נסיון נוסף לקישור

[דסי אשר]

בלי להכיר את ביתך לאה,

ואת ביתה של יונת, אני בטוחה שיש בביתכן גבולות, אחרת חייכן לא היו נעימים לכן ולבני משפחותיכם. אתן פשוט קוראות ל"דבר" בשם אחר, מסיבות השמורות אתכן. נכון, כאשר תינוק אינו נע מוטורית, אין הוא יכול לגרום נזק לעצמו ולא לסביבתו. בין הסבר זה, + השורה הבאה, ובין השורה משירו של קט סטיבנס, המרחק הוא עצום. אבל, אני שבה לפינתי הקטנה. דסי

 

[עודאמא]

ערל נוסף לגבולות

מהדיון עד כה, נראה לי שרובינו בעד הצבת גבולות, גם אם כל אחד קורא לזה אחרת. יש כאלה שמנסים שהגבולות יגיעו "בעדינות", לגרום לילד לעשות מה שאנו רוצים, אך בלי שהוא ישים לב שכופים עליו. אך נראה לי שיש גם ערך בזה שהילד יבין שלפעמים אבא ואמא אומרים משהו, ואתה עושה. ילדינו עדיין חושבים שאנו חזקים וחכמים. "אמא תגידי לו" מבטא את זה שהילד שלי משוכנע שאם רק "אגיד לו", אז יהיה בסדר. אם, לעומת זאת, הילד שלי ילמד שלמילה שלי אין שום כוח, הוא גם לא יחשוב שיש לי כוח להגן עליו. אני לא רוצה שהילד שלי יחשוב שאני סופר-מן, אבל אם הוא יחשוב שאני סמרטוט זה לא יועיל לאף אחד.

 

[לאה_מ]

הילדים שלי דוקא חושבים שאני סופרמן

(איזה כיף), שאני הכי חכמה בעולם, שאני הכי יפה בעולם (עומר אמר לי שאני חייבת להשתתף בתחרות מלכת היופי, כי אני בטוח לוקחת מקום ראשון...

). הם עוד לא התפכחו מזה... עצם העובדה שהגבולות אצלנו גמישים, לא גרם להם לחשוב שאני סמרטוט. אגב, אני גם לא חושבת שההתנהגות שלנו משדרת להם "סמרטוטיות". זה שנותנים כבוד לדעותיהם לא אומר שאנחנו לא עומדים על דעותנו. השאלה בסוף היא מי משכנע את מי, מי מתחשב במי. אני לא חושבת שיש ערך בלעשות משהו רק כי אמא אמרה. אבל בהחלט לפעמים הם יעשו את מה שאני מבקשת גם אם לא נוח להם, משום שאני ביקשתי ומשום שהם למדו להתחשב בי כפי שאני מתחשבת בהם. ולעניין "תגידי לו" - נדמה לי שזו מלכודת שכולנו מייחלים לצאת ממנה. אני אומרת להם תמיד שאני לא בית משפט, אבל זה עדיין לא גורם להם להפסיק לומר את זה... ונקודה אחרונה - אני מסכימה שכולנו מציבים בסופו של דבר "גבולות" או "כללים" או "ערכי התנהגות" או איך שלא תקראי לזה. השאלה היא, איך אנו מודדים את זה. האם המדובר בהגבלות התנהגות ללא סיבה, בהגבלות התנהגות מנומקות, בהכוונת להתנהגויות שמשקפות ערכים מסויימים. אני לא רוצה לגרום לילדים שלי לעשות את מה שאני רוצה בלי שהם ישימו לב שכופים עליהם. ממש לא. אני רוצה שהם יהיו אנשים חושבים. שאם מה שאני מבקשת עולה בקנה אחד עם מה שהם חושבים ומרגישים, שיעשו, ואם לא - שינסו לשכנע אותי אחרת. ואני בהחלט פתוחה לשכנוע. וגם הם. וה"גבולות" שלנו בהחלט משתנים במשא ומתן. מה שנשאר קבוע הם ערכי היסוד.

