רסיסים של אושר
New member
נשימה עמוקה ו.....
יש לנו חבר. יותר נכון היה לנו חבר. הוא נפגע לפני ארבע שנים בתאונת אופנוע בגזע המח ומאז הוא מוגבל גופנית ומעט מוגבל שכלית. הפך להיות מאוד רגיש, תמים, ילד קצת, חסר זכרון. לפני התאונה היו לו עשרות חברים. ביניהם גם בעלי. אני מכירה אותו מאז שאני מכירה את בעלי - 13 שנים. תמיד היינו החברים הכי טובים. כמו אחים. היה מספר לי הכל מתייעץ איתי ועוד. כשהוא נפגע בתאונה והיה בבית חולים שונים כולם היו סביבו עד שהוא יצא מסכנת חיים. לאט לאט מבול המבקרים פסק עד שנפסק לגמריי. נשארתי רק אני. בכל פעם שהייתי מגיעה לרחובות - שם הוא גר ושם מרבית המשפחה שלי - הייתי מגיעה אליו ויושבת איתו כמה שעות. סתם מדברים. הוא היה מתפרק בפניי, בוכה, צוחק, מספר, כועס. הכל. כל החברים שלו - וביניהם בעלי - מחקו אותו לגמריי. ואני המשכתי. במשך ארבע שנים להגיע אליו לפחות אחת לשבועיים. ולא בגלל שאני בן אדם כזה טוב או שאני מוסיפה לעצמי נקודות לבנות שם למעלה. אלא כי כך הרגשתי. לא זונחים חבר בצרה. מה ששנוא עלייך אל תעשה לחברך... כך אני. בקיצר !! לפני שנה הגעתי אליו. באותה תקופה נראיתי מעולה. הייתי יותר רזה וכתוצאה מכך הרגשתי יותר יפה ובכלל באמת נראתי טוב. הוא תמיד חשב שאני נורא יפה. ישבנו. שוחחנו והוא התחיל לשלוח אלי ידיים. לא יודעת אם במודע או לא אבל מאוד ברכות. לאו דווקא משהו מיני. במאמר מוסגר אומר שהוא יושב על כסא גלגלים מדי פעם ולא נראה הכי טוב שבעולם. וזאת בלשון המעטה.... ואומר עוד משהו. בעבר בתחילת הפגיעה שלו הוא שלח המון ידיים לבנות שהיו מגיעות אליו. בתמימות. אלי אף פעם לא. בקיצר !! הוא שלח אלי ידיים ואני לא דחיתי אותו. נתתי לו לגעת חופשי. בכל מקום. הוא ביקש יותר ונתתי לו. הוא נגע וחקר ונישק - לא נשיקות צרפתיות. לא הייתי מסוגלת. זה דחה אותי -שאלוהים יסלח לי ובעצם שגם הוא יסלח לי. התחככתי בו קצת גם. הוא התחנן שאגע בו יותר. "תעשי לי כיף" ביקש. לא הייתי מסוגלת. נתתי לו לגעת בי חופשי עד ש.... כן. עד שגמרתי. ואז קמתי והייתי חייבת ללכת - התירוץ? נכנסת שבת עוד כמה דקות ואני עם האוטו של חמי הדתי. זהו .הגעתי לבית נסערת כולי. לבעלי סיפרתי שהוא שלח לי ידיים וזה הלחיץ אותי וכנראה יותר לא אלך לבקר אותו. אחרי חודש התקשרה אלי ב חורה כלשהי וקיללה אותי. היא נקבה בכינוי של בעלי - שהחבורה הזו בלבד היתה קוראת לו כך. אמרה לי איך אני לא מתביישת לשכב עם בחור נכה ומוגבל. (לא שכבתי איתו!) האם בעלי לא מספק אותי. אמרה שאני חושבת שאני כזו יפה שהכל מגיע לי. נבהלתי נורא. התקשרתי מיד לבעלי וסיפרתי לו על השיחה הזו. היא אמרה שתספר לבעלי ולכל רחובות מי אני באמת. זהו. מאז לא התקשרה יותר. חלפה שנה. אני ניתקתי כל קשר