אילונה הבוכיה
New member
סהר ואמיתמי סליחה - ט ר י ג ר...
טריגר.. אני יושבת כאן ותוהה עם לנפילה הזאת יש קרקעית בכלל, נדמה לי שאני מחליקה ומחליקה, יורדת ויורדת, בלי שליטה, בלי עצירה, ואין לזה סוף, כל הזמן נהיה רק גרוע יותר, ורע יותר. אני חושבת איפה הסוף..? איפה הקרקעית..? זה לא נגמר..? כמה אפשר..? איך הגעתי לכאן בכלל..? אני רוצה לעלות, אבל איפה המדרגות, איפה השלטר שאני אדליק את האור, ואוכל לראות את הדרך וללכת לאט לאט ובבטחון, לצאת מהבור השחור, שרק מטביע אותי בתוכו יותר ויותר. הביצה הזאת לא מתייבשת, היא רק כל הזמן סוחפת, בולעת אותי אל תוכה בלי הכרה בכלל. חצי מהזמן אני מעולפת, הזויה, בלי שום ידיעה, ורק צפה בכאב הנורא, מנסה איכשהוא לשמור על השפיות והאחיזה. אני מדמיינת כבר את מותי, רק לא מצליחה להבין מאיפה יבוא קיצי. האם מקרע בקיבה בגלל הבולמיה, או שמא מתת תזונה בגלל האנורקסיה, או מהתקף לב שיגרם על ידי שניהם..? או שבכלל אני אתייאש הרבה לפני, אכנע לפחד, אוותר לדיכאון, ואלך לישון בלי לקום..? פוחדת למות לבד, פוחדת למות בכלל, אבל נראה שאין דרך אחרת, נראה שזאת היחידה הנבחרת, בין אם אני רוצה או לא, אני כבר לא קובעת מזמן, אני כבר איבדתי את השפיות, נכנעתי לטירוף, ורק לשטן ניתן להושיט את היד, וללכת עימו לאן שיבחר. נקבע דיני, נגזר גורלי, רק בת 30 ואלך בקרוב לעולמי, אמצא מנוחתי, שלוותי, רגיעתי, במוות אינסופי, בשינה קטלנית. נורא..? הרבה יותר נורא להמשיך כמו שזה עכשיו.. הרבה יותר עצוב, הרבה יותר כואב, הרבה יותר מפחיד. אין לאן ללכת, אין לאן להתקדם, גם אם מאוד רוצים, הכל כלוא בפנים, ואין דרך לשחרר את הדברים, לתת להם לפרוץ את הסורגים. הכל בתוכי משתולל, ובחוץ שקט, כאילו כלום. סופשבוע רגוע בגלגל"צ, אבל אצלי שדה קרב...
טריגר.. אני יושבת כאן ותוהה עם לנפילה הזאת יש קרקעית בכלל, נדמה לי שאני מחליקה ומחליקה, יורדת ויורדת, בלי שליטה, בלי עצירה, ואין לזה סוף, כל הזמן נהיה רק גרוע יותר, ורע יותר. אני חושבת איפה הסוף..? איפה הקרקעית..? זה לא נגמר..? כמה אפשר..? איך הגעתי לכאן בכלל..? אני רוצה לעלות, אבל איפה המדרגות, איפה השלטר שאני אדליק את האור, ואוכל לראות את הדרך וללכת לאט לאט ובבטחון, לצאת מהבור השחור, שרק מטביע אותי בתוכו יותר ויותר. הביצה הזאת לא מתייבשת, היא רק כל הזמן סוחפת, בולעת אותי אל תוכה בלי הכרה בכלל. חצי מהזמן אני מעולפת, הזויה, בלי שום ידיעה, ורק צפה בכאב הנורא, מנסה איכשהוא לשמור על השפיות והאחיזה. אני מדמיינת כבר את מותי, רק לא מצליחה להבין מאיפה יבוא קיצי. האם מקרע בקיבה בגלל הבולמיה, או שמא מתת תזונה בגלל האנורקסיה, או מהתקף לב שיגרם על ידי שניהם..? או שבכלל אני אתייאש הרבה לפני, אכנע לפחד, אוותר לדיכאון, ואלך לישון בלי לקום..? פוחדת למות לבד, פוחדת למות בכלל, אבל נראה שאין דרך אחרת, נראה שזאת היחידה הנבחרת, בין אם אני רוצה או לא, אני כבר לא קובעת מזמן, אני כבר איבדתי את השפיות, נכנעתי לטירוף, ורק לשטן ניתן להושיט את היד, וללכת עימו לאן שיבחר. נקבע דיני, נגזר גורלי, רק בת 30 ואלך בקרוב לעולמי, אמצא מנוחתי, שלוותי, רגיעתי, במוות אינסופי, בשינה קטלנית. נורא..? הרבה יותר נורא להמשיך כמו שזה עכשיו.. הרבה יותר עצוב, הרבה יותר כואב, הרבה יותר מפחיד. אין לאן ללכת, אין לאן להתקדם, גם אם מאוד רוצים, הכל כלוא בפנים, ואין דרך לשחרר את הדברים, לתת להם לפרוץ את הסורגים. הכל בתוכי משתולל, ובחוץ שקט, כאילו כלום. סופשבוע רגוע בגלגל"צ, אבל אצלי שדה קרב...
