סבל

[ינוקא1]

הסבל.

סבל נולד מהרגשת חסרון.
מההשתוקקות שלנו לשוב אל האחדות הקדומה שיצאנו ממנה.
לכן הגדרת הסבל היא "ריחוק מהאחדות".

מאחר וכך - כל אחד מאיתנו כיצור גשמי חווה סבל ברמה כלשהיא , גם אם עדינה מאוד.

כל מה שאנו עושים מתבסס על סבל :

גם כשאנו רעבים , למשל , זהו סבל שנולד מחסרון האחדות , והאוכל משלים את החסרון.
גם כשאנו "עושים אהבה" - אנו מחפשים את האחדות הקדומה דרך האיחוד עם אדם אחר.
גם כשאנו מחפשים פרנסה - אנחנו מחפשים להשלים את חסרוננו באמצעות הכסף.
וכן הלאה וכן הלאה.

אלא שלא ניתן להשלים את חסרון האחדות הקדומה באמצעיים "גשמיים" בלבד.

מילוי "גשמי" של החסרון הינו תמיד מילוי רגעי , שאחריו הרגשת החסרון והסבל חוזרת.

המילוי האמיתי של החסרון שאחריו אין סבל , הינו אך ורק מילוי רוחני.

(עקרונות אלו מוסברים היטב בספר "התקדשות" , אם כי בשפה שונה)

 

[Mist2]

למה אנו סובלים

לא מעניין אותי למה אני סובל.
מעניין אותי מה אני יכול לעשות עם הסבל הזה.
כיצד אני יכול לתעל אותו למצבים גבוהים.

בכל מקרה, הסחבה לסבל יכולה להיות כזו או אחרת, מה שברור לי, שללא סבל היינו צריכים להמציא אותו.

 

[צחי שוחט]

מיסט, במשפט האחרון שלך הצדקת את תפישתי

המצאנו אותו, או לפחות עשינו אותו לעיקר. העניין הוא שיש כאלו שלא מודעים לכך

בכל אופן, הסבל פוגע בנו, כשאנו חושבים שצריך להיות אחרת ובעיקר יותר טוב.
אבל כפי שכתבתי וכפי שקלט הצד האחר שלך....איני עוסק בסבל לקיומי

 

[Mist2]

אם זה משמח אותך

אני יכול להצדיק אותך בכל פעם שתבקש...

 

[צחי שוחט]

הצדקת את תפישתי לא אותי. אני מי אני

?

 

[Mist2]

אני מוכן להצדיק גם אותך וגם את תפיסתך

רק תן סימן ותקבל...

 

[צחי שוחט]

 

[ינוקא1]

אם תבין למה אנחנו סובלים -

ותגדיר נכון "מהו סבל" , תדע גם איך להתמיר אותו.

אם אנו סובלים בגלל "הריחוק מהאחדות" - אז הדרך להתמיר אותו היא לשוב לאחדות.

ולשמחתנו המציאו כבר את הסבל בשבילנו

 

[צחי שוחט]

איזה כיף שאתה פה. מותר לומר כיף?

 

[ינוקא1]

צ'וואנג טסה בטח יגיד

על זה ש"כיף" וסבל זה אותו דבר רק מזווית אחרת

וברצינות - כיף גם שאתה פה , וכיף בכלל לראות איך אנשים מתווכחים בלהט על ענינים שברומו של עולם . . . מזכיר לי את שנותי בישיבה.

 

[Mist2]

אני משתדל לא לעסוק בגדולות

בשבילי אחדות זה מושג ענק, ואני מודה שאין לי מוש מה זה.
לכן לא אתחיל לדון בדבר שהוא דמיון מבחינתי.
אשאיר זאת לאנשים בהרבה יותר מפותחים ממני.

מה שאני כן אנסה לעשות, הוא לנסות להיות פרקטי ואנסה לעשות מאמצים ברגע להתמיר את הסבל.
תתפלא, ניתן לעשות מאמצים אלה, גם אם אתה לא מבין כלום באחדות.

בכל מה שקשור לסיבת הסבל, לא רציתי להכנס איתך לויכוח, זה די מעייף ולא מוביל לשום מקום (אותי).
לכן, תסלח לי בשלב זה אם לא אגיב על כך.

 

[ינוקא1]

אם אתה רוצה להתמיר את הסבל

תרצה או לא , אתה עוסק בגדולות .
בשביל זה תצטרך מתישהו להגיע לאחדות , או לפחות לשאוף אליה.

