קצת על היום... (זהירות חפירה)
אתמול ישנתי אצלו, כלומר אצל ההורים שלו, היה מאוחר כשנפרדנו ורציתי לחבק אותו כל הלילה. הוא שאל אותי אם יש לי מישהו אחר בראש, ואמרתי שאין אף אדם שאני אוהבת כמו שאני אוהבת אותו, אבל כן... יש. יש מישהו כזה, ואם הוא היה מציע סביר להניח שהייתי מסכימה. הוא שאל מי, ועניתי. הוא נראה עצוב אבל לא מופתע. היום עבר בצורה כמעט טבעית... ארוחת בוקר עם ההורים שלו, ואבא שלו הקפיץ אותי אל ההורים שלי... שנינו סיפרנו להורים שנפרדנו, לעשות את זה רשמי יותר. אחרי ארוחת הבוקר אמא שלו לקחה אותי הצידה, חיבקה אותי ואמרה שיהיה בסדר... ואני קצת בכיתי (אני בכיינית בלי קשר, אז אתם לא תאמינו כמה סיבות אמיתיות לבכות מוציאות ממני). בצהרים הוא וההורים שלו אספו אותי שוב, הם הסיעו אותנו לבאר שבע כי הוא לקח איתו כמה רהיטים חדשים. ישבנו במושב האחורי, אני הוא והכלבות, מחזיקים ידיים. כאילו עדין לא כל כך מעקלים, הוא נרדם והניח את הראש שלו עלי, שיחקתי לו בשיער ונישקתי לו את המצח. הגענו, התארגנו וההורים שלו נסעו חזרה למרכז, בכיתי קצת והוא חיבק אותי. אכלנו ארוחת ערב, ראינו ביחד פרק של בבילון 5, ואת המחזמר "קברט"... ישבנו בספות שונות, כאילו לאט לאט מתחילים להפנים. העברתי את הדברים שלי לחדר השני, הוא הלך לפאב עם חבר שלו... בכל השנים שהיינו יחד, כמעט אף פעם לא יצאנו בנפרד, זה ישמע מוזר לחלקכם- ואולי זו אכן הייתה טעות... אבל מקרים כאלה, שבהם הוא יושב בפאב עם חבר ואני לא שם, כמעט ולא היו קיימים... עשינו הכל ביחד, התרגלנו לעשות הכל ביחד, אני חושבת שלאחרונה כבר הרבה פחות אהבנו לעשות הכל ביחד... אז הוא הלך, ואני לבד בדירה... והפאב, הוא מעבר לפינה, 3 דק' הליכה, אם אני אצא לטיול עם הכלבה אני אחלוף מולו, ובכל זאת הוא מרגיש כל כך רחוק. גיליתי ששכחתי את המטען של הנייד שלי אצל ההורים, ונגמרה לי הסוללה. האם יש עיתוי גרוע מזה להישאר בלי טלפון? זה משאיר אותי עם אפשרויות חפירה מאוד מוגבלות. אני עדין אימביוולנטית, אני יודעת שאם לא הייתי יודעת שהוא הרבה יותר חזק ממני, ושהוא יודע להחזיק את עצמו כשצריך, ושהוא יעזור לי לא לעשות טעות, בטח הייתי נבהלת ומתחננת ברגעים אלו ממש שנחזור, למרות שלא הייתי שלמה עם זה כלל. אבל הוא חזק ונחרץ, וזה עוזר לי להיות חזקה ונחרצת יותר. אנשים שואלים אותי אם לא הגזמנו, אולי זה היה סתם ויכוח אוהבים... אז לא, לא הגזמנו. למעשה לא התווכחנו או רבנו כבר שבועות. עייפנו גם מזה.... פשוט חיינו יחד, זה לצד זו, אומללים ומבולבלים, עד שלא יכלנו עוד. בלי כעס, ולא בלהט הרגע... בחירה מושכלת, הגיונית. אני באמת אוהבת אותו מאוד, יותר מכל דבר אחר בעולם, אבל הפאזה שבה חיינו הייתה חייבת להשתנות. הרבה זמן נאבקנו בזה, והגיע הזמן לשחרר. סליחה על הדרמטיות, אבל אני כזאת. דנה.
