נשברתי.
כן! אמרתם לי במפגש האחרון שאני לא מספיק משתפת אתכם במה שאני מרגישה לגבי החיים שלי. אז הנה אני מספרת לכם. אני לא יודעת מה קורה איתי, אני יודעת רק שזה חלק מהתהליך הזה ואני יעבור את זה אבל מענין אותי מי מרגיש ככה או הרגיש כך? אני מרגישה ממש מרחפת, מעופפת אני לא צורכת סמים ולא שותה הרבה אלכוהול (רק ביציאות) אבל אני מרגישה ממש ככה. לא ברורה, רחפנית, חיה בסרט. אני יודעת שעברתי המון שינויים, הרבה מדי בבת אחת אבל הם היו חיוניים לי. אני מרגישה שטוב לי במה שבחרתי שככה אני רוצה את זה. אני שלמה עם מה שבחרתי, שלמה עם זה שהדת לא מתאימה לי, אבל בכלל לא שלמה עם מה שאני רוצה. העולם פתוח בפני, יש לי כל כך הרבה אפשרויות, הרבה מדי אפשרויות. אני מרגישה בודדה בעולם ענק, אם קודם היה לי אלוהים להאשים אותו היום הוא כבר לא זה שאפשר להפיל עליו כשלונות. הקשר עם המשפחה ירד כי כל ביקור אצלם מחייב שעה של חיפוש גרדרובה והכנה נפשית. הקשר עם החברות נותק לחלקן עשו סנקציות וחלקן פשוט העדיפו להתרחק. התרגלתי לזה שאני חיה עם מישהו עם אדם אחד קרוב ופתאום אני ממש לבד. אני אמנם לבד מתוך בחירה אבל עדין זה לבד. יותר מדי הרבה פגיעות קרו לי בזמן האחרון יותר מדי הרבה אנשים איכזבו אותי ונתנו לי ליפול, הבן זוג שלי פגע בי, החברה הכי טובה שלי פגעה בי,חלק מהמשפחה פגעו בי, ידיד טוב מאד פגע בי, מטפל פגע בי. אדם שהכי קרוב אלי בזמן האחרון עוזב ויורד מהארץ לחו"ל. ואולי הבעיה היא בי? אולי אני מרוכזת מדי בעצמי? אולי אני עושה דברים לא נכון? הבית מצריך כל כך הרבה הוצאות והשקעה ולא תמיד יש לי את הכח והאפשרויות. הלמידה היום יומית מעייפת אותי, אני כל דקה לומדת דברים חדשים בכל דבר מסתכלת על העולם ופשוט לומדת והריכוז הממושך הזה גורם לי לכאבי ראש. אני ממש מרגישה בתוך סרט מטורף, אני ממש מרגישה שאני לא יודעת לאיפה אני הולכת. אני יודעת מאיפה אני באה ויודעת הכי בברור שיש שלשם אני לא רוצה לחזור. שם לא היה לי טוב. אבל לאיפה אני הולכת? ואולי בכלל אני לא צריכה לדעת? ואולי הכניסו לי לראש שכל הזמן צריכה להיות דאגה מתמדת לאיפה אנו הולכים ומה אנו עושים? למה לא לחיות את החיים העכשויים? אני ככה כבר חודש, זה מוזר לי, זה רע לי. זה מפריע לי לעבוד, זה מפריע לי לחשוב. והכי גרוע שפעם ראשונה בחיים שלי שאין לי אפילו בן אדם אחד שאני מסוגלת לשתף אותו בדברים האלה, פעם ראשונה בחיים שלי שאני מרגישה לגמרי לגמרי לבד. או שפעם ראשונה בחיים שלי שאני מסכימה להודות בזה שאני מרגישה בודדה. אני יודעת שזה מצריך שיחה עם איש מקצוע אבל כמו שספל אמרה: החברים שלי הם אנשי המקצוע שלי וכרגע החברים שלי זה אתם. אז קיבלתם וידוי אישי שבחיים לא יצא לי ואני אחשוב שוב אם אלחץ על "שלח" ואז תדעו שבחרתי היום לשתף אתכם בדברים הכי אישיים שלי. תנסו להבין את זה. דידית. <כי ככה בכלל לא בא לי!>
