נסיעה באוטובוס

[חני בו]

כן במיוחד שהוא יסע עם חבר

והחבר מכיר את הדרך.
&nbsp

 

[פרח 5551]

נסיעה באוטובוסים

אנחנו גרים בישוב עם תחבורה ציבורית דלה לכן אני מסיעה, אבל אני בגיל הזה רק נסעתי בוטובוס, אז להורים לא היה אוטו ונסיעה באוטובוסים היו חלק מהשיגרה, היום בעידן הניידים לדעתי אין מניעה להיפך טוב לעצמאות.

 

[אימם]

אכן

חושבת כמוך. דווקא כיום שיש לכל ילד סמארטפון, יותר קל לילדים בתחבורה ציבורית
מאשר כשאנחנו היינו ילדים.
אגב אני נסעתי באופן עצמאי פעמיים בשבוע באוטובוס לתל אביב כבר בגיל 9
למורה לפסנתר וגם לחוג שחייה וזה היה ללא סמארטפון.

 

[אחותו של שקספיר]

מאד תלוי בילד עצמו

ראשית- האם הוא נוסע לבד או עם החבר?
האם מדובר על אוטובוס ישיר או החלפות, וכמה?
מה יכולת ההתמצאות שלו באופן כללי במרחב? יודע להגיע למרכז הישוב? לחזור הבייתה בישוב גם ממקום לא מוכר?(בהנחה שמדובר על ישוב שאינו כפר)
איך הוא מגיע לבית ספר? לחוגים? ומה מידת החשיפה שלו בכלל לתחבורה ציבורית?
איך הוא מתמודד עם מצבי לחץ? (הגעתי ואין חוג..., לא מוצא את הכתובת)
האם הוא נוסע עם חבר?
האם מדובר בנסיעה בתוואי קבוע- כלומר פעם ראשונה של נסיעה שתהיה קבועה? או חד פעמית?

במקרים כאלו שאני זו שחוששת (אולי לעיתים יותר מהקושי העובדתי) אני מתרגלת איתו "מקרים ותגובות" של מה תעשה אם...
עוברת איתו על תוואי הנסיעה-נקודות ההחלפה(אם יש) ואיך הוא אמור להתמודד.
הנחת היסוד שלי- שאם קורה משהו לא צפוי והוא מתוכנן כבר על "יבש" מה יכול לקרות ולעשות-הדרך להתמודד תהיה יותר קלה.

 

[אימם]

תלוי גם ובעיקר בהורה

יש הורים שעושים עבור ילדיהם הכל עד גיל העשרה
ויש הורים שמעודדים עצמאות בגיל צעיר.

 

[אחותו של שקספיר]

לא מסכימה איתך

אני אותו הורה
עם אותה תפיסת עצמאות ושחרור ואחריות
ומצד שני כל אחד מהילדים אחרת.
דווקא הגדול יותר היה מאד עצמאי
ואילו החמישי היה הרבה פחות עצמאי ועם פחות תושייה כללית בחיים(עבר לו בצבא)
אני לא שוכחת את היום שהוא היה צריך להגיע ללשכת גיוס בעיר הגדולה
פספס או לא מצא את האוטובוס המקומי ובמקום לשאול מישהו ברחוב, לחפש באי פון, או להתקשר הבייתה- לקח מונית ספשייל.

זה גם לא כל כך תלוי במיקום במשפחה שלכאורה נניח שעם הראשון אנחנו כהורים יותר שמרניים או עם האחרון יותר מגוננים.
פשוט---קשור לילד עצמו.
אותו הורה
ילדים אחרים.

 

[אימם]

אם ההורה לא משחרר ולא סומך

הורה דאגן ומגונן מעכב את העצמאות אצל ילדו
הסטטיסטיקה אצלי (למרות שיש לי שליש ילדים ממך) היא 100% עצמאיים.
אני לא אומרת שלשחרר זה קל אבל לדעתי צריך לשאוף לזה בגיל צעיר יותר
לדוגמא כאן בעיני ילד בן 13 שפוחדים לתת לו להתנסות בנסיעה באוטובוס.

 

[BrightEye]

אבל מבחינתך הורה נורא מגונן זה גם מי שמשחרר

אבל מכין את הילד.
מבחינתך רק ההורה שמתנהג כמוך הוא ההורה שמכין את הילד לעצמאות....

