נסיון נוסף לקישור
- פותח הנושא דסי אשר
- פורסם בתאריך
על הצבת גבולות ולמידה דרך התבוננות.
דסי, האם אין זה נכון שתינוקות, פעוטות וילדים לומדים רבות מתוך התבוננות וחיקוי? האם אין זה נכון שדוגמא אחת שווה אלף מילים? שבהציבנו לילדנו דוגמא בהתנהגותנו אנו מתווים את ההתנהגות שלהם? אני חושבת שילדינו לומדים מתוך התבוננות בנו (ובדמויות משמעותיות אחרות כמו הגננת, סבא וסבתא וכו´). הם רואים כיצד אנו מתנהגים בבית, כיצד אנו מתנהגים זה כלפי זה, וכלפי הזולת, כיצד אנו מתנהגים אצל חברים ואצל קרובי משפחה, כיצד אנו מתנהגים ברחוב, בסופרמרקט, לאנשים שעומדים איתנו בתור, בגינה הציבורית, בטיול... ההתנהגות הזו, הדוגמא שלנו, היא שתהווה עבורם את המודל לחיקוי, והיא שתלמד אותם - כמו שאמרת - ש"ברומא התנהג כרומאי". אגב, אם התנהגותנו לוקה בחסר, קשה לי להאמין, שבמילים ובהצבה של גבולות נוכל למנוע מהם לחזור על הפגמים האלה. לכן, בעיני, "הצבת גבולות" כשלעצמה אינה ערך. אנו מקיימים מתווה משפחתי מסויים (גבולות התא המשפחתי, אם תרצי), ומעבירים את אותו מתווה לילדינו בדרך של התנהגות, בין אם נאסור עליהם במילים לעשות דברים מסויימים ובין אם לאו. והדבר נכון גם לגבי התנהגות מחוץ לבית.
דסי, האם אין זה נכון שתינוקות, פעוטות וילדים לומדים רבות מתוך התבוננות וחיקוי? האם אין זה נכון שדוגמא אחת שווה אלף מילים? שבהציבנו לילדנו דוגמא בהתנהגותנו אנו מתווים את ההתנהגות שלהם? אני חושבת שילדינו לומדים מתוך התבוננות בנו (ובדמויות משמעותיות אחרות כמו הגננת, סבא וסבתא וכו´). הם רואים כיצד אנו מתנהגים בבית, כיצד אנו מתנהגים זה כלפי זה, וכלפי הזולת, כיצד אנו מתנהגים אצל חברים ואצל קרובי משפחה, כיצד אנו מתנהגים ברחוב, בסופרמרקט, לאנשים שעומדים איתנו בתור, בגינה הציבורית, בטיול... ההתנהגות הזו, הדוגמא שלנו, היא שתהווה עבורם את המודל לחיקוי, והיא שתלמד אותם - כמו שאמרת - ש"ברומא התנהג כרומאי". אגב, אם התנהגותנו לוקה בחסר, קשה לי להאמין, שבמילים ובהצבה של גבולות נוכל למנוע מהם לחזור על הפגמים האלה. לכן, בעיני, "הצבת גבולות" כשלעצמה אינה ערך. אנו מקיימים מתווה משפחתי מסויים (גבולות התא המשפחתי, אם תרצי), ומעבירים את אותו מתווה לילדינו בדרך של התנהגות, בין אם נאסור עליהם במילים לעשות דברים מסויימים ובין אם לאו. והדבר נכון גם לגבי התנהגות מחוץ לבית.
