נשימה עמוקה ו.....

אני מחשיבה את עצמי בהרבה

כמו שאני אדם מאוד מנומס ומתורבת ודעתני ולפעמים גם עצבני אבל יפה? אתה כנראה צריך לעבור שיעור בהבנת הנקרא.
 
סיפור מעניין?

קצת תמוה בעיני שאשה המחשיבה עצמה ליפה וכו´, מצליחה לגמור ממגע של מישהו שחזותית דוחה אותה וזאת בלשון המעטה לדבריה. משהו לא נראה לי כאן
 
תראי....

קודם כל קבלי ח"ח על הפתיחות והכנות זה בהחלט עניין לא קל ואני לא יודעת מה לומר רק שרגשות האשמה שלך מפותחים יתר על המידה כי היה מה שהיה ואי אפשר לשפוט את זה לפי מעט האינפורמציה שנתת ואת לא מתחרטת והוא הצטער וסלח, ואת הצטערת והחלטת לעבור הלאה אז למה להתייסר ברגשות אשם? מהטלפון ההוא את יכולה לשכוח... דינה.מית פעלת ממך
 
לפעמים מרוב שרוצים טוב יוצר רע

את הבחור אינני מאשים, הוא כנראה חשב שאת מעוניינת יותר מסתם שיחות וכשראה שככל שהוא מתקדם אין התנגדות ההמשך היה ברור לו. כנראה שגם את לא אשמה טוב ליבך עולה על גדותיו (אני לא צוחק, אני רציני) אבל את היית צריכה להעמידו במקום מיד בהתחלה אני מקווה שלהבא תדעי איך להגיב מידית ולא לתת לדברים להתגלגל הלאה.
 
זה בטוח במאת האחוזים

בפעם הבאה אני בהחלט לא אתן לדבר כזה לקרות! בסך הכל אני מניחה שהוא מעדיף אותי כחברת נפש - כפי שהגדיר זאת לא אחת. בגין הפגיעה שלו - גזע המח כאמור - הוא נעשה מאוד רגיש והוא אינו נפתח בפני כל אחד.
 

קורין1

New member
טוב רסיסים, אז ככה...........

חיבוקים, אני יודעת שאת לא אוהבת.... נשיקות את כן? לא משנה. מה שהיה היה, נגמר, אם טעית או לא, רק את צריכה לדעת וגם אם טעית, אז זה קורה לכולם, הרי לומדים מטעויות לא? סיפרת לבעלך וזה טוב, זה מראה על יחסי אמון בינך לבינו. אין לך על מה להצטער, אין לך על מה להרגיש אשמה. תמשיכי להיות את, כמו שאת הכי יודעת..אישה מקסימה עם לב ענק. אוהבת אותך
 
תודה נשמה....

נשיקות אני הכי אוהבת !!! אל תגזימי. לא סיפרתי לבעלי - או לאמא שלו - הכל מכל. רק אמרתי שהוא שלח ידיים יותר מדי. לא פירטתי. אם הייתי עושה כן בעלי היה רוצח אותו עם כל הנכות וכל הפגיעה שלו ביחד.
 
האמת רסיסים?!...ואני תמיד אומר...

...מה חושב...וחושב אח"כ מה אומר...בעיה מולדת... קטע מוזר(לי)...לא מובן(לי)...אבל לפעמים האנשים ניכנס בהם איזה ג´ינני...והם עושים מעשים לא מוסברים... אני למשל בגיל 15!!!... "סחבתי" את האוטו של אבא שלי, עשיתי תאונה...עם רכב חונה בחניה, המשכתי לנסוע אח"כ בכבישים בשכונה... רק אח"כ חזרתי הביתה לקאת הבוקר וספרתי מה עשיתי...לא משנה אייך נעשתי... הקטע הוא שהוא תמיד לקח אותי למגרשים וחניונים רחוקים כדי שאתאמן לנהוג בגיל 14.5!!!... אז עכשיו אני מבין שרציתי להיות "גבר" לבד, ללא ההשגחה שלו מהצד... נכשלתי, עשיתי תאונה... בפעם השניה זה כבר לא קרה... . . . . . . . . . . . . . . . . לא עשיתי תאונות...עד שקבלתי רשיון חוקי בגיל 17.5...עפ"י החוק... בגיל 19 תאונה "חוקית" ראשונה... חהחהחההחהח חהחההח חחה ח בסדר, בנות לא ענינו אותי אז, אז לא היו תאונות איתן עד גיל 24... ואז הייתה ההפלה הראשונה...בעצם בגיל 21 גם היה משהו בצבא...הסתבר כאזעקת שווא... אז לסיכומו של דבר: דפקתי מכוניות יותר מבנות!!!... זהו, פרקתי מהלב...בקיעת הבתולין הראשונה שלי היתה בגיל 15 עם פיאט...
 