את מסוגלת להבין את חוסר היכולת שלך לראות משהו אחר שלא מסתדר עם 2 הילדים שלך?
אני זוכרת הרבה מאוד דאגה שלך לבת שלך (100% עצמאית לדברייך), אבל את כנראה שכחת...

 

[אחותו של שקספיר]

הורה שלא משחרר-הוא תמיד בעיה

ויחד עם זאת
לא תמיד 100% הוא על הילד.

יש לי ילדים שבגיל 13- הייתי חושבת פעמיים לפני שהייתי נותנת לנסוע באוטובוס ליעדים מרוחקים ולהתמצא שם.
(לא לעלות על אוטובוס כאן ולרדת בתחנה ראשית שם).

גם אני כשצריכה להגיע לאזור קרית אריה בפתח תקוה- (לפני שבוע בערך) בדקתי לאן אני נוסעת
להיכן הרכבת מגיעה, מה תדירות הרכבות לפתח תקוה, ואיך מגיעים מתחנת הרכבת קרית אריה לאותו מיקום שאני צריכה- זה שהן באותו שם לא אומר שזה אותו מיקום....
מעבר לכך- בדקתי אם יש בתחנת הרכבת מוניות, כי אם ירד גשם לא אלך את הדרך ברגל וכו.
השאלה האם כל ילד בן 13 מסוגל לעשות זאת?

לדעתי- לא כל אחד.
ולא דווקא קשור להורים
לעיתים- זה הילד עצמו.

מעבר לכך -ילד יכול להיות סופר עצמאי בטריטוריה הקרובה, להכין אוכל, לטייל עם כלב, לשמור על הבן של השכן-
וכאשר הוא נדרש להתמודד עם סביבה זרה, רחוקה, תחבורה מורכבת- הבטחון העצמי יורד.
מאד תלוי (גם) בילד.

את מדברת על הילדים שלך ועל עצמך כדוגמה-
בהחלט יכול להיות שאצלך העובדה ששיחררת איפשרה עצמאות.
אצלי- לא תמיד , היו מקרים שכן והיו מקרים שלא.
אבל כל זה אינו רלוונטי לפותחת השרשור- כי היא שואלת על עצמה ועל הילד שלה.
לא על שלי או שלך.

 

[אימם]

כאן מדובר במקרה לא מסובך

אוטובוס אחד הלוך ואחד חזור.
לדעתי רוב הנערים בני ה-13 מסוגלים לכך.
אני חושבת שהפחד של הורים מכך שחלילה הנער לא יסתדר/לא יתמצא/יהיה במצוקה -
זה משהו שהורה צריך לעבוד על עצמו ובעיקר להרגיע את עצמו עם כל אמצעי הטכנולוגיה
הקיימים ובמיוחד מול הבנה של נער בן 13
חוץ מזה אחרי ההתנסות הראשונה מדד הלחץ יורד.
כל הפוסטים כאן מאוד רלוונטים לדעתי לפותחת השרשור שיכולה ללמוד מנסיוננו.

 

[מירי,]

ולקחת מונית ספיישל זו לא תושיה?

מי אמר שזה פתרון פחות טוב? הוא פשוט יותר יקר.

 

[אחותו של שקספיר]

סוג של תושיה- פתרון הבעיה

אבל הדוגמה האישית
הייתה רק כדי לשקף לאימם
שלעיתים ההורות מאד מאפשרת ועצמאית
ומאידך הילד יותר לחוץ, וחסר אונים.
נוח לנו לקחת "הכול" עלינו
אבל מה לעשות -- לעיתים גם איפיוני הילד עצמם מובילים.

 

[BrightEye]

וגם חלק מההורות זה לקבל את זה שלא כולם זהים

לקבל את השונות, להקשיב לקושי, ולספק את העזרה שרלוונטית.

 

[ויקה1222]

אני הייתי מסכימה ללא היסוס

בעיקר בגלל העובדה שהבן שלך רוצה לנסוע לבד ומרגיש מוכן. אל תקלקלי לו את זה ואל תשדרי לו את הפחדים שלך.
במהלך ההתבגרות שלהם ישנם הרבה שלבים שבהם הלב שלנו יורד נמוך וזה בסדר גמור. אם הלב לא יורד נמוך אף פעם, סימן שהם גדלים בצמר גפן.