איתו ועם המשפחה שלו. וכאב לי נורא. בסך הכל אהבתי אותו ואת המשפחה שלו. לא יודעת מה קרה לי ולמה נסחפתי איתו. אני לא מצרה על כך שנתתי לו לגעת בי. לא מתחרטת כי לא עשיתי לו שום ד בר רע. אבל... אני לא יודעת. זה מציק לי נורא. סיפרתי את זה גם לאמא שלו. כפי שסיפרתי לבעלי. שהוא שלח לי ידיים וזה הלחיץ אותי. ועל הבחורה שהתקשרה אלי ומה היא אמרה. אמא שלו התחננה שאגיע אליהם. אמרה שאני כמו הבת שלה - מה שנכון - ושכולם כל כך מתגעגעים אלי. אז זהו. ביום שישי הייתי שם. עם מעין לחיזוק. הוא ואני יודעים את האמת. הוא לא אמר כלום. הוא שמח נורא לראות אותי. דיברנו כמו פעם. אבל הקפדתי לא להיות איתו לבד. הייתי שם שלוש שעות ומאוד נהנתי אבל הדבר הזה לא מפסיק לנקר בי. זה הורג אותי לאט לאט. ואני לא יודעת למה. האם עשיתי כל כך רע? מה ניסיתי להוכיח כאן? לו? לי? למי ומה? ומי לעזאזל הבחורה הזו ? הוא טוען שהוא לא מכיר אותה ונשבע לי - הוא דתי - באלוהים שלא סיפר לאף אחד על מה שהיה והוא נורא מתחרט על מה שהוא עשה לי. מבחינתו הוא אשם. הוא חדר לפרטיות שלי. אבל גם אני אשמה ! הרי ישר הייתי צריכה לקום וללכת. סליחה שזה כל כך ארוך הייתי חייבת סופסוף להוציא את זה ממני. הילה - מקווה שתצליח להוציא גם את הענין השני.
יש לנו חבר. יותר נכון היה לנו חבר. הוא נפגע לפני ארבע שנים בתאונת אופנוע בגזע המח ומאז הוא מוגבל גופנית ומעט מוגבל שכלית. הפך להיות מאוד רגיש, תמים, ילד קצת, חסר זכרון. לפני התאונה היו לו עשרות חברים. ביניהם גם בעלי. אני מכירה אותו מאז שאני מכירה את בעלי - 13 שנים. תמיד היינו החברים הכי טובים. כמו אחים. היה מספר לי הכל מתייעץ איתי ועוד. כשהוא נפגע בתאונה והיה בבית חולים שונים כולם היו סביבו עד שהוא יצא מסכנת חיים. לאט לאט מבול המבקרים פסק עד שנפסק לגמריי. נשארתי רק אני. בכל פעם שהייתי מגיעה לרחובות - שם הוא גר ושם מרבית המשפחה שלי - הייתי מגיעה אליו ויושבת איתו כמה שעות. סתם מדברים. הוא היה מתפרק בפניי, בוכה, צוחק, מספר, כועס. הכל. כל החברים שלו - וביניהם בעלי - מחקו אותו לגמריי. ואני המשכתי. במשך ארבע שנים להגיע אליו לפחות אחת לשבועיים. ולא בגלל שאני בן אדם כזה טוב או שאני מוסיפה לעצמי נקודות לבנות שם למעלה. אלא כי כך הרגשתי. לא זונחים חבר בצרה. מה ששנוא עלייך אל תעשה לחברך... כך אני. בקיצר !! לפני שנה הגעתי אליו. באותה תקופה נראיתי מעולה. הייתי יותר רזה וכתוצאה מכך הרגשתי יותר יפה ובכלל באמת נראתי טוב. הוא תמיד חשב שאני נורא יפה. ישבנו. שוחחנו והוא התחיל לשלוח אלי ידיים. לא יודעת אם במודע או לא אבל מאוד ברכות. לאו דווקא משהו מיני. במאמר מוסגר אומר שהוא יושב על כסא גלגלים מדי פעם ולא נראה הכי טוב שבעולם. וזאת בלשון המעטה.... ואומר