נשברתי.

[אלומת האור]

תודה, נשמה טובה

 

[כמהאפשר]

חושבת עלייך.

חושבת עלייך.
חושבת עלייך, מקווה שאת מחזיקה מעמד,
לומדת,
מתרכז בדברים טובים. נכונים.
רוח לילית,
ספרים,
לימודים.

מחשב.

מוסיקה.

אוויר.


לסדר
כלים
קריאה, כתיבה, עבודה- וחוזר חלילה.



כל דבר- כל דבר אחר.

יודעת שאת יכולה,
ויודעת שלא משנה מה- בכל רגע, בכל שניה- יודעת שתמיד אפשר אחרת.
הלילה, את גם מוכיחה את זה.

תחזיקי מעמד ותשמרי על עצמך, יקרה.

 

[אלומת האור]

רע לי

לא מצליחה להתרכז וכבר מאוחר.
הבטן שלי מתפוצצת ואכלתי בכל זאת ארוחת ערב כי זה מה שלימדו אותי לעשות כדי לחזור לשגרה כאילו לא קרה דבר.
אין לי כוח להתקלח. עומד לי בגרון ויש לי כאבי בטן מצמררים כאלה. אני יודעת שאבלה את הלילה בשירותים (לא שום דבר יזום, אל תדאגו, אני פשוט מכירה את הגוף שלי כבר).
ובטח יהיה לי ריפלוקס כשאשכב לישון, כמו שיש לי בזמן האחרון כשאני טוחנת בלי הפסקה.
מרגישה כזאת צבועה שמזמינה אנשים לתכנית ואני בקושי הולכת לשם בעצמי ובקושי עושה משהו מכל מה שלימדו אותי.
ובכל זאת, זו תכנית של התקדמות ולא של שלמות, ועשיתי כברת דרך עצומה.
אבל מה כל זה משנה לי עכשיו כשיש לי עוויתות בבטן ושאני בקושי מסוגלת ללכת.
לא ככה איחלתי לעצמי לבלות את הלילה שלפני המבחן.
פשוט רע לי.

 

[כמהאפשר]

אלומה,

יקרה , נפלאה- את לא צבועה. את רוצה לעזור, את רוצה להעניק לאחרים את ההזדמנות שמישהו, העניק לך.
זה צבוע?
זה טוב לב, זה מקסים, זו אדיבות והצלת נפשות.

אני בטוחה שכל מי שמתמיד בפגישות, בתכנית- נעזר בכל כלי שהוא מוצא, שהוא יכול באותו הרגע כדי לעזור לעצמו,
כדי להחזיק את עצמו.
לא תמיד את מסוגלת לראות את כל הכלים ולא תמדי את מסוגלת להחזיק את כל הכלים, בוודאי לא להשתמש בהם.
גם לא תמיד בכוחות עצמך.
זה עושה ממך צבועה? לא. זה עושה ממך בן אדם. זה עושה ממך אלומת האור, בנקודה

, יום

, שעה

(כי לא בא לי לסמן "עלייך" איקסים)
ולאט לאט, כמו שכתוב אצלך-

לא מיד, אבל לאט-לאט, זה ישתנה. לאט-לאט זה יהיה אחרת. לאט-לאט זה יקרה, את תראי.


שינויים לא קורים ב"בום", אלומונת, את יודעת את זה. זה לא עושה את זה קל יותר- אבל את יודעת את זה.
כפי שאם זה יומנו הראשון באוניברסיטה והצלחנו לקרוא את המטלה שקיבלנו-
זהאומר שמהיום כל שיעורי הבית והמבחנים בכיס שלנו? בוודאי שלא.
עוד נילחץ, לא נבין, נתייאש, לא נספיק, ניתפס מפריעים.. ועוד

את עושה דרך, את עושה תהליך- והדבר האמיץ שאת עושה הוא שאת בונה לעצמך רשת בטחון.
את באה אמיצה ולא משקרת.
את כותבת, מספרת, לא מניחה לעצמך לבנות מבצר שיקיף בחומות של הסתרה ושקרים ובושה דווקא כי את "מזמינה אנשים לתכנית" ואת "אמורה להיות בריאה יותר, מתקדמת יותר, מגיעה לפגישות"-
אלא את משילה ממך את מה שמותיר אותך בסוף מבודדת- ואומרת את האמת. ובאמת- אין שום דבר שהוא צבוע. או להתבייש בו.
יש רק אנשים שנמצאים כאן איתך, תומכים בך, חושבים עלייך, לא משאירים אותך לבד ליפול.
מחזקים את ידייך לבחור את הבחירות הנכונות.