כן! אמרתם לי במפגש האחרון שאני לא מספיק משתפת אתכם במה שאני מרגישה לגבי החיים שלי. אז הנה אני מספרת לכם. אני לא יודעת מה קורה איתי, אני יודעת רק שזה חלק מהתהליך הזה ואני יעבור את זה אבל מענין אותי מי מרגיש ככה או הרגיש כך? אני מרגישה ממש מרחפת, מעופפת אני לא צורכת סמים ולא שותה הרבה אלכוהול (רק ביציאות) אבל אני מרגישה ממש ככה. לא ברורה, רחפנית, חיה בסרט. אני יודעת שעברתי המון שינויים, הרבה מדי בבת אחת אבל הם היו חיוניים לי. אני מרגישה שטוב לי במה שבחרתי שככה אני רוצה את זה. אני שלמה עם מה שבחרתי, שלמה עם זה שהדת לא מתאימה לי, אבל בכלל לא שלמה עם מה שאני רוצה. העולם פתוח בפני, יש לי כל כך הרבה אפשרויות, הרבה מדי אפשרויות. אני מרגישה בודדה בעולם ענק, אם קודם היה לי אלוהים להאשים אותו היום הוא כבר לא זה שאפשר להפיל עליו כשלונות. הקשר עם המשפחה ירד כי כל ביקור אצלם מחייב שעה של חיפוש גרדרובה והכנה נפשית. הקשר עם החברות נותק לחלקן עשו סנקציות וחלקן פשוט העדיפו להתרחק. התרגלתי לזה שאני חיה עם מישהו עם אדם אחד קרוב ופתאום אני ממש לבד. אני אמנם לבד מתוך בחירה אבל עדין זה לבד. יותר מדי הרבה פגיעות קרו לי בזמן האחרון יותר מדי הרבה אנשים איכזבו אותי ונתנו לי ליפול, הבן זוג שלי פגע בי, החברה הכי טובה שלי פגעה בי,חלק מהמשפחה פגעו בי, ידיד טוב מאד פגע בי, מטפל פגע בי. אדם שהכי קרוב אלי בזמן האחרון עוזב ויורד מהארץ לחו"ל. ואולי הבעיה היא בי? אולי אני מרוכזת מדי בעצמי? אולי אני עושה דברים לא נכון? הבית מצריך כל כך הרבה הוצאות והשקעה ולא תמיד יש לי את הכח והאפשרויות. הלמידה היום יומית מעייפת אותי, אני כל דקה לומדת דברים חדשים בכל דבר מסתכלת על העולם ופשוט לומדת והריכוז הממושך הזה גורם לי לכאבי ראש. אני ממש מרגישה בתוך סרט מטורף, אני ממש מרגישה שאני לא יודעת לאיפה אני הולכת. אני יודעת מאיפה אני באה ויודעת הכי בברור שיש שלשם אני לא רוצה לחזור. שם לא היה לי טוב. אבל לאיפה אני הולכת? ואולי בכלל אני לא צריכה לדעת? ואולי הכניסו לי לראש שכל הזמן צריכה להיות דאגה מתמדת לאיפה אנו הולכים ומה אנו עושים? למה לא לחיות את החיים העכשויים? אני ככה כבר חודש, זה מוזר לי, זה רע לי. זה מפריע לי לעבוד, זה מפריע לי לחשוב. והכי גרוע שפעם ראשונה בחיים שלי שאין לי אפילו בן אדם אחד שאני מסוגלת לשתף אותו בדברים האלה, פעם ראשונה בחיים שלי שאני מרגישה לגמרי לגמרי לבד. או שפעם ראשונה בחיים שלי שאני מסכימה להודות בזה שאני מרגישה בודדה. אני יודעת שזה מצריך שיחה עם איש מקצוע אבל כמו שספל אמרה: החברים שלי הם אנשי המקצוע שלי וכרגע החברים שלי זה אתם. אז קיבלתם וידוי אישי שבחיים לא יצא לי ואני אחשוב שוב אם אלחץ על "שלח" ואז תדעו שבחרתי היום לשתף אתכם בדברים הכי אישיים שלי. תנסו להבין את זה. דידית. <כי ככה בכלל לא בא לי!>