לאה, את לא עולה על השולחן
בסלון של ביתך באופן קבוע, איך ילדך בן השנה(כשהיה בן שנה), ילמד על ידי חיקוי שלא עולים על שולחן, אם לא תאמרי לו "לא לעלות", כשינסה לעלות. את לא עסוקה בנגיעה בחוטי הטלפון, והוא סקרן, רוצה להכיר הכל, לא מבין בסכנות, לא מבין בקילקול מכשיר הטלפון הנופל, איך ילמד מאווירת המשפחה שלך, ולכך לפי דעתי התכוונת בדבריך, אולי בלי משים, למושג גבולות, שבחוטי הטלפון את לא מרשה שיגע. את לא עולה באופן קבוע על חלון ביתך, כמו הילד שתארתי, אבל הוא עולה, ומסכן את עצמו, איך ילמד מהתנהגותך לא לעלות? אני לא מניחה שבנו של דוד, שהזכרתי, שהתארח בביתי, ראה את אביו עושה את מה שהילד עשה בביתנו, ואינני חושבת שכל אותם ילדים שמלאו את ארובת דירת הפנטהאוס בפיתות, וזרקו אוכל מהדירה למעלה לתחתית הבנין, ראו את הוריהם זורקים אוכל. נכון, שאם אני מקפידה לא לזרוק לכלוך מהמכונית, או אוספת אחרי פסולת בעקבות פיקניק, באופן קבוע, ואווירת המשפחה טובה, ישנם כל הסיכויים שילדי יחקו אותי. אומר את האמת, קשה לי להבין האם באמת אינך יודעת למה אני מתכוונת, או יש כאן איזה דרך להצדיק השקפת עולם, סגנון חינוך. הצבת גבולות אינה ערך. הצבת גבולות הינה סגנון דרך נוספת, פן נוסף של חינוך ילדינו, על מנת לאפשר להם לגדול ולהתפתח, כדי שאחר כך ילמדו אותנו מהי "אינטיליגנציה רגשית" (סתם....) האם קראת את המאמר שזימס הביא/ה (תודה!!) כקישור? הדברים לי כל כך ברורים ופשוטים, ובכלל לא נוראיים כמו שהם נשמעים,מהדוברים השונים(הכותבים) השונים/ות בפורום, שפשוט איני מבינה על מה הבעיה. השבוע כתבה אם, בפורום אחר לגמרי, ובאתר אחר לגמרי, המלצות על המשפחתון שלי,ואת,לאור פניה של אם מהאזור. נדהמתי לקרוא מה כתבה עלי, תדהמה חיובית. בין השאר היא כתבה שאני "זורמת עם הילדים" וזה נכון. אבל אני בהחלט שמה גבולות, והיא יודעת זאת היטב. כוונתה הייתה, שאינני עסוקה בללמד אותם לפי תוכניות, אלא אני מגיבה למה שהם עושים, וכך הם לומדים(גישתו של דעון לוין, היום אני יודעת זאת). למה ברור לך, שבמה שנוגע לסכנות, את תציבי גבולות, למשל החזקה ביד, בעת הליכה ברגל עם ילד קטן בן שנה,על המדרכה ליד כביש, ולא תציבי גבולות בדברים שנראה לך שילדך נוהג שלא כראוי, וכדאי שילמד שזה לא מקובל עליך? הרי לא תרשי לו לנשוך אותך. האם שהזכרתי, כמה שצועקת, באיזה שהוא מקום, מתקשה לעמוד על דעתה, שאינה רוצה להנשך, כי היא כואבת את בכיו של בנה, שנאמר לו לא, והוא "נעלב" . אני חושבת שהכי פשוט, לקרוא את המאמר, ולהבין למה אני מתכוונת. אני עדיין לא קראתי אותו בשלמותו, אבל ברור לי שהוא מציג את עמדותי יותר טוב ממני. דסי
