ayb1
Well-known member
נתניהו קיבל הזדמנות חסרת תקדים, אך הוא אלוף בפספוס הזדמנויות
■המתקפה האיראנית ניפקה לישראל אפשרות לחזור לחיקו של העולם המערבי■ עוד ועוד אנשים מבינים: החטופים לא יחזרו ללא סיום המלחמה
יוסי ורטר
התראות במייל
06:00 • 19 באפריל 2024
קריאת זן
איור: עמוס בידרמן
יוסי ורטר
התראות במייל
06:00 • 19 באפריל 2024
בשני העשורים האחרונים התנהלה מלחמת ישראל־איראן, בדומה מאוד למלחמה הקרה שהעסיקה את ארה"ב וברית המועצות שנים רבות: אף חייל איראני לא פגש חייל ישראלי. במקום זאת נלחמים דרך פרוקסים וסיכולים, מפעילים טרור, ומתגוששים בזירת הסייבר.
כך שאין לזלזל בביטוי "לילה היסטורי" שנאמר שוב ושוב בעת המתקפה בשבת שעברה. הוא הפך קלישאה בתוך דקות, אך מסגר נכונה את האירוע.
היום (שישי) לפנות בוקר, נעשתה "היסטוריה" נוספת, כשישראל תקפה בכטב"מים יעד צבאי ליד איספהאן.
"היסטוריה היא למידתם של כל פשעי העולם", כתב וולטייר. פשעה של איראן במקרה הזה ברור. בעיקר שגיאתה.
רוב האנליסטים שמאיישים את הדסקים האיראניים בסוכנויות הביון השונות, ובהן בישראל, שפשפו כנראה את עיניהם בתדהמה מול אותו נחיל של למעלה מ-350 כטב"מים וטילים ששוגרו לכיוונה.
מצעד צבאי בטהראן, השבוע. מבחינת העולם המערבי, איראן עשתה טעות אסטרטגית גדולה צילום: Majid Asgaripour/רויטרס
כתבות קשורות
- התקיפה באספהאן נראית מוגבלת, והכחשות המשטר עשויות לפטור אותו מתגובה | עמוס הראל
- ישראל תקפה באיראן, דיווחים בארה"ב: התקיפה בוצעה באמצעות כטב"מים | ג'קי חורי
- נתניהו קיבל שוב חבל הצלה מביידן, אבל הבייס רוצה מה שהבייס רוצה | יוסי ורטר
איראן עשתה טעות אסטרטגית גדולה. כזו שאינה מתאימה לשלטון שהוכיח במשך עשורים ארוכים אורך רוח פנטסטי.
מאזן האימה בין שתי המדינות הופר. יש הרבה פחות איזון, והרבה יותר אימה.
ישנה קטגוריה נוספת לפשעים היסטוריים: הפשע שבפספוס הזדמנויות.
המתקפה האיראנית ניפקה לישראל הזדמנות חסרת תקדים, במועד הקריטי ביותר עבורה:
- עם מלחמה בעזה שהפכה למערכה מדומה, מלחמת פנטום;
- עם צפון גוסס ומיואש,
- עם 133 חטופים,
- עם עולם מתנכר,
נולדה הזדמנות להקים את הקואליציה המערבית-אזורית המיוחלת נגד איראן, שמשהו מוצלח ממנה ראינו בלילה שבין ה-13 ל-14 בחודש.
אבל ה"היסטוריה" לימדה אותנו שנתניהו הוא אלוף בפספוס הזדמנויות מבחירה. היו כאלה בשפע, מהשבוע הראשון והזוועתי שאחרי 7 באוקטובר.
זו הבעיה עם חלוץ שמשחק עבור עצמו. תמורת שערים שיבקיע למען תהילתו, לא אכפת לו שקבוצתו תנחל הפסד צורב.
ככה זה כשהעיניים שלו כל הזמן על הכדור הלא נכון: ההישרדות שלו, ולא הצלחתה של ישראל.
נתניהו, בחודש שעבר. אלוף בפספוס הזדמנויות מבחירה צילום: אוליבייה פיטוסי
"היה צריך ואפשר לתקוף באיראן, כבר בעת שהטילים והכטב"מים עשו דרכם אלינו, ולהשמיד את הכור בנתנז", אמר לי השבוע אדם שהיה בצמרת מקבלי ההחלטות בשנים האחרונות.
"העולם היה מבין, האייתוללות היו נתקפים אימה והיינו יוצרים הרתעה.
עכשיו אנחנו מתלבטים בין הרע מכל העולמות".
דיווחים שונים בתקשורת הזרה סיפרו על דחיית התגובה הישראלית עד אחרי פסח ; זה הוכח כלא נכון, ואולי היה מלכתחילה דיסאינפורמציה מכוונת;
וגם על הסכמה לכאורה בין ירושלים לוושינגטון: תגובה מוגבלת באיראן, תמורת אישור לפעולה ברפיח. תגובה מוגבלת, אפילו מוגבלת מאד על פי הדיווחים, אכן היתה.