 

[Mist2]

אתה צודק

 

[neophile]

נראה לי שיש כאן חוסר הבנה בשירשור

כדי אולי להבהיר את העניין מכיוון שאני גם הולך בגישה הזאת אביא דוגמא - כשילד רעב לאוכל זה סבל אמיתי , כשילד רעב לאכול במקדונלדס - זה סבל מדומיין .

יש כמובן דוגמאות מסוגים אחרים , למשל מתח בין בני זוג .
המתח הזה הוא חלק בלתי נפרד מחיים משותפים .

ברגע שאני מרגיש את המתח הזה אני יכול ישר להתעצבן ולכעוס על בת זוגתי נניח ולהאשים אותה במה לא .. זה סבל מדומה - הוא מגביר פי כמה וכמה את הסבל מהמתח ובנוסף הוא מחסל את האפשרות להתמרה .

מה היא אפשרות ההתמרה ? אם לא הייתי ישר מתעצבן וכועס ומתבונן במתח הזה , אז אולי הייתי מקבל איזה שהוא רעיון יצירתי ואותו מתח היה דווקא הופך לתשוקה מהנה - גם זאת סוג של התמרה , פראקטית והגיונית לחלוטין מנקודת המבט של הנאה .

כלומר הגישה של לקבל את הסבל לא סותרת בשום צורה את הרצון להנאה .

 

[Mist2]

לא בטוח

שאתה מדייק

 

[neophile]

פשוט רציתי להביא את הרעיון בכלליות

עם דוגמה כללית שכמעט כל אחד נתקל בה בין אם הוא עובד על ידיעה עצמית או לא .

כשזוג אנשים בוחרים לחיות ביחד הם לומדים לסבול אחד את השני , אני יודע שזה לא נשמע רומנטי במיוחד אבל ככה זה .

זה כמובן לא סותר אהבה, חיבה וכו' אבל כל אלו לא יחזיקו מעמד בלי כוח סבל .

כמו כן ביחס של הורים כלפי ילדים דרוש כוח סבל .

כמובן שבמקרים האלה הטבע ובעיקר החברה כופים עלינו את הסבל בעוד שבידיעה עצמית אנחנו בוחרים .

 

[למואל א]

אני חושב שיש כאן סתירה מובנית

וגם נחמה שאנשים מספקים לעצמם..
כי הקיום המושלם, הראוי הוא ללא סבל, כשאנחנו בחלום-מחוץ לאחדות אז פשוט יש סבל, אלא שרוב האנשים לא מכירים משהו יותר טוב, זה כמו מי שחי במערה כל החיים וכולם סביבו גם חיים במערות, הם לא יודעים שיש משהו בחוץ.
בעצם כל סוג של חיים יש בו סבל, אבל יש מקרים שבהם קצת/הרבה סבל מעל לממוצע למשך תקופה ספציפית יכול לשמש כמעורר, פשוט זה כמו מחלה שהיא כאיתות אזהרה שמשהו לא מאוזן.
לדעתי אין לסבל תפקיד גדול, אלא הוא המצב הלא רצוי והשאיפה היא לצאת ממנו

 

[רועי החושב]

סבל הוא כאשר ישנו סף רגישות נמוך לכאב

ואפשר לפתור אותו בקלות על ידי תירגול של התבוננות במחשבות.
התירגול מוסיף "מרחק" בין הצופה לנצפה, ולכן מעלה את סף הכאב.
על פי רוב עומס של מידע הוא האחראי למצב הזה של רגישות ולכן יש עוד דרך לפתור את הסבל והיא להפסיק להעמיס על המוח עוד ועוד מידע אפור ולא אינטגרטיבי.
בנוסף לכך- אם צורכים מידע אינטגרטיבי אז הוא לא מעמיס על המוח.
כל מידע יכול להיות אינטגרטיבי אם חושבים עליו באופן ביקורתי ומעמיק, אלא ששיטות החינוך המודרניות שיתקו את היכולות של חשיבה ביקורתית ומעמיקה ולכן אנשים שעברו אותה נעשים סובלים ומדוכאים ככל שהם ממשיכים ללמוד או שהם מפתחים מעין אלרגיה לידע ומתרחקים מכל השכלה אלא שהידע ממשיך "לנחות עליהם" כי הם עושים קישורים אוטומטיים לדברים שהם יודעים ולכן אף הם סובלים.
שתי התגובות הללו מזכירות אנורקסיה ואכילה כפייתית- שתיהן לא מאוזנות ומלאות בסבל.