סיכום הסובב שלי
אתחיל בזה שעד עכשיו הגדרתי את עצמי בתור שונאת מירוצים.
כמעט לכל המירוצים שהשתתפתי בהם עד עכשיו ניגשתי חסרת חשק, לחוצה, התוצאות בהתאם, אינן משקפות את היכולת שלי.
לסובב הגעתי בהרגשה אחרת.
אולי זה בגלל העובדה שזו ריצת שטח ופחות מירוץ נגד השעון, אולי בגלל שהרגשתי מוכנה, וכל כך נהניתי מהדרך לשם.
יום חמישי, שש בערב, אוספת את המאמן שלי, שהתחרה במאה ק"מ (מקום שביעי כללי, תותח!), ונפגשים עם עוד חברים מהקבוצה ומתחילים לנסוע לכיוון יקנעם.
עוצרים לאכול פסטה (מעולה) בדרך, ומגיעים בדיוק בזמן לעודד את המאמן בזינוק שלו.
כל כך מרגש לראות את חבורת האלופים האלה.
שכרנו מראש חדרים בקיבוץ סמוך, החלטה טובה, פרט לנושא השירותים בבוקר...
בבוקר משכימים, אוכלים ושותים משהו ומגיעים לזורע.
ממש לפני הזינוק שלנו מסיימים המנצחים של מקצי ה 166 וה 100, כל כך מרגש ומעצים.
מתחילים לרוץ ואני עם חיוך על הפנים, שלא נמחק לאורך הדרך כולה.
רוב הזמן רצתי לבד, מדי פעם עם אנשים זרים, קצת עם ל' ובעלה המקסימים.
היה לי כיף עם השקט שלי.
עצירות שירותים עיכבו אותי מעט, אבל זה לא היה לי אכפת.
כל כך נהניתי...
בדרך ראיתי רצי אולטרא, כולם כל כך נחמדים, מברכים אחד את השני, מחייכים.
משהו שם באוויר היה אחר.
לקראת הסוף הרגשתי קושי, היום בדיעבד הייתי לוקחת עוד ג'ל (את האחרון לקחתי שעה ורבע לפני הסיום, וזה בהחלט הורגש).
עברתי בשער ישר לחיבוק של חברותי לקבוצה שסיימו את המרחקים הקצרים יותר, עד עכשיו אני נרגשת מהרגע הזה.
ללא ספק ישנם אנשים רבים שליוו אותי בדרך לשם, בעלי, המאמן שלי, נועה, שליוותה אותי בעצות טובות לאורך כל הדרך ובתכנית האימונים, ספרינגי, שרצה איתי בלב עד הסוף, ועוד הרבה אנשים שליוו אותי כל הדרך בשאלות, עצות ופרגונים.
האדרנלין עוד זורם. מתחילה לחשוב על המטרה הבאה...