בסלון של ביתך באופן קבוע, איך ילדך בן השנה(כשהיה בן שנה), ילמד על ידי חיקוי שלא עולים על שולחן, אם לא תאמרי לו "לא לעלות", כשינסה לעלות. את לא עסוקה בנגיעה בחוטי הטלפון, והוא סקרן, רוצה להכיר הכל, לא מבין בסכנות, לא מבין בקילקול מכשיר הטלפון הנופל, איך ילמד מאווירת המשפחה שלך, ולכך לפי דעתי התכוונת בדבריך, אולי בלי משים, למושג גבולות, שבחוטי הטלפון את לא מרשה שיגע. את לא עולה באופן קבוע על חלון ביתך, כמו הילד שתארתי, אבל הוא עולה, ומסכן את עצמו, איך ילמד מהתנהגותך לא לעלות? אני לא מניחה שבנו של דוד, שהזכרתי, שהתארח בביתי, ראה את אביו עושה את מה שהילד עשה בביתנו, ואינני חושבת שכל אותם ילדים שמלאו את ארובת דירת הפנטהאוס בפיתות, וזרקו אוכל מהדירה למעלה לתחתית הבנין, ראו את הוריהם זורקים אוכל. נכון, שאם אני מקפידה לא לזרוק לכלוך מהמכונית, או אוספת אחרי פסולת בעקבות פיקניק, באופן קבוע, ואווירת המשפחה טובה, ישנם כל הסיכויים שילדי יחקו אותי. אומר את האמת, קשה לי להבין האם באמת אינך יודעת למה אני מתכוונת, או יש כאן איזה דרך להצדיק השקפת עולם, סגנון חינוך. הצבת גבולות אינה ערך. הצבת גבולות הינה סגנון דרך נוספת, פן נוסף של חינוך ילדינו, על מנת לאפשר להם לגדול ולהתפתח, כדי שאחר כך ילמדו אותנו מהי "אינטיליגנציה רגשית" (סתם....) האם קראת את המאמר שזימס הביא/ה (תודה!!) כקישור? הדברים לי כל כך ברורים ופשוטים, ובכלל לא נוראיים כמו שהם נשמעים,מהדוברים השונים(הכותבים) השונים/ות בפורום, שפשוט איני מבינה על מה הבעיה. השבוע כתבה אם, בפורום אחר לגמרי, ובאתר אחר לגמרי, המלצות על המשפחתון שלי,ואת,לאור פניה של אם מהאזור. נדהמתי לקרוא מה כתבה עלי, תדהמה חיובית. בין השאר היא כתבה שאני "זורמת עם הילדים" וזה נכון. אבל אני בהחלט שמה גבולות, והיא יודעת זאת היטב. כוונתה הייתה, שאינני עסוקה בללמד אותם לפי תוכניות, אלא אני מגיבה למה שהם עושים, וכך הם לומדים(גישתו של דעון לוין, היום אני יודעת זאת). למה ברור לך, שבמה שנוגע לסכנות, את תציבי גבולות, למשל החזקה ביד, בעת הליכה ברגל עם ילד קטן בן שנה,על המדרכה ליד כביש, ולא תציבי גבולות בדברים שנראה לך שילדך נוהג שלא כראוי, וכדאי שילמד שזה לא מקובל עליך? הרי לא תרשי לו לנשוך אותך. האם שהזכרתי, כמה שצועקת, באיזה שהוא מקום, מתקשה לעמוד על דעתה, שאינה רוצה להנשך, כי היא כואבת את בכיו של בנה, שנאמר לו לא, והוא "נעלב" . אני חושבת שהכי פשוט, לקרוא את המאמר, ולהבין למה אני מתכוונת. אני עדיין לא קראתי אותו בשלמותו, אבל ברור לי שהוא מציג את עמדותי יותר טוב ממני. דסי
דסי, ברור לך שאני מבינה אותך (ארוך)