דרך אגב, הילדים שלי נוהגים לבוא אלי לעבודה מדי פעם ולפני כחודש רצו לבוא והגדול לא היה בבית. אז אמרתי לשני הקטנים (11 ו8) לרדת למטה, לעלות למונית שירות כמו עשינו כבר ביחד, לרדת במרכז העיר וזהו. אמרתי את זה בקול רגיל ושקט למרות שהלב שלי לא היה שקט. הם די התלבטו והייתי צריכה "לדחוף אותם" קצת לזה וגם להתגבר על התנגדות ההורים שלי שאצלם הם היו (אבא שלי: "אבל אני יכולה להסיע אותם") ובסוף הם באו והיו מרוצים מעצמם. רציתי לחכות להם בתחנה כי קצת מסובך להגיע אלי, צריך להחליף כמה מעליות בתוך בניין גבוה, אבל הם הפתיעו ודפקו על הדלת.

לגבי הבן שלך, אני לא יודעת אם הייתי מציעה בעצמי, אבל ברגע שהוא אומר שרוצה, ,תעודדי אותו ותשדרי לו שאת סומכת עליו ובכלל אין בעיה. אני הייתי רק אומרת שלא ישכח את הטלפון וזהו.
ואני יודעת הכל על ילדים מרחפים ולא ממוקדים, ,תאמיני לי. פשוט לדעתי, הדבר הכי חשוב זה לשדר לילדים שאת סומכת עליהם עליהם ויודעת שהם יכולים להחליט הרבה דברים עבורם.
לבן האמצעי שלי יש בן שאבא שלו דוגל מאוד בשיטה הזו. כשהוא היה מאוד קטן ורצה לטפס על איזה משהו מפחיד במיוחד, אבא שלו אמר לו "טפס, אם אתה חושב שתצליח וגם אם אתה חושב שתצליח לרדת". הבן חשב וטיפס. זה היה מתקן שמסביבו עמדו כעשר אמהות וגם אבות וכולם צעקו לילדיהם בני אותו גיל לא להתקרב ולא לטפס כי המתקן מאוד מסוכן ולא לגילם.
היום הילד בן 11 ומאוד בוגר ועצמאי ואני מאמינה שהחינוך הזה תרם לזה רבות (למרות שכמובן גם גנטיקה תופסת מקום מאוד חשוב.)

 

[אימם]

הכי חשוב לשדר להם שסומכים עליהם

כי אם באמת מראים לנו שאנו פוחדים וחרדים שמא לא יסתדר, זו נבואה שמגשימה את עצמה.
זה נכון לכל התחומים.

 

[BrightEye]

מאחר ואת מגדירה את עצמך כמגוננת, איך זה מסתדר עם ההסכמה שלך?

ואפילו הגדרת את עצמך כ"מגוננת מדי".
מגוננת זה לא מאפשרת, ומשדרת פחד ושלא יסתדר.
זה עוטפת בצמר גפן ולא משחררת- ואת מעידה על עצמך שכזאת את- "אמא מגוננת מדי".
&nbsp

 

[אימם]

נכון אני מגוננת, לפעמים יותר מידי

אני מודה.
וכל אחד כשהוא מתבונן במראה רואה דברים בהתאם לאישיותו.
הבבואה היא לא תמיד עם פרופורציות והמידתיות היא לא ברת השוואה עד שמשווים לאחרים.
וכאן אני חייבת לציין חברה טובה שלי (עוד מימי הרווקות) שתמיד יודעת לומר לי את הדברים כמו שהם ואת האמת בפנים, למרות שלפעמים היא לא נעימה ועל כך אני מאוד מעריכה אותה.
בנוסף לכך, כאן בדיונים בפורום, אפשר לבדוק את אותה מידתיות ופרופורציה ואני תמיד משתדלת לשים על עצמי את הכובע של הילדים
ומבקרת את עצמי לעיתים קרובות.

 

[adif11]

כן. הייתי נלחצת בדיוק כמוך אבל מאשרת

מסבירה לילד היטב איך מגיעים, מוודא שיוצא עם טלפון נייד מהבית ומפנימה שאחרי שתיים שלוש נסיעות
כבר לא תזכרי שפעם לא נסע כלל באוטובוסים

 

[fannyd]

הגיע הזמן

שיקח אתו טלפון ותהייי זמינה. זה לא לצאת לאמזונס.

 

[חובטת שטיחים]

הזדמנות מצויינת ללמוד עצמאות

ואם קצת מתברברים זאת גם הזדמנות מצויינת ללמוד על פיתרון בעיות. קשה לי להאמין שאפשר ללכת לאיבוד לעולמים בין הרצליה לתל אביב...