עוד משהו. בעבר בתחילת הפגיעה שלו הוא שלח המון ידיים לבנות שהיו מגיעות אליו. בתמימות. אלי אף פעם לא. בקיצר !! הוא שלח אלי ידיים ואני לא דחיתי אותו. נתתי לו לגעת חופשי. בכל מקום. הוא ביקש יותר ונתתי לו. הוא נגע וחקר ונישק - לא נשיקות צרפתיות. לא הייתי מסוגלת. זה דחה אותי -שאלוהים יסלח לי ובעצם שגם הוא יסלח לי. התחככתי בו קצת גם. הוא התחנן שאגע בו יותר. "תעשי לי כיף" ביקש. לא הייתי מסוגלת. נתתי לו לגעת בי חופשי עד ש.... כן. עד שגמרתי. ואז קמתי והייתי חייבת ללכת - התירוץ? נכנסת שבת עוד כמה דקות ואני עם האוטו של חמי הדתי. זהו .הגעתי לבית נסערת כולי. לבעלי סיפרתי שהוא שלח לי ידיים וזה הלחיץ אותי וכנראה יותר לא אלך לבקר אותו. אחרי חודש התקשרה אלי ב חורה כלשהי וקיללה אותי. היא נקבה בכינוי של בעלי - שהחבורה הזו בלבד היתה קוראת לו כך. אמרה לי איך אני לא מתביישת לשכב עם בחור נכה ומוגבל. (לא שכבתי איתו!) האם בעלי לא מספק אותי. אמרה שאני חושבת שאני כזו יפה שהכל מגיע לי. נבהלתי נורא. התקשרתי מיד לבעלי וסיפרתי לו על השיחה הזו. היא אמרה שתספר לבעלי ולכל רחובות מי אני באמת. זהו. מאז לא התקשרה יותר. חלפה שנה. אני ניתקתי כל קשר איתו ועם המשפחה שלו. וכאב לי נורא. בסך הכל אהבתי אותו ואת המשפחה שלו. לא יודעת מה קרה לי ולמה נסחפתי איתו. אני לא מצרה על כך שנתתי לו לגעת בי. לא מתחרטת כי לא עשיתי לו שום ד בר רע. אבל... אני לא יודעת. זה מציק לי נורא. סיפרתי את זה גם לאמא שלו. כפי שסיפרתי לבעלי. שהוא שלח לי ידיים וזה הלחיץ אותי. ועל הבחורה שהתקשרה אלי ומה היא אמרה. אמא שלו התחננה שאגיע אליהם. אמרה שאני כמו הבת שלה - מה שנכון - ושכולם כל כך מתגעגעים אלי. אז זהו. ביום שישי הייתי שם. עם מעין לחיזוק. הוא ואני יודעים את האמת. הוא לא אמר כלום. הוא שמח נורא לראות אותי. דיברנו כמו פעם. אבל הקפדתי לא להיות איתו לבד. הייתי שם שלוש שעות ומאוד נהנתי אבל הדבר הזה לא מפסיק לנקר בי. זה הורג אותי לאט לאט. ואני לא יודעת למה. האם עשיתי כל כך רע? מה ניסיתי להוכיח כאן? לו? לי? למי ומה? ומי לעזאזל הבחורה הזו ? הוא טוען שהוא לא מכיר אותה ונשבע לי - הוא דתי - באלוהים שלא סיפר לאף אחד על מה שהיה והוא נורא מתחרט על מה שהוא עשה לי. מבחינתו הוא אשם. הוא חדר לפרטיות שלי. אבל גם אני אשמה ! הרי ישר הייתי צריכה לקום וללכת. סליחה שזה כל כך ארוך הייתי חייבת סופסוף להוציא את זה ממני. הילה - מקווה שתצליח להוציא גם את הענין השני.
אני חושבת שהנורא כאן זה שהוא היה פעם חבר של בעלי או שהוא נכה או שאני לא יודעת מה. נו... לא משנה. העיקר שזה עבר וזה מאחוריי ועכשיו אני יכולה להמשיך ולבקר אותו כי באמת שהיה לי רע נורא עם זה ששנה אף אחד לא ביקר אותו.