ודאי שאני יודעת למה את מתכוונת. אבל מושג ה"גבולות" אצלנו בבית הרבה יותר רחב וגמיש, כנראה. בכל הדוגמאות שנתת, אני לא ממש "מציבה גבולות" כהגדרתך. ואני אסביר: אם אורי עולה על השולחן בסלון אני לא מונעת זאת ממנו. כל עוד אני בטוחה ביכולתו לרדת משם (ואני בטוחה בכך. ונעה פעם סיפרה כאן איך לימדה את איתמר לרדת מכל מקום כשהיה בן חודשים ספורים) אין לי כל חשש ואין לי בעיה עם הנוכחות שלו על השולחן. אם שירה ועומר יושבים על השולחן בסלון, זה לא מוצא חן בעיני, משום שיש שם זכוכית והיא עלולה להשבר. אבל הם גדולים. אם תאמרי להם שזה מסוכן הם לא יעשו זאת. כשאורי משחק עם מכשיר הטלפון, אני מנסה להראות לו איך לחייג, איך להוציא ולהכניס את התקע והשקע. ה"מחיר" שאני משלמת על כך הוא שלפעמים הוא לא מחזיר את השפופרת לכנה, ואז עד שאנחנו מגלים את זה הטלפון בביתנו תפוס. לא מחיר ממש גדול. ברגע שהוא ילמד את השימוש שעושים בטלפון, הוא יחדל לשחק בו. אני פשוט מכירה את זה משני הגדולים שלי. ואורי עולה באופן קבוע על החלון בסלון. יש שם סורגים גבוהים ואין לי שום בעיה עם הטיפוס הזה. עד שהוא יהיה מסוגל לטפס על חלונות לא מסורגים, הוא כבר ידע שזה מסוכן עבורו, ולא יעשה זאת. אז זה לא שאין אצלנו כללי התנהגות בבית, אבל הם לא נוקשים, וגם לא ממש מנוסחים ככללים (משום שהם גמישים), ובכל זאת הילדים שלי מתנהגים על הכיפאק, וגם כשאנו מבקרים אחרים, הם מצליחים להתנהג כרומאים, גם אם "הגבולות" שם שונים מ"הגבולות" אצלנו. לא אהבתי את הרשימה שהבאת לא משום שאני חושבת שהכל צריך להיות פרוץ, אלא משום שאני חושבת שגבולות זה מונח לא נכון. שאנו צריכים לסגל מדיניות של חשיבה מתמדת על פי כללי התנהגות המתאימים לנו, ולא להתוות גבולות פיזיים נחרצים מדי. הכללים שאני מדברת עליהם הם, למשל, התחשבות בזולת, כבוד לרכוש, כבוד לזולת, עזרה הדדית וכו´. בתוך המערכת הזו (שאני אישית חושבת שהיא מצדיקה את עצמה, ולא ממש דורשת המון הסברים), ה"כללים" הפיזיים משתנים לפי הנסיבות. המשותף הוא, שהם מגמישים את עצמם לפי ובמסגרת ערכי היסוד. יש גם לי "גבולות" פיזיים (חגורת בטיחות ברכב, למשל, פיקוח בחצית כביש לילד שעדיין אינו יודע לחצות לבד בביטחה), אבל תאמיני לי שלא נדרשתי להתעמת עליהם עם ילדי. אני חושבת שהמתווה ברור להם, ולכן גם הכללים ברורים להם. עובדה שאין על זה ויכוח. יש צורות התנהגות שאני צריכה "ללמד" אותם. למשל, אורי מתעלל בחתולה, והיא עדיין לא למדה לברוח ממנו. ברור שאני לא אתן לו להתעלל בה. אנחנו מראים לו כיצד אנחנו מלטפים אותה ומשחקים איתה, ואני מרחיקה את היד שלו אם הוא מכאיב לה. אני מניחה שהוא ילמד תוך פרק זמן מסויים. הויכוח כאן (לא ממש "ויכוח") הוא קצת סמנטי, אבל אני חושבת שהמאפיין אותי הוא, שאני מנסה במודע להקנות ערכים ולא צורות התנהגות. צורת ההתנהגות, בסופו של דבר, נובעת מן הערכים, ולכן כל עוד היא מתאימה לערכים היא בסדר - גם אם היא לא מה שחשבתי עליו מלכתחילה. בואי נקרא לזה "גבולות גמישים".