ואני חושבת שאעצור כאן לפני שאאבד כיוון לגמרי עקב השעה

 

[אלומת האור]

אלוהים, כמה רע לי

כמו שחשבתי. אני לא מסוגלת. הבטן שלי מצטמררת. בטח הבנות שלוקחות משלשלים יכולות להבין איך אני מרגישה. אצלי זה טבעי. הגוף שלי לא יכול להכיל את החומרים שאכלתי וזאת התוצאה. אני רצה לשירותים כל שנייה - מה יהיה אתי? איך יכולתי... כואב לי כל כך, איזה כאבים אלה, כבר שכחתי שיש דברים כאלה, בחיי. זיעה קרה נוטפת ממני. אין לי יכולת וכוח לעשות כלום חוץ מלרוץ לשירותים ולנסות איכשהו לקרוא עוד מאמר. איזה כאבים, יא אללה, אני מכווצת. כואב. רע. והכול בשביל מה? בשביל כמה חתיכות של *****? בשביל מה זה היה טוב? אוי אלוהים, איזה כאבים. הכנתי לי תה שומר, מקווה שיעזור קצת. מה יהיה אם זה יהיה ככה כל הלילה ולא אתעורר מחר בזמן לצאת למבחן? חייבת לטוס שוב.

 

[אלומת האור]

טריגר

הכול יוצא, אבל גם דם. אני לא עושה שום דבר יזום, הבטן שלי פשוט לא עומדת בזה. כולי צמרמורות והתכווצויות. אלוהים, בשביל מה???????? בשביל כמה חתיכות של משהו כל כך כל כך לא שווה??? אפילו לא פתחתי הכול, אכלתי אחוז קטן מאוד ממה שקניתי, אבל אין לגוף שלי שום סבילות לממתיקים ולשומן בכמות כזאת. אני לא אוכלת סוכר, אבל גם התחליפים של הממתקים עושים לי כל כך רע. זה אפילו לא היה טעים. זה היה סתם סתמי ביותר ועכשיו אני פוחדת. אני חושבת שאם אני אעשה את זה עוד פעם אחת הגוף שלי לא יחזיק יותר מעמד ומשהו יקרוס אצלי. אני לא צוחקת. אני לא זוכרת תגובה כל כך חזקה לכמות כזאת קטנה של המשהו הזה. אני זוכרת שיעור אחד באוניברסיטה שלפניו עשיתי בולמוס כזה, רק הרבה יותר גדול, וכל השיעור פשוט 'ביליתי' בשירותים, ומכיוון שהכיתה הייתה סמוכה לשירותים אני בטוחה שכל הכיתה שמעה בדיוק מה עשיתי שם. איזה כאבי תופת. בקושי הצלחתי לגרור את עצמי לכביש הראשי לתפוס מונית, וכשתפסתי, בקושי הצלחתי מרוב עיוות לומר לנהג לאן אני צריכה להגיע. הייתי מקופלת לגמרי. אלוהים, קח ממני את הסבל הזה, קח את זה ממני, אני רוצה לחיות, לא למות...

 

[כמהאפשר]

שוב, טריגר למעלה!

אלומה, את בטוחה שלא כדאי להתקשר, להיוועץ במוקד?

לא את ולא אני רופאות. וכן, בטוח יותר שם. גם אם פשוט תשכבי (בלי התייחסות)- אבל בסביבה בטוחה, עם רופאים, מוניטורים, עזרה ראשונה.

לא כאשר את לבד בבית.

 

[כמהאפשר]

טוב, מקווה שאת בסדר. בבקשה תעדכני.

תשמרי על עצמך!

 

[כמהאפשר]

אלומה,
בואי ננסה לחשוב לרגע שקט וצלול-
אם יהיה ככה "כל הלילה"- את מכירה את עצמך, זה בטוח שתשארי בבית?
לא עדיף לנסוע לבית חולים? (מונית, אמבולנס, יש דרכים)

אם את משלשלת, תזכרי לשתות, יקרה.
קצת, בלגימות- אבל לשתות.
ותנשמי. כן, זה כואב. וכן, זו תזכורת מה ל-א לעשות.
ומה כ-ן.
את תעברי את הלילה, בעוד כמה שעות יהיה בהיר יותר, השחר יעלה והיום יאיר בחלון.
ואת ההבטחה והתזכורת שאת מבטיחה לעצמך בראש כעת- את תזכרי, תזכרי ותשתדלי לא לשכוח עם הבוקר.


