נקיונות האביב

[ו ו י נ ס ט ו ן]

יגר שישתו החולים...

אני אלך על משהו אחר

 

[Rtitan]

סתם זרועות של חנון... ../images/Emo24.gif

אבל מכל הלב

 

[Rtitan]

כאן לא חמאס... ../images/Emo156.gif

אבל לפני שבוע היתה וואחד רעידת אדמה - לא חזקה, אאבל המוקד היה ממש קרוב לבית שלי. לא תענוג גדול להתעורר בארבע לפנות בוקר מרעידה מקדימה, לנסות להבין מה בדיוק העיר אותי ואז פתאום רעש זוועתי עמוק שאפילו קשה לתאר אותו, זעזוע שמרעיד את הקרביים כזה שמגיע מלמטה, מטלטל את הבית שמצידו בועט לך במיטה שעפה לצד השני של חדר השינה ומעיפה אותך ממנה?... המחשבה הראשונה "מזל שאני גר לבד והילדים לא הרגישו את זה". דבר שני?... הפאקינג גוף שלי רועד כמו עלה נידף למרות שבסך הכל די כיף הזרנוק אדרנלין הזה (קל לומר את זה כשאתה לא אחראי לאף אחד מלבד עצמך...). דבר שלישי? "שהדפקטים האלו ירדו לכבות את האזעקות של המכוניות שלהם כבר - אני מת לישון!!!" ב-2006 בית ליד הבית שלי חטף טילזבאללה ישיר שהעיר אותי. שני הסוגים לא משהו בעיני

אבל כשחושבים על טהיטי וצ'ילה - החייםפתאום רגגועים

. שיהיה חג שמח!

 

[והלאה וכאן]

../images/Emo24.gif ועוד ../images/Emo24.gif

אתמול אמר לי הבן הצעיר שלי "אימא יכול להיות שאני עד כדי כך מאושר ועד כדי כך עצוב?" אמנם הסיטואציה שלו היתה אחרת לגמרי אבל ההבנה והתשובה היו זהות - כן. יכול להיות. אני לא יודעת בת כמה הילדה שלך, אבל אני יכולה לומר שני דברים: אם זה אפשרי (וסליחה שאני לא זוכרת את הרקע) - נסי ליזום כמה שיותר מפגשים עם האבא. בלי קשר להסכם. אם הוא מוכן - יום כן יום לא. עם ובלי קשר לאפשרות הראשונה, תמשיכי לחבק אותה. אני שונאת את המילה להכיל אבל היא הכי נכונה פה. הרבה דמעות של 'אני רוצה את אבא'. לפעמים זה עזר. בדרך כלל לא, לצערי. אני אגיד לך בעצב: הם התרגלו. הם התרגלו שאבא מגיע פעם בשבוע לשעתיים ושבוע אחר כך מגיע ולוקח אותם לסופ"ש. הם התרגלו שהוא לא מתקשר ביתר הימים. התרגלו שכשהם מתקשרים השיחות אמנם מתקבלות לרוב בשמחה אבל הן ענייניות וקצרות. התרגלו שבזמני אבא - יש להם פול-טיים אבא, וביתר הזמן - פול-טייל אימא. לגבי הפוסט השני - אני יודעת על מה את מדברת ואני לא מצליחה לקלוט את זה. תמיד גדלתי ליד המצב הזה. כשהטווח גדל ארזתי את ילדיי ונסעתי. ברור לי שזה משהו שהיה אפשרי לתקופה קצרה ולא לטווח ארוך. מצד שני - אם אצלנו שקט, אם הגענו למצב שבו מסוקים מעל הבית הם תרגולים בלבד ולא עוקבים בדאגה האם הוא טס לכיוון רמב"ם או זיו - זה יגיע גם אליכם. אני יכולה לקוות איתך מכל הלב שזה יגיע מהר ככל האפשר

ואם אתם צריכים הפוגה - אתם מוזמנים לנופש גלילי

 

[ו ו י נ ס ט ו ן]

זו בדיוק רכבת ההרים של החיים...

הטלטלות האלו מתישות - אין ספק. לא פעם הטוב שלנו בא ע"ח מישהו אחר, לפעמים ע"ח היקרים מכל ואלו הילדים שלנו. אבל...אם נשדר להם תשדורות טובות זה יקל עליהם בתקופות הקשות שלהם. את המועקות שלנו, את האכזבות שלנו ואת החור השחור שלנו נשמור לעצמינו - בלי לשתף אותם. נשתף אותם בהקלות, בתקוות ובאושר.

 

[שלי תלתלים]

../images/Emo24.gif

תחזיקי מעמד. תראי שיעבור הצונאמי ואז יהיה הרבה יותר טוב. מבטיחה.

 

[NoaModiin]

../images/Emo24.gif אמרת נכון.

ההקלה שלנו היא השבר שלהם. אבל האם אדם יכול הקריב את חייו ובה בעת להמשיך לתפקד כרגיל ולהעניק לילדיו את כל צורכיהם ? תקופת החגים היא תקופה קשה, ובטח ובטח כשהשבר של הילדים עדיין טרי כל כך. המשיכי לחבק ולהבין, זה הדבר הכי נכון לעשות כרגע.

 

[holabo]

תודה לכולם על החיבוקים

ברור שדקה אחרי שכתבתי את הפוסט הלך לי האינטרנט, ועכשיו חזר. אז אני מקבלת את כל החיבוקים באיחור, אבל באהבה.

 

[Rtitan]

לכל מעשה שלנו יש מחיר... ../images/Emo24.gif

ולא פעם - לא קל לראות את מה שייצא לנו בסוף המסע... לפעמים באמצע המסע אנחנו כבר מותשים עד כדי כך, שאנחנו תוהים בינינו לבין עצמינו מה עלה לנו בראש לצאת אליו מלכתחילה. לפעמים צריכים לעצור רגע, ולהזכיר איפה היינו - ולאן אנחנו רוצים להגיע, כדי להבהיר לנו מה בעצם המטרה שלשמה אנחנו משלמים לא פעם מחירים שנראים לנו ממש קיצוניים בעלותם. תזכרי שמדי פעם צריךלעצור, לקחת אוויר ולהיזכר "אנחנו בדרך לשם!"

בהצלחה!