אני ממש מבינה אותך
אני חושבת, שעד שלא מגיעים הכי הכי לתחתית אז קשה לעשות שינוי ולחשוב על עצמנו. ככה זה, אנחנו שמות את עצמנו אחרונות לא כי אנחנו קדושות מעונות אלא כי יש מישהו שיותר צריך אותנו (להשקפתנו, גם אם אבא/סבתא/בייביסיטר יכולים לעשות את זה). "זמן לעצמי" הוא משו שצריכים להיות מוכנים אליו נפשית, צריך לעבור תהליך עד שמגיעים למסקנה. כל הסיפורים על "אימהות מתוקתקות" כמו שסיפרה ג'סי אלה הסיפורים שהכי גרמו לי להרגיש "מה לא בסדר בי, קיבינימט", למה אני לא יכולה להיות כזו, למה אני תמיד מתלוננת, כשבעצם מי בכלל קבע ש"צריך לתקתק"? אז תהיה תקופה של בלגן בבית, בלב, בנשמה, באוכל, לא תמיד צריך להטריד את עצמנו ב"להיות בסדר", הרי החיים עם ילדים שונים לעומת בלי ילדים, אז למה הכל צריך להישאר אותו הדבר? אני עברתי תקופה מאוד קשה עם שני הילדים, והתקופה נעשתה קשה עוד יותר, ברגע ש
הבנתי שמותר לי לבכות, שיש לי על מה!!!! אז עברתי תקופה באמת מגעילה מבחינה נפשית, דיכאון, עצב, פשוט הרשיתי לעצמי להתפרק, לא לעשות כלום, לא לתפקד בבית, ולאט לאט התחלתי לחזור לעצמי ומאז הכל רק משתפר
ההבנה שמותר לי שיהיה לי קשה, שאני לא צריכה להתנצל על כך שאצלי "לא מתוקתק" כי ככה החברה חינכה אותנו, שאישה צריכה להיות סופר-וומן, עזרה לי מאוד. הנמכתי ציפיות מעצמי. איך כל זה קרה? לוידעת... בתקופה הכי קשה שלי החלטתי ללכת לטיפול הומיאופתי בנושא אחר (ליחה ונזלת). הנושא ההוא לא נפתר בינתיים, אבל מנטלית היא חיזקה אותי מאוד
בנוסף, עשיתי שיאצו בגלל הגב, והשיחות עם המטפלת (מי אמר שרון שיאצו המדהימההההה) גם הן הביאו אותי לחשוב קצת. וואו, השתפכתי
ולגבי הדיאטה- אני חושבת שהייתי צריכה להגיע למצב בו אני נמצאת היום כדי שיקרה שינוי אמיתי. עד לאחרונה פשוט לא הייתי מוכנה נפשית או שזה לא היה לי חשוב מספיק. היום אני מוכנה לזה דווקא בגלל כל האיכס שעברתי.
) נס קפה +חטיף שוקולד פרה 92
