סבך

anti is back

New member
שלחתי לך מסר. מקווה שתקרא ותגיב בזמנך

וסליחה אם משהו שאמרתי עשה לך רע.
 
אני מרגיש רע בכללי.

זה לא קשור עליך. אני רע לי שני בקשר עם כל בן אדם לכ אני מתבודד, ותמיד לבד.
 
אגב ברכט לפי ידעתי היה גנב גדול.

וגנב את השירים מנשים/גברים שעבדו איתו ופרסם בשמו. לכן אם זה נכון אין על מה להעריך אותו.
 
כן אבל זה לא מוריד מערך היוצר?

גם שקסיפר לא היה מקורי -בכלל והתבסס על מחזות שקדמו לו. אבל הוא שיפר אותם והיה טוב בהרבה.
מהקודמים. כך לפחות אני יודע. אבל האם לגנוב מי שהוטא אחר זה כישרון? כלומר ללא שיפור? לי זאת נראת
רמאות וחוסר כשרון. אני אשמח להסבר.
 

arana1

New member
התפתחות של טעם תרבותי היא לא תמיד שלילית

לא כל דבר תרבותי הוא שלילי
זה שהטעם משתנה עם הזמן לא מעיד שזה דווקא בעייה

הטעם המודרני מבקש כתיבה "רזה", בעיני יש לדבר סיבה, ולא רעה בכלל, אולי אפילו די אוטיסטית, כי יש כאן ביטוי לנסיון לבטא תחושה, שלשמיעתי דווקא עולה ממעמקי הנשמה, לנתק את הקשר המובנה בשפה ובחברה בין רגש ואמיתות התחושה לבין גודל וכמות.

השאלה היא מה זה חשוף בכלל, כי לשמיעתי דווקא כתיבה "רזה" היא הרבה יותר חשופה, בעוד שזו המנופחת מבקשת בדרך כלל בעיקר את הכותב ולא את המתכתב
 
בגלל זה אתה אוהב את פסואה?

ואמקרת לי שאתה אוהב רק ספרות מודרנית ולא קלאסית. אלה אתה רק חוקר את הקלאסית ואת " יצרות המופת הגדלות".
זאת הסיבה? כי הם לא לטעמך?
 
גם אני לא אוהב מוזיקה קלאסית.

אני אוהב רוק/ פופ/ מוזיקה שחורה/ מוזיקה נשמה/ וכל השאר מוזיקה קלאסית משעממת אותי מאוד.
בעבר שמעתי אבל לא הצלחתי להבין איזה סיפור יש זה כאילו חוזר על עצמו כל הזמן.
 
אה יודע גוגל משוגע לגמרי.

הוא כתב על אף שנשר לפקיד, ולא רוצה לחזו ולהתשב בפרצופו, ואז הוא מנהל מאבק משפטי איתו, והאף בורח
לו והוא צועק לו. איז מוח מטורךף, הוא ממש היה בעני חד פעמי מבחינת אופי הוא מדהים, היה המטורף האמיתי.
אני קראתי את הספר יותר נכון קורא גאונות/ושגעון והוא מופיע שם בהתחלה, אני קראתי והוא די מדהים גם מבחינה
ספרותית אבל האישיות סוחפת. בעני הוא אוטיסטי גם. הוא לא רצה להיות בקשר עם אנשים רק מתעלתנות כך הוא אמר.
אבל רצה להיות טוב אני מאוד מתחבר עליו גם מבחינה אישית.
 

arana1

New member
אני גם ממש ממש שונא מוזיקה קלאסית, היא מגעילה אותי

 
אראנה מה דעתך על אופסים?

מה דעתך על יצרותיו של הומרס? או שמעת על היצירה המנומנטלית מהאבהארטה והרמאניה
שהראשונה יש לה כחצי מליון שורות! ומשווים אותה לחשיבוטת של התנך/ של הקוראן/הברית החדשה
ואודיאסה/ואלאידה. אתה שמעת עליהם? אני מאמין שלא קראת כי אין בעברית או באנגלית. אני רוצה ללמוד
שפה ארופית כדאי לקורא. זה ממש מדהים. אני דווקא לעומתך נמשך ליצירות גדלות אבל גם יציקות קטנות
עושת לי את זה. אבל אמרת שאם זה מוצא חן בעני שהיה מצדך מלא עמודים ואם לא אז א גם אני כך. אני
קורא אפם משעמם אותי אני עוזב. קניתי ספר של פסואה ואני מתכוון לביוגרפיה אבל יש מלא שירים, אני גם
קונה את הספרים שלו בעתיד אולי אני אשנה את דעתי....
 

