משהו פרקטי, משהו קצר ומסוכם ואני יכול להגיד "טוב, מעכשיו אני עושה ככה וככה". אני מניח שחוץ מללבוש טלאי ורוד-סגול על הבגדים, אין הרבה שאני יכול לעשות כדי למנוע מזה לקרות בעתיד. טוב, נו.
ישבתי בפאב עם שני חברים; האחד, נקרא לו עמי, הוא חבר טוב שלי, מכיר אותי כבר חמש שנים, והשני, נכנה אותו דודי, מכיר אותי תקופת זמן דומה, אבל אנחנו לא חברים. נפגשים פה ושם, עובדים ביחד, אני חושב עליו טובות, והוא עליי. בעוד שהשיחה התחילה בנושאים מקצועיים, ועל פרויקטים משותפים, היא זלגה, עם התקדמות הערב ועלייה בכמות הבירות, לנושאים אישיים יותר, ובנקודה מסוימת עמי העלה את אחד מכיבושי המיניים, וצחקנו ביחד על אותו בחור. דודי, שאינו בחור תמים, פוער זוג עיניים ושואל "בחור? היית עם בחור?" אני ועמי מסתכלים עליו - עמי אולי קצת בחשש, אולי גילה מה שלא היה אמור לגלות? ואני בהפתעה, הרי חשבתי שכולם יודעים, לא? אז לא. לדודי לא היה מושג. "כן" אני אומר במשיכת כתפיים "אני בי". אוקי. השיחה ממשיכה בנעימות, וזה סוף הסיפור הזה. אבל זה גרם לי לחשוב על משהו: אם אני יוצא עם בחור או עם בחורה, אז מן הסתם אני מדבר על כך עם החברים הטובים שלי. הם יודעים על הדייט שבו השתכרתי וניסיתי ללכת עם הבחור שלוב ידיים ברחוב, הם יודעים על הבחורה שיצאה איתי שבוע לפני שזרקה אותי כדי לצאת עם השותף שלה לדירה (והיום, בעלה לעתיד); אבל אלו לא סיפורים שאני חולק עם כל בן אדם שאני מכיר (אבל כן עם פורום מלא בזרים; נו). אלא אם יהיה לי בן זוג, כנראה שהרבה אנשים לא יודעים, ולא ידעו. אלא כמובן אם הם ישמעו על זה ממישהו - אבל באמת, כמה פעמים אתם עומדים עם חברים שלכם ומדברים על הנטייה המינית של מישהו שאתם פוגשים מדי פעם? אני לא זמר מפורסם, והנטייה שלי היא לא חדשות מעניינות. אני חושב שזה משהו שנכון עבור עוד ביסקסואלים, שעוברים את שלב ההתנסות, את השלב שבו אתה חושב שאתה משהו אחד (סטרייט, הומו, לסבית, לא משנה), ואז אתה חושב שאתה משהו אחר (כבר לא סטרייט, אולי לא הומו, לא רק לסבית), ואז אתה מנסה... ואז אתה מתיישב על הנטייה הזו, האנדורה הקטנטנה הזו שאנשים שוכחים לפעמים שקיימת ולכן חושבים שאתה מתנדנד על הגבול ופשוט מסרב לבחור, ובעצם, אתה יכול להיטמע בתוך העולם הסטרייטי בלי לשים לב בכלל, וגם בלי כוונה. במקום כלשהו, הרגשתי כאילו אני "בוגד" בנטייה שלי, כאילו נכנסתי לאיזה ארון במקרה, וזה הפריע לי. זה הפריע לי, אבל גם הבנתי למה הומואים לפעמים כועסים על ביסקסואלים שיכולים לעשות את זה, או למה יש ביניהם שחושבים שביסקסואלים הם רק הומואים שמפחדים לצאת עד הסוף מהארון. כי היכולת הזו כן ללבוש את הזהות הכפולה הזו, של סטרייט, ולשבת עם חברים לעבודה שהם סטרייטים ולדבר על בנות, היא משהו שלא זמין עבורם. אני לא יודע אם לקחתי מהסיפור הזה משהו פרקטי, משהו קצר ומסוכם ואני יכול להגיד "טוב, מעכשיו אני עושה ככה וככה". אני מניח שחוץ מללבוש טלאי ורוד-סגול על הבגדים, אין הרבה שאני יכול לעשות כדי למנוע מזה לקרות בעתיד. טוב, נו.