סבך

[דעה עכורה]

סבך

יש יחס
בין
רקמות משחירות בסבך המצח,
אבנים זולגות על עינים,
ציפורי עין מקננות, מנקרות, באוזניים
שורקות בגרון,
מזהירות מפני טורף
לבין
יום ממהר תחת אורות ניאון

 

[arana1]

ואני מייבב על זה "בדיוק"

והלוואי שמישהו היה חש מדי פעם עד כמה מה שמרגיש כקצב חיוני וטבעי לתנועת המרחב הציבורי הוא משבש ואפילו לגמרי מצמית לחלקנו
אולי ביחוד למי שערנותו לרב קצבי לא יכולה להשתיק את מה שכל כך אלים ופרימיטיבי מתחת לכסות ברק התנועה המודרנית שבחלק לא מבוטל מהיבטיו אפילו מדגיש אותו במיוחד,
הופך אותו לדוקר וחד יותר בדיוק במקום שבו הוא מתיימר לרסן

 

[כוכב שני מימין]

יום ממהר תחת אורות ניאון

גם עבורי הוא פוגע מקלקל והורס. ולמה אנחנו צריכים את כל הלחץ והמהירות הכפויה הזאת? בטבע היא נדרשת רק במצבי חירום, סכנה ומצוקה, אבל מה, מלחיצים אותנו על שטויות וזו הנורמה, הלחץ רובו מיותר, והוא מזיק, ואחריו נדרשים משאבים רבים כדי לתקן את הנזקים שהוא עושה. יום ממהר תחת אורות ניאון, אם זה מתמשך מעבר למה שאפשר לשאת אז אצלי זה = מיגרנה

 

[shushu6969]

לפעמים,

מגע אור השמש, היוצא מן הלב ונוגע בלב, ממיס את אורות הניאון
מאט את הזמן,
מתאים אותו
לפעימות

מאפשר למים לזרום מן הפנים לחוץ, לרוח ללטף מהחוץ לפנים
להדהד
חיים

 

[shushu6969]

ולפעמים...

רקמות המצח לא נותר בהן זמן או מקום להשחיר דיין
ציפורני העין מבקשות להעמיק , עוד
אל מעבר לחניכיים הבוערות או הגרון הזועק
מחפשות לנקב ,שם
בתוככי פנים עצמיותנו
למסנן
את שאין בנו היכולות לפעור
באור

עושות, בחשכת הליל, בנדודים של (כמעט) טירוף, חסד גדול , קורע לב, של
אמת

 

[anti is back]

!!!

 

[נתנאל 123456]

?

 

[anti is back]

סליחה

הטקסט מאוד-מאוד ריגש אותי, ולא ידעתי איך לבטא את זה.

 

[נתנאל 123456]

למה הוא ריגש אותך?

אותי לא ריגש. לא מבין מה מרגש בו.

 

[anti is back]

זה מתחבר לדיון שניהלנו על שירה

לאופן שבו חיבור מסוים של מילים מעורר בהכרח אצלך ואצלי מרחבים שונים של אסוציאציות, שקשורות בהתנסות הפרטית של כל אחד מאתנו. כך שמה שגורר אצלי תגובה רגשית מועצמת מאוד עשוי להתקבל באדישות גמורה אצלך, ולהפך. לכן כתבתי לך בזמנו שאינך צריך לקוות שהקורא יבין אותך, כל עוד הטקסט שלך אפקטיבי בעבורו. כי יש גם ממד של הבנה, שמתווך על ידי הקונבנציות הלשוניות - כפי שעשיתי אתך בזמנו, אני יכולה לנסות לפרש את הטקסט בכלים רגילים, כלומר, לנסות להסביר למה "התכוון" שושו - אבל האפקט של הטקסט שלו עלי לא נשען על ההבנה. הוא תוצר של הפעלת מרחבי האסוציאציות השונים במקביל בתוך ההקשר שיצרה הפרשנות.

 

[נתנאל 123456]

כן אבל אני לא אומר שאת לא צריכה אני שואל למה מה הבעיה?

אני לא בא בטענות. כל אחד ומה שמרגש אותו. אז שאלתי אותך למה זה מרגש אותך. את יודעת כדאי שאני יבין.
ולא נתת תשובה. אני גם לא מבין למה אני מרגש אותך או מזיז לך. אז אני שואל אני אדם סקרן מאוד. אז אני שואל
שאלות. בקיצור אני לא הבנתי למה אתה מתלהבת ממנו. כנראה יש פה עניין רגשי שאני לא קולט אותו סך הכל שיר
או קטע נחמד. אני אבתי את הקטע הגותי אבל לא השפיע עלי בכלל.

 

[anti is back]

הבנתי.

זה הרבה יותר מדי אישי מכדי שאוכל לכתוב על זה כאן - ואולי בכלל. אבל אני מעריכה את סקרנותך.