../images/Emo141.gif

כתבת. הוצאת ממך את זה. על זה מגיע לך חיבוק אבל מכיון שאת ל א אוהבת הקדשתי לך פרח. מכל הלב. כתבת :" לא מתחרטת כי לא עשיתי לו שום דבר רע" ויחד עם זאת את שואלת אותנו "עשיתי משהו רע?" ממש לא. נהפוך הוא. הוכחת לו שיש ביכולתו לעורר בידיו אישה. זה רע? זה נעשה בכפיה? כתבת "אני לא מצרה על כך שנתתי לו לגעת בי". מזה אני מסיקה ששום דבר לא נעשה בכפיה או בחוסר רצון שלך. אז מה הבעיה בעצם? את ברחת ישר לפיתרון. ניתקת מגע. שאלת עצמך למה? לי אין תשובות במקומך. לא חושבת שניסית להוכיח לאף אחד משהו. פשוט זרמת עם האירועים במקום שאת תשלטי באירועים. וזה היה זר עד להחריד לעבורך. אולי בגלל זה נבהלת וניתקת מגע ממנו. הלכת לספר לבעלך. מה היתה תגובתו? מעניין. זה הרגיע אותך או הגביר את הלחץ? והבחורה - היא לדעתי הגורם המלחיץ האמיתי אז אולי ננטרל את הבחורה? אולי נחליט שמכיו שכולם יודעים על הבחורה היא לא מענינת אותנו יותר ?? בינינו, בלי שאף אחד ישמע את היית הכי הכי שיש. הכי טיבעית. הכי אמיתית.
 
רסיסים, אל תהיי רסיסים

נסי לקבל את המקרה כמעידה שלך, שהיא ודאי לא הראשונה בחיים, וכנראה גם לא האחרונה. הרשית למקרה הזה לחדור כל כך עמוק אל נשמתך עד שאת הופכת לנפגעת העיקרית של כל המצב שנוצר. איני מכיר את בעלך, את אישיותו ואת דעותיו, כך שקשה לי לנתח את החלטתך, אבל מאחר וכבר סיפרת לו, אולי עדיף שתשאירי אותו ´בתמונה´. בכל מקרה טוב שהוא קיבל את המידע ממך ולא ממקור אחר או מאחת מהנשמות הטובות. נסי להמשיך הלאה כשעל דגלך חרוטה הכתובת "העסקים כרגיל". אל תשני את התנהגותך כלפי הבעל, ובודאי לא כלפי הסביבה והמשפחה. דברי על כך המון עם החבר או החברה שהכי קרובים לך נפשית. אל תתבישי ´לנפח להם את השכל´, ואל תרגישי שאת מעיקה עליהם. הקיום של חברות אמת בא למבחן רק בעיתות מצוקה כל כך גדולות. עכשיו זה לא הזמן לנסות ולהסביר אפילו לעצמך את הסיבות איך ולמה זה קרה. זה קרה כי זה קרה. נקודה. אם יעברו כמה ימים, או שבוע ויותר, ותזהי שאת מתחילה לישון טוב בלילות, יהא זה האיתות מתוכך שאת ´אחרי שיא המצוקה´. בטוח שהקטע לא ישכח במהרה, אבל ברור שלאורך זמן עצמתו תפחת, והמפלצת השחורה שרובצת כרגע לפתחך תלך ותתגמד. עד אז היי יציבה ככל שתוכלי, ועשי ככל שביכלתך לשמור על שלווה במערכת הביתית שלך כי היא המפתח להתגמדות הפרשה ושקיעתה אל תהום השכחה. והעיקר כפי שכתבתי בשורת הנושא: אל תהפכי לרסיסים. שום מעידה בעולם אינה מצדיקה זאת, ובפרט לא מעידה שנעשתה מעמדת חולשה מסוימת ולא מעמדה של רוע לב. כשהטראומה תעבור תוכלי להבין טוב יותר את עצמך, ואז לעבד בצורה שקולה יותר את מה שקרה כאן באמת. השיחות עם החבר או החברה הטובים יעזרו לך לאבחן את עצמך בצורה הנבונה ביותר.
 
אני חושבת שברחתי כי

התביישתי. התביישתי במה שעשיתי. הרגשתי שכאילו ניצלתי אותו. שאני ניצלתי ולא להיפך. יו עכשיו אני מבינה. התביישתי. כי בסך הכל שיקרתי. אמרתי לבעלי - כמו לאמא שלו - שאני ברחתי ברגע שהוא התחיל לשלוח לי ידיים ולגעת בי. שישבתי עוד קצת וברחתי שזה המשיך. בעצם שיקרתי. התביישתי. שיט.
 

