נקודה למחשבה
מנחם למד איתנו בכיתה. היה לו אמנם מכשיר שמיעה באוזן, כמו לכל כבדי השמיעה, אבל מישהו פעם אמר לי שלדעתו גם עם המכשיר הזה מנחם אינו יכול לשמוע. היה קשה איתו... כשהיינו יושבים ומדברים בהפסקות הוא היה נדחק בינינו ושואל במבטא המוזר שלו ``מה אמ`תם?`` . ואנחנו, נבוכים ורגוזים מעט, היינו אומרים ``שום דבר חשוב`` או פשוט מתעלמים. אני זוכר את התגובה שלי כשהעבירו אותו לשבת לידי. כיווצתי את שפתי באי רצון. מעתה, כל פעם הייתי נאלץ להסביר למנחם על מה מדברים בכיתה. כל פעם שצחקנו, שאל אותי מנחם באותו מבטא מוזר ``מה מצחיק?`` ואני הייתי עונה לו ``שום דבר. באמת שכלום``. למנחם היה מנהג מביך לחבק ילדים לעיני כל הכיתה. הוא היה קורא לי, למשל, ואומר ```ני אוהב אותך`` ומחבק אותי בכח. לא אהבתי את זה. אף אחד מאיתנו לא אהב את זה. אבל למנחם זה לא הפריע להמשיך לבוא מאחורינו בהפתעה ולחבק אותנו. יום סגרירי אחד, ישבנו בהפסקה בכיתה ודנו בעניינים ברומו של עולם. ``אני לא חושב שהמורה ברקוביץ היה צריך לפרוש``, אמר אלי. ``הוא המורה הכי טוב כאן``. ``זה לא ענייניך אם הוא פרש או לא``, טען אורי. ``יש לו את הסיבות שלו``. אני לא אמרתי כלום. ישבתי והתבוננתי בשמים החורפיים. בדיוק כשאלי התכוון לומר משהו נוסף, קם מנחם ממקומו והתקרב אלינו. ``מה אמ`תם?`` הוא שאל. השתתקנו. ``כלום``, אמר אורי. ``מה אלי אמר?`` התעקש מנחם. ``לא אמרתי כלום``, אמר אלי. ``טוב``, אמר מנחם ונותר לעמוד לידינו. ``טוב,`` אמר אלי. ``אז כמו שאמרתי, המורה ברקוביץ היה הכי טוב מכולם``. ``מה?`` שאל מנחם. ``עכשיו נצטרך להסביר לו כל דבר?`` שאל אורי בעצבנות. ``אין לי כח לזה``. ``שקט, הוא ישמע אותך``, אמר מוישה. ``הוא לא שומע כלום, הילד הזה``, אמר אלי. ``הוא חירש``. הבטתי במנחם. היה נראה שמשהו כן נקלט באוזניו, שכן פתאום הוא עזב אותנו וחזר לשולחנו שעפרונותיו הצבעוניים היו פזורים עליו. ``הוא שמע אותך``, אמר מוישה. ``לא נכון. הוא חירש. הוא לא שומע כלום``, אמר אלי שוב. ניגשתי למנחם. הוא היה באמצע לצייר משהו. ``מה אתה מצייר?`` שאלתי אותו בקול. הוא הרים אלי את עיניו, שמח על התעניינותי הפתאומית בו. ```ני מצייר פרחים``, אמר מנחם. ``למה דווקא פרחים?`` שאלתי. לא היה לי מה לשאול. ``כי פרחים הם תמיד חברים שלך, אפילו שאתה חירש``, אמר מנחם. ``אם אני חירש אני לא מפגר. אני יודע שצוחקים עלי``. שתקתי. לא היה לי מה לומר.
מנחם למד איתנו בכיתה. היה לו אמנם מכשיר שמיעה באוזן, כמו לכל כבדי השמיעה, אבל מישהו פעם אמר לי שלדעתו גם עם המכשיר הזה מנחם אינו יכול לשמוע. היה קשה איתו... כשהיינו יושבים ומדברים בהפסקות הוא היה נדחק בינינו ושואל במבטא המוזר שלו ``מה אמ`תם?`` . ואנחנו, נבוכים ורגוזים מעט, היינו אומרים ``שום דבר חשוב`` או פשוט מתעלמים. אני זוכר את התגובה שלי כשהעבירו אותו לשבת לידי. כיווצתי את שפתי באי רצון. מעתה, כל פעם הייתי נאלץ להסביר למנחם על מה מדברים בכיתה. כל פעם שצחקנו, שאל אותי מנחם באותו מבטא מוזר ``מה מצחיק?`` ואני הייתי עונה לו ``שום דבר. באמת שכלום``. למנחם היה מנהג מביך לחבק ילדים לעיני כל הכיתה. הוא היה קורא לי, למשל, ואומר ```ני אוהב אותך`` ומחבק אותי בכח. לא אהבתי את זה. אף אחד מאיתנו לא אהב את זה. אבל למנחם זה לא הפריע להמשיך לבוא מאחורינו בהפתעה ולחבק אותנו. יום סגרירי אחד, ישבנו בהפסקה בכיתה ודנו בעניינים ברומו של עולם. ``אני לא חושב שהמורה ברקוביץ היה צריך לפרוש``, אמר אלי. ``הוא המורה הכי טוב כאן``. ``זה לא ענייניך אם הוא פרש או לא``, טען אורי. ``יש לו את הסיבות שלו``. אני לא אמרתי כלום. ישבתי והתבוננתי בשמים החורפיים. בדיוק כשאלי התכוון לומר משהו נוסף, קם מנחם ממקומו והתקרב אלינו. ``מה אמ`תם?`` הוא שאל. השתתקנו. ``כלום``, אמר אורי. ``מה אלי אמר?`` התעקש מנחם. ``לא אמרתי כלום``, אמר אלי. ``טוב``, אמר מנחם ונותר לעמוד לידינו. ``טוב,`` אמר אלי. ``אז כמו שאמרתי, המורה ברקוביץ היה הכי טוב מכולם``. ``מה?`` שאל מנחם. ``עכשיו נצטרך להסביר לו כל דבר?`` שאל אורי בעצבנות. ``אין לי כח לזה``. ``שקט, הוא ישמע אותך``, אמר מוישה. ``הוא לא שומע כלום, הילד הזה``, אמר אלי. ``הוא חירש``. הבטתי במנחם. היה נראה שמשהו כן נקלט באוזניו, שכן פתאום הוא עזב אותנו וחזר לשולחנו שעפרונותיו הצבעוניים היו פזורים עליו. ``הוא שמע אותך``, אמר מוישה. ``לא נכון. הוא חירש. הוא לא שומע כלום``, אמר אלי שוב. ניגשתי למנחם. הוא היה באמצע לצייר משהו. ``מה אתה מצייר?`` שאלתי אותו בקול. הוא הרים אלי את עיניו, שמח על התעניינותי הפתאומית בו. ```ני מצייר פרחים``, אמר מנחם. ``למה דווקא פרחים?`` שאלתי. לא היה לי מה לשאול. ``כי פרחים הם תמיד חברים שלך, אפילו שאתה חירש``, אמר מנחם. ``אם אני חירש אני לא מפגר. אני יודע שצוחקים עלי``. שתקתי. לא היה לי מה לומר.