 

[נתנאל 123456]

אני תמיד אומר אני לא בגדר נעלם.

מי שבא בא הדלת פתוחה הכיבוד על השולחן ,הלב על שולחן הקצבים הסכין חותכת בבשר. אני פתוח.
לגמרי. כמעת על הכול. לכולם יש- סודות. אבל אני אומר הכול. בטח אם שאולים אותי. זהו זה מה שנות לי לומר.
וכן סקרן אנוכי מבן אימי. אוהב לדעת אוהב לגשש באפלה.

 

[נתנאל 123456]

אגב אחד השיטות שלי.

היא שני מזהה שיר "גדול" הוא לא רק שאני מתחבר עליו. אלה אני מסתכל עליו מכמה זוויות ביקרותיות.
הסגנן/ המילים/ החיבור בניהם/ המסר/ הנסתר/ האישי/הכללי מבינה? אני עושה ניתוחים ממש כמו שמנתחים צפרדע.
אני לא רק בא ואומר זה מעורר בי רגש. אני מנסה לחקור כמו כל תחום אחר. ושעשיתי את על השיר לא הרגשתי כלום...

 

[anti is back]

אני יודעת, לכן הגבתי קודם כפי שהגבתי

באופן אישי, הניתוחים האלה כבר לא מעניינים אותי. אני מכירה את שפת הביקורת, ואפילו יודעת להשתמש בה כשצריך (במידה מוגבלת, כי כפי שכבר כתבתי לך, אני באמת לא מבינה כלום בשירה, אבל אם להודות על האמת, בכל מה שקשור לטקסטים אני די טובה בהעמדות פנים), אבל היא לא מקובלת עלי כלל וכלל.
מה שכן מעניין אותי בשיפוט מהסוג הזה הם הסטנדרטים שלפיהם נהוג ומקובל לשפוט טקסט - כי ברור שיש לאורך זמן שינויים משמעותיים גם באמות המידה של הביקורת, וגם מנקודת מבט סינכרונית, יש קשר בין הטעם הספרותי של קבוצות חברתיות מסוימות לבין אופן ההתארגנות שלהם, התפיסה העצמית שלהן, היחסים שמתקיימים בתוכן וכו'. אז מהבחינה הזאת הזוויות הביקורתיות שאתה מתייחס אליהן עשויות להיות מאוד מעניינות. אבל זה בטח לא מה שיכריע את היחס האישי שלי כלפי טקסט מסוים.

 

[נתנאל 123456]

אני לא משתמש בשפת הביקורת אלה בשפתי שלי.

וזה מפתיע שאת חושבת שאני משתמש בשפה הזאת. את מפתעיה אותי בחשיבה שאני מבין איך לנתח טקסט בשיטה המקובלת.
אני שמורד באקדימה. ישתמש בכליה? טובל ושרץ בידו? את יודעת מה הדיין על פי הלכה? אני משתמש אך ורק
בשיטה שלי. ואני מופתע שחשבת שאני מבין את השיטה המקובלת. כאילו מה מה למדתי באונברסיטה? מאיפה אני יודע?
יש לי שיטה משל עצמי. שאני לא יודע להסביר אותה כמו לך

 

[anti is back]

אם לזה אתה מתכוון, אז כאמור, אני יכולה להסביר למה

הטקסט נגע בי, אבל זה אישי מדי.
אני מקווה שלא תכעס, אבל אם תהיה כן עם עצמך, אתה עשוי לגלות שאתה כן מכיר את שפת הביקורת ואפילו מנסה להפעיל אותה על עצמך. קח, למשל, את הדיון שהתנהל בינך לבין אראנה לפני כמה ימים. האופן שבו קיבלת את טענתו לגבי הפאתוס המוגזם שלך. פאתוס אכן נחשב בחוגים ה"נחשבים" למנהג מגונה בימינו, ויש לכך סיבות "אובייקטיביות" - זה קשור לנסיבות היסטוריות, חברתיות ותרבותיות מסוימות. אבל אם אתה כותב באופן כזה, אולי זה משום שאתה חווה את הדברים באופן כזה, והצורך שלך להתאים את עצמך לטעמו של אדם אחר מגונה בעיניי - מה גם שאתה מאבד קהל קוראים שעשוי היה להינגע דווקא מהטון הפתטי שלך. אולי לא הקהל "הנחשב", אבל למי אכפת? בהחלט ייתכן שככל שתקרא יותר ותכתוב יותר, הפאתוס יצטמצם מעצמו, כי יש קשר, למשל, בין חשיפה מרובה וארוכה לטקסטים מלאי פאתוס לבין שחיקת היכולת להתרגש מהם. אבל התמתנות כזאת, אם היא אמנם תתרחש, צריכה להתרחש מעצמה, היא לא צריכה להיות שאיפה.

 

[נתנאל 123456]

אני שאלתי אותו מסיבה אחת כי הוא מביין עניין.

