סובלת..
אני נמצאת בבעיה מאוד קשה. לפני כשנה עשיתי פרוצדורה כלשהי לגוף שלי בצורה מאוד פזיזה ומבלי שחשבתי על זה כמעט.
מדובר בפרוצדורה שטחית ולא באיזה תהליך פולשני אבל לצערי הרב זה מאוד עיוות את הפרופורציות שלי ודברים שמאוד אהבתי בגוף שלי נהרסו בעקבות זה.
מאז כאילו נכבו לי האורות ואני לא מסוגלת להתעסק בשום דבר שגרם לי להנאה ולסיפוק - לא מסוגלת להתעסק לא בבגדים, לא באימונים , לא לרקוד ולא כלום פשוט.
אני לא מזהה את עצמי ומה שאפילו עוד יותר גרוע זה שאני בקושי זוכרת כמה אהבתי את עצמי ומי הייתי לפני הדבר הזה.
ממש לא זוכרת, כאילו מאז ומעולם הרגשתי עם עצמי כל כך רע - מסתכלת על הארון שלי וממש לא קולטת של מי הדברים האלה. זה פשוט הרס אותי פיזית ונפשית.
אני חייבת לציין שבבגדול לא עברו עלי השנים הכי טובות לפני העניין הזה - סוג של חרדה חברתית מסוימת שהתעוררה לפני כ-4 שנים. אבל לא הרמתי ידיים בתקופה ההיא וממש נלחמתי עם עצמי להרגיש שפויה ונורמלית ולצאת לעבוד ולשמור על אורח חיים מסוים.
אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם הסיטואציה הזאת ואני ממש לא מוכנה לחשוב על זה שאני אצטרך כל יום בחיים שלי להתעורר ולהצטער על מה שעשיתי והרסתי.
פשוט לא מסוגלת. הלכתי לפסיכולוג אבל זה ממש לא עזר בכלום, להפך אפילו. לא מבינה איך לדבר על אמא ואבא לי יוכל לעזור לי עם המצב. ברור שהמצב שם לא טוב אבל כרגע ממש לא מעניין אותי לפתור את הבעיות האלה.
הלכתי לפסיכיאטרית והיא טוענת שזה פשוט דיכאון ונתה לי כדורים. שלא לקחתי כמובן כי לא נראה לי שכדורים עם פוטנציאל להשמנה יוכלו לתקן את המצב שלי.
אני פשוט אבודה והתחלתי כבר לבדוק אופציות איך לסיים עם הכל כי אני פשוט לא רואה טעם להמשיך עם הדבר הנוראי הזה.
אני נמצאת בבעיה מאוד קשה. לפני כשנה עשיתי פרוצדורה כלשהי לגוף שלי בצורה מאוד פזיזה ומבלי שחשבתי על זה כמעט.
מדובר בפרוצדורה שטחית ולא באיזה תהליך פולשני אבל לצערי הרב זה מאוד עיוות את הפרופורציות שלי ודברים שמאוד אהבתי בגוף שלי נהרסו בעקבות זה.
מאז כאילו נכבו לי האורות ואני לא מסוגלת להתעסק בשום דבר שגרם לי להנאה ולסיפוק - לא מסוגלת להתעסק לא בבגדים, לא באימונים , לא לרקוד ולא כלום פשוט.
אני לא מזהה את עצמי ומה שאפילו עוד יותר גרוע זה שאני בקושי זוכרת כמה אהבתי את עצמי ומי הייתי לפני הדבר הזה.
ממש לא זוכרת, כאילו מאז ומעולם הרגשתי עם עצמי כל כך רע - מסתכלת על הארון שלי וממש לא קולטת של מי הדברים האלה. זה פשוט הרס אותי פיזית ונפשית.
אני חייבת לציין שבבגדול לא עברו עלי השנים הכי טובות לפני העניין הזה - סוג של חרדה חברתית מסוימת שהתעוררה לפני כ-4 שנים. אבל לא הרמתי ידיים בתקופה ההיא וממש נלחמתי עם עצמי להרגיש שפויה ונורמלית ולצאת לעבוד ולשמור על אורח חיים מסוים.
אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם הסיטואציה הזאת ואני ממש לא מוכנה לחשוב על זה שאני אצטרך כל יום בחיים שלי להתעורר ולהצטער על מה שעשיתי והרסתי.
פשוט לא מסוגלת. הלכתי לפסיכולוג אבל זה ממש לא עזר בכלום, להפך אפילו. לא מבינה איך לדבר על אמא ואבא לי יוכל לעזור לי עם המצב. ברור שהמצב שם לא טוב אבל כרגע ממש לא מעניין אותי לפתור את הבעיות האלה.
הלכתי לפסיכיאטרית והיא טוענת שזה פשוט דיכאון ונתה לי כדורים. שלא לקחתי כמובן כי לא נראה לי שכדורים עם פוטנציאל להשמנה יוכלו לתקן את המצב שלי.
אני פשוט אבודה והתחלתי כבר לבדוק אופציות איך לסיים עם הכל כי אני פשוט לא רואה טעם להמשיך עם הדבר הנוראי הזה.