 

[vered4]

כלל ובדיקה של גבול

וזה לא תמיד קשור לערכים. אצל המטפלת במשפחתון יש חדר שבו יש צעצועים "קטנים", פאזלים, קוביות, קופסאות להשחלה. ויש מרפסת ענקית בה יש צעצועים גדולים, מכוניות, הליכונים, אופניים וכו´. הכלל הוא שהצעצועים הגדולים בחוץ והקטנים בפנים הוא כלל הגיוני ונוח. אי אפשר להכנס עם הליכוני המכונית והאופניים פנימה מכל מיני סיבות (חוסר מקום, דורסים צעצועים וילדים שמשחקים וכו´). אין יום שהילדים לא רוכבים על מכונית, חוצים את פתח החדר ומסתכלים על המטפלת לבדוק האם היא מחזיקה בדעתה. הם נהנים "מהמשחק", בואו וננסה ונראה מה יקרה. מדענים צעירים, כבר אמרנו?

הנסיונות האלה מופיעים בכל מיני מקומות, וזו בדרך כלל המשמעות שמשתמשים בה כאשר אומרים שהילד בודק גבולות. גם אצלינו הדברים תמיד פתוחים למשא ומתן, אבל בדרך כלל זה לא קורה בגיל שנתיים.

 

[לאה_מ]

התחשבות וכבוד לזולת זה גם ערך.

המטפלת קבעה את הכלל שלה על סמך שיקולים הגיוניים, ניתנים להסברה גם לילדים (מסוכן להכניס מכוניות ואופנים לחדר שמשחקים בו ילדים, הופך את מלאכת הסידור לקשה בהרבה וכו,). כאשר דעתה סבירה ומנומקת, ואין נימוק נגד ש"הופך את הקערה על פיה", אז כבוד לזולת זה בהחלט ערך. אני אתן לך דוגמא - כאשר שי ואני קנינו ריהוט לסלון, שמצא חן בעינינו ושילמנו עליו במיטב כספינו, החלטנו על כלל של "לא אוכלים בסלון". אחרי כמה זמן ראינו, יחד עם הילדים ובעזרתם, שהכלל הזה קשה להם. חשבתי מה בעצם עומד מאחורי הכלל הזה - הרצון לשמור על הרכוש שלנו. גם הילדים מעוניינים לכבד את הרצון הזה. אז האם הדרך היחידה לעשות זאת היא לא לאכול בסלון? אולי אפשר לאכול בסלון אבל - נניח - לא על הספה? אולי אפשר לאכול ומי שאוכל צריך לפרוש מפית לפני שהוא מתחיל? אולי אפשר לאכול ומי שילכלך ינקה? כלומר, יש עוד אפשרויות (ואגב, גם שי ואני, שהיינו רגילים לפעמים לנשנש משהו מול הטלויזיה לא ממש רצינו כלל שיכביד כל כך גם עלינו, כי אם לנו מותר לאכול בסלון אז למה לילדים לא?). בסופו של דבר שונה הכלל, אבל הערך נשמר. אז האם זה אומר שהכל פרוץ? שלילדים "אין גבולות"? שהם לא מכבדים את דעותנו ואת רצוננו? אני חושבת שהתשובה היא לא.

 

[vered4]

כמעט כל דבר הוא התחשבות בזולת

ולכך התכוונתי בתגובה קודמת, שהשמירה היא על גבולות של אחרים. אבל כאן התייחסתי גם לבדיקה המתמדת של הגבול, למרות שהוא הגיוני ומנומק (ולצורך כך היה ההסבר המפורט), כל הזמן יש להם צורך לבדוק אם אפשר לפרוץ את הגבול.