אני סומך עליו. הוא אדם שויודע על מה הוא מדבר. לכן שאלתי אותו לא בגלל מה שהחברה אמרה. צער לי אבל אינך מכירה אותי.
אני לא אכפת לי מה חושבים. אני לא מנסה להתאים את טעמי לאף טעם של איש. לעולם לא פעליתי כך. אני בכלל לא ידעתי
מזה פתאוס. אני הייתי מאוד מופתע כי לא הרגשתי כך. אני לא קור ספרי ביקורת -אין לי ספר ולו אחד בנושא זה, אני שם זין
על החוגים והאמת אני שם זין על כולם גם עליך ידידתי. וגם על אראנה. אני אכפת לי ממה אני חושב. אראנה הוא אדם משכיל.
אבל הוא לא הבוס שלי. אני סומך עליו ועל טעמו כדאי שאני ישתפר. סגנון פתטי יש לי? על מה ולמה את אומרת כך? מהטון
הפתטי שלי? אוי חבבתי את כל כך לא מכירה אותי. תראי מה כתבתי לדהייסטו שהוא ביקר אותי, את מסתכל ת על זווית אחת.
שמעי. אני יקצר: בשני מילים אני לא מקשיב לאף אחד. אני שם זין אחד ארוך על רוב בני האדם כולל הורי/ כולל המבקרים כולל
את. את לא מכירה אותי. ולא תכירי אותי לעולם. אני לא רוצה להעלם את הפתאוס שלי אני לא ידעתי בכלל מה זה, אני שאלתי
אותו מה טעמו. אני לא רוצה לכתוב לא טוב אני הבנתי שפתאוס זה לא טוב. אבל זה לא ישנה את העבודה שאני לא מתכנן
את זה. אלה כותב כך. בקיצור אני לא כועס אלה פשוט משתומם על החוסר הבנה שלך אותי. את שופטת אותי מבלי להכיר אותי.
כמו שאמרתי אני אדם סקרן אני רוצה ללמוד כמה סגננות. ואני כותב בכמה. אז היה לי גם פתאוס וגם שירה פשוטה מה הבעיה?
אני במילא כותב במגוון סגננות. טוב למען האמת השירה שאני שומע היא רגשית. אני אדם שאוהב רגש, אני לא אוהב את
פזואה אוהבך. הוא משעמם אותי עד בכי. ואמרתי לך. אני גם לא יאוהבב אותו כנראה בזמן הקרוב אז למה את אומרת עלי כך?
אני אמרתי אני לא אוהב מודרני/ לא אוהב שקט אני אוהב צלילים ואני אוהב רגש, אני אוהב שקספיר מי יותר רגיש ממנו? אני
אוהב שיריה ערבית כמו של פאראיד אל ארטש ואום כעלתום או מוזיקה זוהר ארגוב, מי יותר רגיש מהם? את מסתמכת על
משפט אחד שאמרתי ובונה תזה שלמה. עוד מעט תוצאי ספר. באמת חבל לנסות לסנות עלי תאוריות באמת חבל...

 

[anti is back]

מצוין, זו הרוח

שים זין על כולם, כולל עלי.
רק לגבי ה"טון הפתטי" אני מבקשת להבהיר - טון פתטי משמעו כפשוטו טון מלא פאתוס.
אגב, העובדה ש"פתטי" הפכה למילת גנאי מלמדת בדיוק על המהלך הזה שבו הפאתוס, הביטוי החשוף והמועצם של הרגש, נעשה דבר מגונה. כי נאמר במאה ה-18 ואפילו ה-19 "פתטי" לא הייתה מילה מעליבה כלל וכלל, הקונוטציה השלילית של המילה התפתחה לצד התפתחותם של טעמים ספרותיים אחרים וודאי קשורה גם לשינויים במבנה החברתי-כלכלי וכתוצאה מזה ליחסים בין הכלל לפרט ובין פרטים וכו' שגרמו לכך שביטויים רגשיים חשופים מדי הפכו לדבר מגונה.

 

[נתנאל 123456]

אני באופן כללי -רוצה "לנתק קשר" או מה שזה היה.

לגמרי. אז זהו היה נעים להכיר אבל לא בא לי לשוחח יותר איתך. אני שאני חושב על זה אני מצטער מהתחלה
שדברתי איתך. ידעתי שזה יעשה לי לא טוב. לדבר עם אדם אחר עושה לי תמיד רע. חבל שהתחלתי. אני מתעגע-
לאחי גור. שגם כן עזב אותי כמו כלב. לא עונה לי. הוא באמת היה חבר מדהים. אבל כמו תמיד כולם עוזבים אותי.
אז כהרגלי אני פורש. אני במילא כבר לא מכתב איתך בפרטי. אז אני מפסיק. גם את רוצה בזה אמרת לי גם. אז
הנה אני אומר. אני מפסיק את הקשר. הוא משעמם אותי.