אלה נראו כסימנים המעידים על שינוי כיוון חיובי מצד נתניהו, שעיקר פעולתו מול המערב הוא בקטטות מיותרות, לצורך נקודות בבייס.
הרשתות הביביסטיות התפוצצו מגאוות יחיד ביום ראשון:
לו רק היו מעירים את נתניהו ב–7.10, ישראל היתה בהגנה הרמטית והכל היה יופי־טופי.
נו, באמת. האיש היה בחופשה עם הגברת, אחת מני רבות שלקח באותה תקופה של הפיכה משטרית תקועה.
הוא היה שומע את ניתוח הדרג הביטחוני, שואל: מה חושב ראש שב"כ, מה אומר ראש אמ"ן, מה סבור הרמטכ"ל — וחוזר לישון.
אין הססן ממנו. מי שפחד שנים מפעולה מול חמאס, הוא כנראה לא זה שישגר עשרות מטוסים לעבר איראן.
גם לפני כעשור, כשהצבא היה דרוך לפעולה מול מדינת האייתוללות, רה"מ קיבל רגליים קרות.
מה שקרה לפנות בוקר הוגדר על ידי גורמים ביטחוניים כ"איתות", בוודאי לא כמידה נגד מידה.
האפיון השני הוא במה שעשוי נתניהו לקנות, לכאורה, בתמורה לאותה תגובה מוגבלת. רפיח, כמובן.
בוושינגטון, פריז ולונדון הפצירו בו בשבוע האחרון לראות את ההזדמנות המדהימה שנוצרה "הודות" למתקפה האיראנית:
- קואליציה ביטחונית ומדינית,
- הגדלה משמעותית של הסנקציות על איראן ובידודה,
- התנעה מחדש של היוזמה האזורית התקועה.
תסמכו על נתניהו שככל שזה תלוי בו, הוא ייתן נזיד תמורת בכורה. העיקר שיהיה שבע.
אין לזלזל בכובד ההכרעה שבה התחבט השבוע הדרג המדיני: האם לתקוף, מתי ואיך. המלכוד ברור:
פעולה עוצמתית שתגרור תגובה לא פחות עוצמתית, עלולה להדליק את הצפון ולהצית מלחמה אזורית.
פעולה מינורית עלולה להתפרש כחולשה.
מצד שלישי הגיוני לשמור את התגובה ל"זמן והמקום המתאימים" ולגרוף את ההישגים המדיניים שנמצאים מרחק נגיעה מאיתנו, ועוד רגע יברחו שוב.
זו העת למחשבה אסטרטגית שנעדרה מחיינו ב–195 הימים האחרונים.
שרי החוץ של מדינות ה-G7, אתמול. יש שכונה חשובה יותר ששכחנו שאליה אנחנו רוצים להשתייך ושעליה אנחנו סומכים בעת משבר צילום: Claudia Greco/רויטרס
במקרה הזה יש להפריד בין פעולה, לתגובה, לתקיפה.
הרמטכ"ל הרצי הלוי אמר השבוע שישראל "תגיב". המילה הזו לא נבחרה במקרה.
לא כל תגובה היא מתקפה גלויה של מטוסינו, כמובן. ולא כל "פעולה" היא "תגובה".
את האחרונה יש להצמיד לאירוע.
את הראשונה אפשר להוציא לפועל בזמן המתאים. ייקח כמה שייקח.
על הדילמה הזו משקיפה האמרה המתריסה, שרווחה באולפנים ובחשבונות הטוויטר של פוליטיקאים מאז הטבח בעוטף. "השכונה כולה מסתכלת".
נו, באמת. מה אנחנו, ילדים שמנפחים חזה והולכים מכות?
השכונה מכירה מספיק את היכולות הישראליות, ויכולה להעריך איפוק חכם, ודאי יותר מאשר התלהמות אינפנטילית.
"השכונה" גם יודעת מה ישראל עשתה בעבר, ובמה היא מחזיקה בהווה,
"על פי פרסומים זרים".
ובשורה התחתונה, יש שכונה חשובה יותר ששכחנו שאליה אנחנו רוצים להשתייך ושעליה אנחנו סומכים בעת משבר.
כדאי להקשיב גם למה שהיא מציעה ולא להתייחס בזלזול ל"הצעות ולעצות" בלשונו של רה"מ, של לוזרים מסוגם של מנהיגי ארה"ב, בריטניה, גרמניה וצרפת.
הסגנון הנלוז הזה מתאים ליעקב ברדוגו.
מה גם שהיום הוכח שנתניהו שעה גם שעה לעצות הידידותיות שקיבל מארה"ב: אם הוא חייב להגיב, אז באופן מוגבל ביותר, ושיעדכן לפני.
[ יוסי ורטר ]
נערך לאחרונה ב: