נקודות למחשבה...
כל כך הרבה תחושות מלוות אותי ברגעים אלה... אין לכם מושג... רבע שעה לפני שהמחוג יעצר על השעה חצות, טו´ באב מתחיל. ולי, כמו בכל שנה מחיי, זה עומד להוות סיוט נוראי, אלא שהשנה אפילו עוד יותר... דבר ראשון, למי שלא מעניין אותו לדעת למה, אז שיפסיק לקרוא עכשיו, פשוט הייתי צריכה לחלוק את זה עם מישהו, ואם בא לכם להגיב אז תגיבו, אם לא, זה גם בסדר... עוד 12 דקות... מוזר כל כך שאני מקדישה מחשבה רבה כל כך לנושא שאין לי בכלל מושג לגביו כמעט בכלל... כן, אני מודה, מעולם לא התנסיתי ברגש כזה שנקרא א-ה-ב-ה. אבל שמעתי עליו, די הרבה, אם אפשר לומר... הרבה פעמים חשבתי שכן התנסיתי, ורק היום התחלתי לחשוב שבאמת ובתמים אין לי שמץ של מושג מהנושא הזה... כל השירים שאני כותבת על זה, כל הסיפורים, הכל, פשוט מהדמיון שלי, שאם מותר לי לפרגן לעצמי לשניה, אז הייתי אומרת שהוא מפותח בהחלט... זוהי מעין הודאה. לא הודעה, אלא הודאה. עם א´. קשה לכתוב על משהו שלא מרגישים, אבל כל הסיפורים והשירים שלי הם בעצם רצונות ותקוות ושאיפות. אני לא בטוחה אם אי פעם אמצא את האהבה האמיתית שאני מחפשת כל כך, אבל אם לא, אז אולי זה לטובה. חבל לבזבז את החיים על משהו שאינו קיים ברגעים אלה. ואולי גם לא יתקיים בעתיד. אבל הכל יסתדר, בזה אני בטוחה. וברגעים אלה של מתח עצום, וכל מי שמכיר אותי בודאי יודע מדוע ולמה המתח, אני מרגישה, בפעם הראשונה זה זמן רב, תקווה. רגש קטן של תקווה. ניצוץ. נורא נחמד להיות חלק ממעגל. אני לא בטוחה לאיזה מעגל אני שייכת, אם בכלל, אבל אני בטוחה שאם אי פעם חשבתם על הנושא, של להיות חלק ממשהו שבאמת קיים, הגעתם למסקנה שזה הרבה יותר טוב והרבה פחות נורא ולהיות חלק ממשהו שאינו קיים, כמוני, בימים האחרונים. וצר לי, באמת שצר לי, על כל השירים המדכאים ששלחתי לפורום זה, אבל אלה היו הרגשות האמיתיים שלי ברגעים שכתבתי אותם. חוסר תקווה. יאוש. מי כמוני יודע שיאוש זה רע, וחוסר תקווה רק הורסת. הגעתי למסקנה בימים האחרונים שכל מה שלא הורג - מחשל. וזו אמרה נכונה כל כך, כי, תחשבו על זה, אם העזתם, הבעתם תעוזה ורצון למשהו, וזה לא ממש עזר לכם, וחזר לכם בצורה לא מי-יודע-מה טובה, אז זה כנראה לא נועד לקרות. אם משהו נועד לקרות, הוא היה קורה. ומי יודע, אולי בעתיד תחוו משהו טוב יותר ממה שחשבתם שהכי טוב בשבילכם. ישנן מחשבות רבות כל כך שחולפות במוחי בימים האחרונים. יאוש, תקווה, חוסר תקווה.. אבל המחשבה הבולטת ביותר היא שלכולם יש תקווה. לכולם יש עתיד. לא משנה עד כמה שלא תעריכו את עצמכם. וההודאה הזאת, כפי שכבר הסברתי, נועדה לא על מנת שתגידו לי מה אתם חושבים על צורת המחשבה והכתיבה. היא נועדה לעורר בכם מחשבה. כי כולנו שווים, גם ברגעים שלא נראה שיש תקווה או אור בקצה המנהרה. החיים הם גלגל, פעם למעלה ופעם למטה, וכל מי שהיה למטה במרבית חייו, יתהפך בסופו של דבר ויוכל לצחוק למי שצחק עליו בפרצוף (למרות שזה לא יפה לשמוח לאיד). החיים הם מתנה. ואני כותבת את ההודאה הזאת על מנת להרגיע את עצמי ולתת לכם נקודות למחשבה. אל תבזבזו את החיים שלכם ברצונות לא קיימים. הכל יכול לקרות, אם רק תאפשרו... מצטערת שזה לא כל כך קשור לפורום, אבל נורא חשוב היה לי שתקראו את זה. בתודה רבה, ומצטערת שזה ארוך כל כך, super-cat
כל כך הרבה תחושות מלוות אותי ברגעים אלה... אין לכם מושג... רבע שעה לפני שהמחוג יעצר על השעה חצות, טו´ באב מתחיל. ולי, כמו בכל שנה מחיי, זה עומד להוות סיוט נוראי, אלא שהשנה אפילו עוד יותר... דבר ראשון, למי שלא מעניין אותו לדעת למה, אז שיפסיק לקרוא עכשיו, פשוט הייתי צריכה לחלוק את זה עם מישהו, ואם בא לכם להגיב אז תגיבו, אם לא, זה גם בסדר... עוד 12 דקות... מוזר כל כך שאני מקדישה מחשבה רבה כל כך לנושא שאין לי בכלל מושג לגביו כמעט בכלל... כן, אני מודה, מעולם לא התנסיתי ברגש כזה שנקרא א-ה-ב-ה. אבל שמעתי עליו, די הרבה, אם אפשר לומר... הרבה פעמים חשבתי שכן התנסיתי, ורק היום התחלתי לחשוב שבאמת ובתמים אין לי שמץ של מושג מהנושא הזה... כל השירים שאני כותבת על זה, כל הסיפורים, הכל, פשוט מהדמיון שלי, שאם מותר לי לפרגן לעצמי לשניה, אז הייתי אומרת שהוא מפותח בהחלט... זוהי מעין הודאה. לא הודעה, אלא הודאה. עם א´. קשה לכתוב על משהו שלא מרגישים, אבל כל הסיפורים והשירים שלי הם בעצם רצונות ותקוות ושאיפות. אני לא בטוחה אם אי פעם אמצא את האהבה האמיתית שאני מחפשת כל כך, אבל אם לא, אז אולי זה לטובה. חבל לבזבז את החיים על משהו שאינו קיים ברגעים אלה. ואולי גם לא יתקיים בעתיד. אבל הכל יסתדר, בזה אני בטוחה. וברגעים אלה של מתח עצום, וכל מי שמכיר אותי בודאי יודע מדוע ולמה המתח, אני מרגישה, בפעם הראשונה זה זמן רב, תקווה. רגש קטן של תקווה. ניצוץ. נורא נחמד להיות חלק ממעגל. אני לא בטוחה לאיזה מעגל אני שייכת, אם בכלל, אבל אני בטוחה שאם אי פעם חשבתם על הנושא, של להיות חלק ממשהו שבאמת קיים, הגעתם למסקנה שזה הרבה יותר טוב והרבה פחות נורא ולהיות חלק ממשהו שאינו קיים, כמוני, בימים האחרונים. וצר לי, באמת שצר לי, על כל השירים המדכאים ששלחתי לפורום זה, אבל אלה היו הרגשות האמיתיים שלי ברגעים שכתבתי אותם. חוסר תקווה. יאוש. מי כמוני יודע שיאוש זה רע, וחוסר תקווה רק הורסת. הגעתי למסקנה בימים האחרונים שכל מה שלא הורג - מחשל. וזו אמרה נכונה כל כך, כי, תחשבו על זה, אם העזתם, הבעתם תעוזה ורצון למשהו, וזה לא ממש עזר לכם, וחזר לכם בצורה לא מי-יודע-מה טובה, אז זה כנראה לא נועד לקרות. אם משהו נועד לקרות, הוא היה קורה. ומי יודע, אולי בעתיד תחוו משהו טוב יותר ממה שחשבתם שהכי טוב בשבילכם. ישנן מחשבות רבות כל כך שחולפות במוחי בימים האחרונים. יאוש, תקווה, חוסר תקווה.. אבל המחשבה הבולטת ביותר היא שלכולם יש תקווה. לכולם יש עתיד. לא משנה עד כמה שלא תעריכו את עצמכם. וההודאה הזאת, כפי שכבר הסברתי, נועדה לא על מנת שתגידו לי מה אתם חושבים על צורת המחשבה והכתיבה. היא נועדה לעורר בכם מחשבה. כי כולנו שווים, גם ברגעים שלא נראה שיש תקווה או אור בקצה המנהרה. החיים הם גלגל, פעם למעלה ופעם למטה, וכל מי שהיה למטה במרבית חייו, יתהפך בסופו של דבר ויוכל לצחוק למי שצחק עליו בפרצוף (למרות שזה לא יפה לשמוח לאיד). החיים הם מתנה. ואני כותבת את ההודאה הזאת על מנת להרגיע את עצמי ולתת לכם נקודות למחשבה. אל תבזבזו את החיים שלכם ברצונות לא קיימים. הכל יכול לקרות, אם רק תאפשרו... מצטערת שזה לא כל כך קשור לפורום, אבל נורא חשוב היה לי שתקראו את זה. בתודה רבה, ומצטערת שזה ארוך כל כך, super-cat