מה יקרה אם לא תתעוררי(בשביל זה צריך שתנסי לישון קצת, שתרדמי, שתרגישי טוב יותר)?
יקרה שהבריאות שלך באה קודם. סדר עדיפויות.
התעודה לא תעזור לך הרבה אם תתמוטטי, נכון?
אם הלילה הזה יעזור, יקבע שינוי או אפילו "רק"(וזה "רק" שאין למזער אותו) יחזק החלטה מסוימת- הציון יחכה.

 

[אלומת האור]

כל כך תודה שאת פה אתי ואני לא לבד

מעולם לא הייתה לי תגובה כל כך חריפה לכמות יחסית ממש קטנה של מוצרים. אולי זה דווקא טוב, כי גם אם אני ממש ממש ארצה לחזור על זה - אני פשוט לא אוּכל, מסיבה גופנית גרידא. הבעיה היא שהזיכרון כל כך קצר וברגע שהגוף מחלים מההתקף מתעוררות כמיהות חזקות מאוד והכול נשכח, רק להשיג שוב את ה'חומר', ממש כמו סמים, אני אומרת לך.
אני לא חושבת שאני צריכה חדר מיון, אני מקפידה לשתות, אני שותה תה שומר בלגימות קטנות ולקחתי גם בקבוק מים קרים (תמיד יש לידי). הקצבתי לעצמי להיות ערה עד שלוש וחצי. הגל הזה יחלוף ויירגע, אני פשוט מרגישה רע-רע-רע כל כך שאין לי כבר מילים לתאר. אני מאוכזבת מעצמי. והנה שוב צריכה לרוץ.

 

[כמהאפשר]

אלומה? 20 דקות בלי תגובה.

את בסדר?

 

[אלומת האור]

כן, ישנתי, אני בסדר, תודה רבה

 

[כמהאפשר]

יופי.

בהצלחה במבחן!

 

[someone343]

אלומה

מצטערת שאין לי הרבה מילים לומר,
קוראת את ההודעות ומחבקת חזק!!

איתך!!!

 

[פרפר בתוך אגרוף]

קראתי את כל השרשור

זה נשמע כמו לילה קשה מאוד,
שבתוכו הרבה מאוד סבל - נפשי ופיזי- אבל גם הרבה כח ונצחונות.
זו גאווה גדולה להצליח לעצור בולמוס באמצע, לזרוק את הדברים. צריך כח אדיר בשביל זה. צריך גם כח אדיר כדי להזכיר לעצמך, בתוך המצב הזה, שאת לא צריכה להיות מושלמת אלא רק בתהליך הנכון. וצריך הרבה כח כדי לחזור ולאכול את הארוחה הבאה. זה הדבר הכי נכון לעשות.

אני לא יודעת אם את מרגישה עכשיו טוב יותר, גם פיזית וגם רגשית,
אבל מקווה שגם היום את מצליחה לראות את כל הדברים הנכונים שעשית בלילה הזה, ולא להאשים את עצמך יותר מדי. הרי זה לא מה שמקדם...

ומקווה שעכשיו קצת יותר טוב וקל.

 

[אלומת האור]

אני כל כך מודה לכולכן

עשיתן לי טוב על הלב. הרגשתי את האהבה ואת החיבוקים העוטפים שלכם הלילה וגם לאורך כל היום ואפילו במבחן, וזה חיזק אותי מאוד. היה מבחן לא קל וחפרתי בו המון, אבל אני חושבת שיצא די בסדר. אחר כך נסעתי ישר לפגישת או. איי וביקשתי ממישהי שם שתעזור לי והיא הסכימה, לפחות לבינתיים. יש שם אנשים טובים, התגעגעתי אליהם. הדבר הכי טיפשי שאני יכולה לעשות לעצמי זה לעזוב שם. אפילו לבוא ולחמם את הכיסא, רק לא לעזוב, כי שם התקווה שלי ושם השפיות שלי ושם המתנה שאני נותנת לעצמי בחיים. ותודה על המילים שלכן