סבך

[anti is back]

כן ולא

הדמוקרטיזציה גורמת (באופן מאוד מאוד הדרגתי ואיטי וחלקי, למרבה הצער) לביזור הריבונות. אבל כיוון שהריבונות עדיין מוגדרת במונחים של שליטה, כיוון שהמבנה שלה עדיין בנוי על יחסי שליט ונשלט, ההיגיון ההירארכי הזה מועתק ישירות מן הכלל (הריבון ונתיניו) לתוך היחיד (הריבון/המוסכמות החברתיות כפי שהן משתקפות בנפשו ובגופו של היחיד/הסופר אגו או איך שלא תרצה לקרוא לזה, וכנגדו הנשלט הוא העצמי שאינו מותנה על ידי מוסכמות אלה, למשל, הרגשות והדחפים לפני ביטויים, שתמיד כבר "מלוכלך" במוסכמה). ולדעתי, התביעה להבעה מרוסנת ומעודנת של הרגש (אם לא למחיקתו) קשורה גם לתהליך הזה - לעובדה ש"אזרח" ראוי הוא כזה שכבר למד איך להכניע לגמרי את היסוד ה"עצמי" שלו בפני היסוד הריבוני.

 

[arana1]

זה לא הגיוני מה שאת כותבת

ברור שהתהליך הוא הדרגתי ואיטי במידה שמכאיבה נורא לחלקנו אבל דווקא על רקע זה לא נכון לשלול את המרכיב היחסי כמשמעותי ואין ספק שבדמוקרטיה הפרט מפנים היררכיה הרבה פחות מאשר בהסדרים החברתיים שקדמו לה

במצב שבו כל הפרטים הם ריבוניים אז סוג ההתנגשויות שעולות ומעצבות את הסביבה מוכרח שמטבען יעצים את הכיוון לביזור הכח

במלוכה ובדיקטטורה ההגיון ההיררכי מועבר בצורה הרבה יותר שלמה לכל הנתינים
בדמוקרטיה התבנית ההיררכית נשברת כל הזמן כי במציאות שבה כל אחד הוא מלך פשוט אי אפשר לחיות

ובניגוד למה שאת כותבת
מה שנתפש כריסון הרגש הוא פשוט ביטוי לרגש פחות טרטוריאלי, פחות כמותי, פחות מותנה על ידי גודל החלל, ורגש כזה לא מציית להפרדה בין גדול וקטן בכלל ובגלל זה מה שנתפש כביטוי "רזה" אינו רזה כלל אלא רק כזה יחסית למידה שבה אנשים רגילים לצעוק את הרגשות שלהם מה שיותר חזק בשביל להתחרות ברגשות של אחרים על המרחב

היסוד הריבוני מבוסס על מישמוע הרגישות לזאת של הריבון כי הרגש שלו הוא היחידי שמובהק ולכן הוא נמדד על ידי הרוחב שלו
הריבון נתפש כמייצג את זהות הפרט ולכן הרגש שלו כולל את כל הפרטים
דמוקרטיה היא שלב בתהליך שבסופו כל פרט מייצג רק את עצמי ומצב כזה לגודל הרגש אין שום משמעות בכלל
כי היחס בין הפרט למרחב לא מושתת על גדול וקטן בכלל

 

[נתנאל 123456]

ואני מפנה אותך לשרשור בו נהילתי דיון עם דהייסטו על כתבתי.

שהם הסברתי את עניין השגיאות ואת הסגנון, אגב אחד הדברים שכל יוצר צריך לדעת הוא לקבל ביקורת.
מתי שאראנה מבקר אותי ואומר לי שמע זה לא מתאים, או עוד אנשים אני צריך להבין למה. כי בסופו של דבר.\
השירים/ מה שטאדם כותב זה לא רק עברו. אלה גם בשביל- הקהל. אני לא יודע מה קורקה בחוגים אני לא מכיר
מונחים ספרותיים אני לא קורא ספר ביקרוןת אני קורא ספרים. אני לא יודע מה הולך מה לא הולך. יודע הולך מודרני.
והאמני לי אני לא כותב מודרני אין כמעת רמז למודרני. אז מי הולך בתלם? ומי הוא המכיר את השיטה המקובלת?
" חכם עיניו בראשו וכסיל מהלך בחושך".

 

[נתנאל 123456]

וזה מה שמרגש אותי.

מילים פשוטות: לתוך הלב, כל כך כואב. ולא כל מיני משפטים חסרי פשר ( לפחות בעני). זה אותי
ריגש מאוד. זה מלא פתואוס פתטי?

מארי פראר, פועלת ניקיון בת שש עשרה,
כחושה, חולת רככת, מכוערת ויתומה,
שום תיק במשטרה עד כה,
היא אשמה בזה
שהיא רצחה תינוק, והפרטים כדלקמן:

בחודש השני להריונה הלא חוקי,
ניסתה בעזרתה של עוד מוזגת מן הבר,
להיפטר מפרי ביטנה החלה להקיא,
הכאב החד נשכח מזמן, אך העובר נשאר.

נסו נא רבותיי לכבוש את זעמכם,
כי כל אדם ראוי לרחמים.
כי כל אדם ראוי לרחמים,
רחמים.

לשווא ניסתה הכל,
תפילות, אמבטיות, מקלחות
את כל המדרגות שטפה במקום עבודתה.
לא פעם הכאב פילח אותה לחתיכות,
היא התפתלה מכאב אך את סודה היא
לא גילתה.

ואז בלילה מחדרה הצר והקופא,
בשארית כוחה למסדרון היא נגררה,
אל תוך בית הכיסא, ושם בחדר האפל,
ילדה את תינוקה, מתי ואיך, היא לא זכרה.

נסו נא רבותיי לכבוש את זעמכם,
כי כל אדם ראוי לרחמים,
כי כל אדם ראוי לרחמים,
רחמים.

וכשחזרה במסדרון בחושך אל חדרה,
החל פתאום הילד, כך אומרת היא, לבכות,
הוא לא חדל, והיא מן השכנים פחדה,
לכן באגרופים עליו החלה להכות.

הכתה בעיוורון ושוב ושוב עד שפסק,
ואז את התינוק לקחה לחדרה הדולף,
ושם חיבקה שעות את כל גופו המרוסק,
ורק עם בוקר היא אותו החביאה במרתף.

מארי פראר, פועלת ניקיון בת שש עשרה,
קטינה, חולת רככת, מכוערת, אומללה.
נידונה לתליה כל חטאנו רבותיי לפתע
משתקפים כראי אל מול חטאה שלה.

אתם המשתרעים כל לילה
על סדינים צחורים,
ומחייכים באושר מול תינוק לבוש פאר,
אל נא תבוזו ככה לחולשות החלשים,
חטאה היה גדול, אך כאבה - גדול יותר.

נסו נא רבותיי לכבוש את זעמכם,
כי כל אדם ראוי לרחמים,
כי כל אדם ראוי לרחמים,
רחמים.
זה שמוריד ממני דמעות: שיר כל כך כואב, כל כך חזק. נשבר לי הלב.
ביצוע:https://www.youtube.com/watch?v=icmKrm76JBk

 

[דעה עכורה]

O