anti is back

New member
נדמה לי שיש כאן שני תהליכים, שאפשר להפריד ביניהם

ההעדפה לשפה "רזה" יכולה לבוא כתוצאה מחשיפה ממושכת לטקסטים, שגורמת לשחיקה של צורות ביטוי "גדולות", "עוצמתיות", "מפוארות" וגורמת להן להרגיש נפוחות ומלאכותיות וקלישאתיות. לכן כתבתי לנתנאל שלדעתי ככל שהוא יקרא ויכתוב יותר, כך העדפתו לביטויים מלאי פאתוס תלך ותצטמצם מעצמה. וזה נראה לי הדבר שאליו אתה מכוון באומרך שכתיבה רזה היא חשופה יותר.

אבל נוסף להיבט הזה, יש גם היבט אחר, והוא הרתיעה מביטויים "סוערים" מדי של רגש, ללא קשר לאמצעים המנופחים יותר או פחות של ההבעה. ההעדפה מודרנית להבעה מרוסנת ומעודנת ומרומזת של רגשות (אם בכלל) קשורה בין היתר לעליית הדמוקרטיה ולהתפתחות המערכת הכלכלית הסופר-מורכבת שאנו חיים בה כיום, ולמה שנתפס כ"אדם" שראוי לתפקד כריבון. והסדר החדש הזה כרוך בסלידה כלפי ביטויים חשופים של רגש (ללא קשר לשאלת הפאתוס של הכתיבה). ולכן אדם שמעורר רגש (פתטי) הוא אדם מעורר רחמים, עלוב, ראוי לגנאי.
 
ויש כאלו שאוהבים אותי דווקא בגלל זה.

בגלל הרגש שלי בכל הודעה והודעה. בגלל השימוש בשפה לטענתם " ציורית" בטקסט רגיל. הרבה פנו עלי בגלל זה.
הםפ התלהבו ויש כאלו שגינו אותי על עלגותי ושימוש בשפה בצורה לא נכונה /ותקנית הרבה יותר גינו אותי מאשר אהבו.
לכן שאת פנית עלי אני הופתעת.י ואחרי שידעת שלמשת שפות( אז את מבינה בזה) הופעתי כפלים. כי בדרך כלל בלשנים.

אוהבים שפה ישרה/ ממושמע/ תקנית לכן הייתי מופתע מאוד. בעני רגש הוא דבר נפלא וולא פתי בכלל אני אוהב שירה גדולה
אוהב שפה מיוחדת. ואוהב דימוים עוצרי נשימה/ ובעני יש יוצרים למשל בספר או הפאומה יותר נכון " הנסיך איגור" שזה נפלא.
אני רוצה למוד מהפאומה הזאת. זה פאומה יפה מאוד מלאה ברגש ודמוים ושפה מנופחת. זו טעמי. אבל אני אוהב טיפה את
פסאה שיר מסיום. שהתחברתי. יותר נכון שלוש -ארבע אבל יש לו שירים שנראים הבשיא של הבנאליות, יבשים, וכאילו חסרי

חשיבה. משפטים כאלו הכי יום יומים כאילו זה סתם מחשבה שגורה אצל כל אדם למשל במרובעים, ספר שלו. אני אולי אביא
דוגמאות אחר כך. אם ראני אמצא ציטוטים. אז לפי דעתי יש טוב בכל זרם. ובעני הזרם הלירי/ רומנטי/ סבמבולי ואני מדגיש
מאוד את הסמבולי כי אני מחובר מאוד לזרם הזה גם בציור, במיוחגד שהוא מקורי מאוד מה שהיה בציור לא חושב שבשירה כי
יש מה ללמוד. אבל בעני במבוליזם זה נפלא. אני אוהב מסתורין. אולי ילדותי אבל כך אני.
 
מצירי מיכאל רומנטוב.

שיר ארוך מאוד: הוא שבר אותי וזה לא הפואמה- הגדולה שלו. אלה שיר. הפאומה הגדולה היא דמיון.
אני עכשיו מנסה לעבוד ל םאומה חדשה גם כמה עשרות עמודים אני מתכנן. אני מאמין שיקח לי כמה חודשים.
אבל לרמנטוב מ'ראת שיריו הקצרים הוא טוב באמת.


א
לִפְנֵי מִסְפַּר שָׁנִים לֹא רַב
בִּמְקוֹם שָׁם חֲבוּקוֹת יַחְדָו
אֲרַגְוָה וְקוּרָה[1] זוֹרְמוֹת
כִּשְׁתַּיִם אֲחָיוֹת-תְּאוֹמוֹת –
עָמַד מִנְזָר. שָׁם עַד יוֹם זֶה
תַּיָּר מִצַּד הָהָר יֶחֱזֶה
עַמוּדֵי שְׁעָרִים בָּלִים,
גַּג בֵּית יִרְאָה וּמִגְדָלִים.
אַךְ בּוֹ לֹא תֶעֱשַׁן עַתָּה
קְטֹרֶת-מֹר שֶׁל הַמַחְתָּה,
לֹא יַעַל רֶנֶן נְזִירִים
בְּתַחֲנוּנִים מְאֻחָרִים.
שָׁם רַק זָקֵן חָלוּשׁ כָּעֵת,
שׁוֹמֵר-מַפֹּלֶת מֵת-לֹא-מֵת
שְׁכוּחַ מָוֶת וּבְרִיוֹת
מוֹחֶה אֲבַק הַמַּצֵּבוֹת.
הִנָּן שָׂחוֹת עַל כְּבוֹד קְדוּמִים,
עַל צַאר אֶחַד מִכְּבַר יָמִים
שֶׁלְּרוּסְיָה אֶת עַמּוֹ הִפְקִיד,
עֵת עַל רֹאשׁוֹ נִזְרוֹ הִכְבִּיד.
וּמִשְּׁמֵי רֹם יָרְדָה בְּרָכָה
עַל גְּרוּזִיָּה! מֵאָז פָּרְחָה
בְּצִלְלֵי גַּנִּים תָּמִיד,
שָׁכְנָה לָבֶטַח, אֵין מַחֲרִיד,
מֻגֶנֶת כִּידוֹנֵי יָדִיד.

ב
לְעִיר טִיפְלִיס בָּא פַּעַם שַׂר-
צָבָא רוּסִי מִמְּרוֹם-הָהָר.
תִּינוֹק שָׁבוּי עִמּוֹ הוֹבִיל.
חָלָה הַיֶּלֶד, אִי-רָגִיל
לְסֵבֶל דֶּרֶךְ בַּשִׁבְיָה.
לְפִי מַרְאוֹ בֵּן-שֵׁשׁ הָיָה,
פָּחוּד כְּעֹפֶר-בָּר מֻדָּח
וּכְמוֹ אַגְמוֹן - רָטִיט וְרַךְ.
אוּלָם חָלְיוֹ רַב-יִסּוּרִים
נָטַע בּוֹ רוּחַ-אַדִּירִים,
מוֹרֶשֶׁת-אָב. בְּלִי טַעֲנָה
נָשָׂא סִבְלוֹ. אַף צֵל-תְּלוּנָה
מִפִּי הַיֶּלֶד לֹא נִפְלָט.
מָזוֹן דָּחָה בְּנִיעַ-יָד
וְגֵא, שָׁקֵט דָּעַךְ בַּלָאט.
נָזִיר אֶחָד מֵרֹב חֶמְלָה
הוֹשִׁיט לוֹ עֵזֶר בַּמַחְלָה,
וְכֹה מָצָא לוֹ בֵּית-חָסוּת,
מֻצָּל בְּחֶסֶד יְדִידוּת.
אַךְ בַּז לְתַעֲלוּלֵי-יַלְדוּת,
תְּחִלָּה מִכָּל אָדָם רָחַק,
גַּלְמוּד שׁוֹטֵט לוֹ וְשָׁתַק,
אֶל הַמִּזְרָח הִבִּיט, עָרַג,
מְזֵה-כְּמִיהָה בִּלְתִּי-בְּרוּרָה
אֶל הַמּוֹלֶדֶת הַיְּקָרָה.
אוּלָם אַט-אָט לַשְּׁבִי הִסְכִּין.
לְשׁוֹן-נֵכָר הִתְחִיל מֵבִין;
אֶחָד סַנְדָּק אוֹתוֹ טָבַל
וּמֵהֲמוֹן עוֹלָם מֻבְדָּל
הָיָה מוּכָן בְּבַחֲרוּת
קַבֵּל עָלָיו עֹל נְזִירוּת.
אוּלָם בְּלֵיל סְתָו פִּתְאֹם
הַנַּעַר נֶעֱלָם. בִּמְרוֹם
הָרִים מַאֲפִילָה חֹרְשָׁה.
לַשָּׁוְא נֶחְפַּשׂ יָמִים שְׁלֹשָׁה,
עַד כִּי בְּאֶפֶס-הַרְגָשָׁה
נִמְצָא מוּטָל בָּעֲרָבָה
וְשׁוּב אֶל הַמִּנְזָר הוּבָא.
הָיָה חִוֵּר מְאֹד וָדַל,
חָלוּשׁ כְּאִישׁ אֲשֶׁר סָבַל
עֲמַל שָׁנִים, רָעָב, מַחֲלָה.
הוּא לֹא עָנָה עַל שְׁאֵלָה,
לְעֵין רוֹאִים יוֹם-יוֹם כָּבָה
וְקֵץ יָמָיו קָרַב וּבָא.
אָז בָּא אוֹתוֹ נָזִיר אֵלָיו
בִּתְחִנּוֹתָיו וּבְשִׁדּוּלָיו.
הִקְשִׁיב הַנַּע&#1463
 
האמת ככל שאני קורא יותר כך אני רוצה יותר לכתוב כך.

זה לא נשחק אצלי אלה רק מתעצם מרגע לרגע. אמרתי אני כותב גם הטקסט בכמה סגננות, יש לי סגננות מאוד נקושים
נוסח אקדמי, שאני ממליץ לשל על מסכים או על ספרים או בפרומים כאלו שצריך להראות סמכותיות. ופה אני כמו שאני
במציאות פחות או יותר. בשאר הפרומים אני שונה. אני יותר מרוסן. חושב מה אני אומר. כי הנושא שונה. אבל אני עדיין
מערבב את היום יום שלי את האני עצמי בכל פורום. אבל במיניון שונה על פי אותו נושא שהעולה.

הערה: אמרו על לרמנטוב המשורר הרוסי שיש לו שליטה מופלאה ברזי הלשון ברמה הגובהה ביותר ,אבל הואט רגשני ושיריו
המקודמים מתאמים לנוער ולא למבוןגרים אנטלקטאולים. אני שואל את עצמי למה כך הם אמרו? אני קורא אותו והוא באמת אחלה.
יש לו שירים לפנים. שירי פולטיקה טובים אני יעלה שיר.
 

arana1

New member
אפשר לבטא גם סערה בצורה דקה ושקטה

כמו שכתבת, רתיעה מרגש זה באמת דבר דפוק שכנראה נובע מזה שאנשים פוחדים שכל ביטוי רגשי אמיתי עלול להפר את האינסטינקט ההישרדותי שלהם ( להרגיש זה מפריע לרצוח, להתחרות, ולכן זה לא רצוי)
אלא שלא פעם הפאתוס מבטא בדיוק את הרתיעה מרגש כשהנסיון להתבטא רחב ככל האפשר מטשטש

לדעתי את ממש טועה
דמוקרטיזציה באמת קשורה להתפתחות הביטוי אבל לדעתי היא דווקא מביאה לעידון הביטוי לטובה ודווקא זה הכי מובן מאליו שככל שצורת הקיום היא דמוקרטית יותר אז אחיזתו של הריבון בגרון נחלשת

אדם יכול לעורר רגש בלי להתנפח ובלי לנפח
לתחושתי
הסלידה האוטיסטית מרעש אינה פיזיולוגית בלבד אלא מבטאת סלידה נפשית עמוקה מרעש של נפיחה, תרתי משמע
 
אראנה אני רואה את חלום ליל קיץ

זה מצחיק בטירוף, איזה הומר מטורף היה לדקספיר, במיוחג הקטע עם הבחורה שמפשילה את עצמו " תתיחס עלי
כמו אל סמרטוט ריצפה" זה קורע אותי. אחד הטובים.
 
למעלה