חושב שלא נכון לדבר בעניין הזה בהכללה. למרות שכולנו עושים זאת, זה פשוט חוטא לאמת. יש בהחלט סימני עייפות בעם. בין אם זה בצד שמאל/רל"ב ויש מעורבות להיבטי הרל"ב בעניין, בין אם זאת הדרך בה התקשורת מציגה את הדברים ופרשניה קוראים לסיום המערכה החל מדקותיים אחרי שהחלה, ובין אם זה בבעיותיהם האישיות הקשות של רבים מהמילואמניקים שמורחקים מביתם ועבודתם מאות ימים. יש מנגד את הרוח שמלמדת על ההיפך המוחלט, הרוח שמבוטאת בין השאר במגזר הדתי-לאומי במידה רבה אך לא רק בו. רוח שמתעקשת על נצחון מוחלט (כן כן, הביטוי הכל כך מובן מאליו הזה, שהרל"ב ניסה לעשות ממנו צחוק רק בגלל שראש הממשלה הנבחר השמיע אותו), רוח שבגינה ואיתה המילואמניקים ממשיכים להתייצב על אף הקשיים הסובייקטיביים, רוח שהעם משדר כלפי מנהיגיו (תוך דילוג הכרחי על התקשורת הממסדית) ואשר נותן להנהגה בחזרה את מה שהיא זקוקה לו ממנו, מהעם, כדי להמשיך ולהוביל את המלחמה החשובה שאנו נמצאים בה.
יש גם את זה וגם את זה. זה אגב לא משהו שלילי. למעשה, זה הדבר הכי מתבקש עלי אדמות. היה מוזר מאוד אם העם לא היה מגלה סימני עייפות אחרי למעלה מ76 שנות מלחמה ושנתיים רצופות של מלחמה עצימה יחסית. עצם העובדה שלצד עייפות זו הוא משדר גם את הרוח ההפוכה, היא זו שמדהימה בסיפור. עצם העובדה שעל אף העייפות הרוח גוברת ורוב רובו של הציבור מתעקש שלא להיכנע לאויבינו אלא להמשיך לעמוד איתן ולהילחם עוד ועוד עד להשגת כל היעדים החשובים לנו, לא רק שהיא מרגשת, היא פשוט משהו לפנתאון, משהו שספק אם עמים אחרים היו יכולים להתהדר בו.
אז נכון שיש גם כאלה שהעייפות הכריעה אותם. הם קוראים להיכנע ומוכנים לוותר על הישגי המלחמה ו/או להתחייב לסיכון מחודש של חיילנו בשלב מאוחר יותר, רק כדי לקבל קצת שקט מדומה עכשיו. זה גם לגיטימי, הגם שלא ניתן כמובן לקבל את עמדתם. זה לגיטימי בכל אופן, כשזה אמיתי. אצל חלקם זאת רל"ביות גרידא ושידור כלפי חוץ של מה שבפנים מונחה ע"י הנהגת מחנה הרל"ב והקופירייטרים שלו. זה, לא לגיטימי. אבל ברוך ה' זה מיעוט שבמיעוט ועל אף שעומדים לרשות המיעוט הזה מיקרופונים לרוב ורמקולים רבי עוצמה, חשוב לזכור ולהזכיר זאת.
share.google