עיניים

New member
../images/Emo141.gif רגש הבושה,,,,

פתאום הבנת. פתאום הבנת שלמעשה את מתביישת במה שקרה לך. את מתביישת בפני עצמך, ובפני הסובבים אותך. התחושה הזו שלך מזכירה את ההרגשה שלאחר המפגש הראשון עם האוננות,,,, בושה, הכחשה, הדחקה,,, ועל כן, אין כל קשר בין המעשה עצמו, אותו עשית בתום לב, מתוך כוונה שהתחילה במטרה "לתת לו שוב להרגיש", ובין תחושת הבושה. מה שלמעשה מעיק עליך זה התסכול העצום מזה ,,,שגם את נהנית,,, אם תנטרלי את האחד מהשני - תגיעי למסקנה שהשד אינו נורא כל כך. עשית כנראה מצווה גדולה לגבר שאיבד כמעט את כל עולמו לאחר התאונה, גם בזכות ביקורייך העיקביים אצלו, וגם ובעיקר שבזכותך הוא זכה שוב להרגיש שהוא גבר, שהוא מסוגל לענג אשה. אינני גבר, אך לא קשה לי לתאר מה עבר לו בראש בכל הקשור ליחסים של הוא והיא בכל התקופה הזו שמאז התאונה. טוב עשית שעקרת את הסוד הזה מליבך, והנה התחלת להבין דברים אחרת. בלי חיבוק ונשיקות, רק חיזקי והיי אמיצה.
 

האלי

New member
וכשהרוח מתחילה להעיף את החול

מתגלים תחתיו דברים שלא העזנו לחלום עליהם. הפסקה לצורך סיפור =================== נולדתי וגדלתי קרוב מאד למקום שבו נמצא היום התיאטרון הרומי של קיסריה. כשהיינו ילדים היתה שם גבעה ועליה פיל בוקס אנגלי. אבו טנטור קראו לה לגבעה הזו. באביב היא היתה צהובה כולה מחרציות. כילדים בגן היינו לפעמים מטפסים עליה ויושבים על גג העמדה או מציצים מחרכיה ויורים ברובים מענפי אקליפטוס יבשים על אויבים דמיוניים. יום אחד הגיעו "האיטלקים" משלחת ארכיאולוגית שהייתי כל כך צעיר שאינני יודע אפילו מאיזו אוניברסיטה הם היו. הם הניחו פסי רכבת קטנים ובעזרת קטר קטן, שמשמש כיום את ילדי הקיבוץ השכן כרכבת שעשועים, החלו לסלק את העפר של גבעת אבו טנטור. אחרי כמה עונות חפירה התגלה שם התיאטרון הרומי שנשקף אל בריכות קליאופטרה, כך קראנו למה שמתגלה היום כשרידיו של ארמון הורדוס בקיסריה... ההופעה הראשונה בתיאטרון הרומי בקיסריה היתה רסיטל של הצ´לן האגדי פאבלו קזאלס. התיאטרון היה אז אבנים אכולות שנים והבמה עפר מהודק. ועדיין אני זוכר את הצ´לן הבודד יושב מול השקיעה וכל תו שהוציאה הקשת שלו מגיע לכל מקום בתיאטרון... בהמשך נחשפה העיר העתיקה של קיסריה והיום מגלים שם את הארמון של הורדוס בבריכות קליאופטרה... וכל הסיפור הזה אני מספר לך, רסיסים של אושר ופתאום אני חושב על המשמעות של השם שלך שהוא כמו רסיסי החרסים שמפוזרים בחולות של ילדותי. את הסיפור הזה אני מספר כדי לומר לך שמתחת לדברים שרואים מסתתר בך עוד הרבה הרבה. אז לרגע הציץ משהו ממה שקברת במעמקים. ונבהלת. ואם יש משהו שאני רוצה יותר מהכל להגיד לך זה: אל תפחדי, אל תקברי את עצמך. קחי לך קטר קטן שיסיע את העפר ויגלה לך את הקסם שקבור עמוק עמוק בתוכך. ניסיתי לכתוב בעדינות ובזהירות... מקווה שלא קברתי את כוונתי מאחורי המילים, שלך, האלי.
 
ולמרות זאת בא לי לבכות

אני לא יודעת אם אני רוצה לגלות את מה שיש לי בפנים . ואתה יודע מה? אני אגיד את האמת בפנים כפי שהיא וכפי שאני מרגישה אותה. אני לא אוהבת את עצמי. לא מאמינה שאני אומרת את זה.
 
../images/Emo42.gif כמו כולם פה, גם אני

חושב שאת כותבת יפה. יפה מאוד. מלא הגיון בריא. דניאל לעיניים.
 
למעלה