 

[דסי אשר]

הצורך בבדיקת הגבול, בולט

בגילים מסויימים, ואותי הוא תמיד מאד מצחיק(לחיוב). אני זוכרת, וזה בהקשר להגמשה, שמאד לא הרשיתי לאכל בסלון, מול הטלויזיה, לא מסיבות של חוסר אסתיטקה, אלא משום שידעתי שאם אוכלים בסלון, ומסתכלים בטלויזיה, אז לא משוחחים אחד עם השני זמן האוכל, וזה הפריע לי. שילדי היו בגיל בית הספר היסודי, כל יום שליש בצהריים(עבדתי אז חצי משרה), היה סרט וב לילדים, מסרטי מועדון הסרט הטוב. ממש בטקסיות, היינו מעבירים כל יום את שולחן האכל לסלון, וכולנו עסוקים בלאכל תוך כדי צפיה בסרט. אבל זה היה יוצרא מן הכלל, שהעיד על הכלל, ונשמר. כמו כדורגל בסלון. ציפי ספרה, שאצלה, לאור הסלון המוזיאלי של אמה, ילדיה משחקים כדורגל בסלון. כמובן לי לא היה בילדותי סלון בכלל, ואילו הסלון שלי היה משמש אתר כדורגל, כל 130 זגוגיות החלונות(30X30)ושאר פריט האיסוף שלי, היו מתנפצים... ילד שמבין שישנם כללים, ויש דברים שלא עושים, מכל מיני סבות, לומד לכבד את סביבתו, כולל את הסביבה הפיזית והחברתית. ונכון, וכבר כתבתי זאת, ילד, חשוב שירגיש שהורהו הנו אדם חזק, שנתן להשען, לסמוך, להעזר בו. ילד גם מרגיש טוב יותר, כאשר הוא מקבל את הכלים לציית לגבולות, לכללים. חוסר הכללים, מטריף אותו, לא פחות מאשר את סביבתו, ולכן אני שוב חוזרת למשפט= חוסך שבטו שונא בנו. דסי

 

[יונת ש.]

בדיקת גבולות?

ורד, כתבת: כל הזמן יש להם צורך לבדוק אם אפשר לפרוץ את הגבול. אני פשוט לא רואה את זה אצלנו. שמעתי המון את הביטוי הזה, ובכל זאת נראה לי שזה קורה רק כשהגבול נכפה על הילד (אפילו אם היה הסבר לגבול). הגבולות היחידים שאני רואה את הילדים שלי בודקים הם גבולות היכולת שלהם (בעיקר הפיסית). הם לא מנסים לראות איך אגיב אם הם יגעו יחפים בחשמל (למה להם?) או ימרחו לי שוקולד על המקלדת (הם כבר יודעים שאני לא אוהבת את זה) ולא עושים אלף ואחד דברים אחרים שאולי בבתים אחרים היו נקראים "גבול". למה? כי זה לא גבול. הם יודעים ששום דבר לא מונע מהם לעבור אותו - זו בחירה שלהם. הם פשוט לא רוצים לעשות את הדברים האלה. גבול זה כשמבקום לתת לילד לבחור להתחשב (או לא), או לשמור על עצמו (או לא), מונעים ממנו את הבחירה ולא מאפשרים לו לנהוג בדרך השגויה לדעתנו. כשהילד מתנהג לפי כללים כלשהם מבחירה, אין לו שום צורך "לבדוק גבולות".

 

[vered4]

לדעתי זה לא דבר רע

זה ממש חלק מהשיגרה שלהם, לבדוק אם הכל בסדר, יציב וברור . וכשמסתכלים על העיניים הכביכול תמימיות שלהם, כשהם בודקים, רואים שזה גם תהליך של למידה מתוך שעשוע. חוץ מזה, הורים שמעדיפים דברים מסוימים, לא חייבים לבטל את רצונם בפני הילדים. הרי מדובר על מערכת יחסים שיש בה כמה אנשים, וברור שלא יהיה מצב בו הכל יהיה לשביעות רצון כולם. אני למשל לא רואה איך הילד שלי (בן שנתיים) מפסיק מיוזמתו לדפוק על השולחן בסלון עם כל מה שיש לו ביד

וזה תמיד הרבה יותר משעשע מאשר כל אופציה אחרת. אז אני יכולה להחליט, שהריהוט בבית יראה כמו גן שעשועים עד שהילדים יגדלו, אבל זו לא הבחירה שלי.