ודאי שאני יודעת למה את מתכוונת. אבל מושג ה"גבולות" אצלנו בבית הרבה יותר רחב וגמיש, כנראה. בכל הדוגמאות שנתת, אני לא ממש "מציבה גבולות" כהגדרתך. ואני אסביר: אם אורי עולה על השולחן בסלון אני לא מונעת זאת ממנו. כל עוד אני בטוחה ביכולתו לרדת משם (ואני בטוחה בכך. ונעה פעם סיפרה כאן איך לימדה את איתמר לרדת מכל מקום כשהיה בן חודשים ספורים) אין לי כל חשש ואין לי בעיה עם הנוכחות שלו על השולחן. אם שירה ועומר יושבים על השולחן בסלון, זה לא מוצא חן בעיני, משום שיש שם זכוכית והיא עלולה להשבר. אבל הם גדולים. אם תאמרי להם שזה מסוכן הם לא יעשו זאת. כשאורי משחק עם מכשיר הטלפון, אני מנסה להראות לו איך לחייג, איך להוציא ולהכניס את התקע והשקע. ה"מחיר" שאני משלמת על כך הוא שלפעמים הוא לא מחזיר את השפופרת לכנה, ואז עד שאנחנו מגלים את זה הטלפון בביתנו תפוס. לא מחיר ממש גדול. ברגע שהוא ילמד את השימוש שעושים בטלפון, הוא יחדל לשחק בו. אני פשוט מכירה את זה משני הגדולים שלי. ואורי עולה באופן קבוע על החלון בסלון. יש שם סורגים גבוהים ואין לי שום בעיה עם הטיפוס הזה. עד שהוא יהיה מסוגל לטפס על חלונות לא מסורגים, הוא כבר ידע שזה מסוכן עבורו, ולא יעשה זאת. אז זה לא שאין אצלנו כללי התנהגות בבית, אבל הם לא נוקשים, וגם לא ממש מנוסחים ככללים (משום שהם גמישים), ובכל זאת הילדים שלי מתנהגים על הכיפאק, וגם כשאנו מבקרים אחרים, הם מצליחים להתנהג כרומאים, גם אם "הגבולות" שם שונים מ"הגבולות" אצלנו. לא אהבתי את הרשימה שהבאת לא משום שאני חושבת שהכל צריך להיות פרוץ, אלא משום שאני חושבת שגבולות זה מונח לא נכון. שאנו צריכים לסגל מדיניות של חשיבה מתמדת על פי כללי התנהגות המתאימים לנו, ולא להתוות גבולות פיזיים נחרצים מדי. הכללים שאני מדברת עליהם הם, למשל, התחשבות בזולת, כבוד לרכוש, כבוד לזולת, עזרה הדדית וכו´. בתוך המערכת הזו (שאני אישית חושבת שהיא מצדיקה את עצמה, ולא ממש דורשת המון הסברים), ה"כללים" הפיזיים משתנים לפי הנסיבות. המשותף הוא, שהם מגמישים את עצמם לפי ובמסגרת ערכי היסוד. יש גם לי "גבולות" פיזיים (חגורת בטיחות ברכב, למשל, פיקוח בחצית כביש לילד שעדיין אינו יודע לחצות לבד בביטחה), אבל תאמיני לי שלא נדרשתי להתעמת עליהם עם ילדי. אני חושבת שהמתווה ברור להם, ולכן גם הכללים ברורים להם. עובדה שאין על זה ויכוח. יש צורות התנהגות שאני צריכה "ללמד" אותם. למשל, אורי מתעלל בחתולה, והיא עדיין לא למדה לברוח ממנו. ברור שאני לא אתן לו להתעלל בה. אנחנו מראים לו כיצד אנחנו מלטפים אותה ומשחקים איתה, ואני מרחיקה את היד שלו אם הוא מכאיב לה. אני מניחה שהוא ילמד תוך פרק זמן מסויים. הויכוח כאן (לא ממש "ויכוח") הוא קצת סמנטי, אבל אני חושבת שהמאפיין אותי הוא, שאני מנסה במודע להקנות ערכים ולא צורות התנהגות. צורת ההתנהגות, בסופו של דבר, נובעת מן הערכים, ולכן כל עוד היא מתאימה לערכים היא בסדר - גם אם היא לא מה שחשבתי עליו מלכתחילה. בואי נקרא לזה "גבולות גמישים".
כדורגל בסלון
גם אצלי משחקים כדורגל בסלון. לא מזמן שכן מלמעלה אמר לי שהוא ראה את בעלייושב וקורא עיתון, בסלון, וארבעה בנים מתרוצצים ומשחקים בסלון בכדור, והחמישי על הידים, והכל שקט ושלו. ולמה? כי לאמא שלי היתה מחלת סלון. אנחנו זכינו לראותו מרחוק. תמיד עצבנה אותיהסיטואציה של חדר שהכניסה אליו אסורה. וכאשר הילדים התחילו להשתולל בסלון, פיניתי את השולחן ואפשרתי להם. אליה וקוץ בה. אני עובדת מהבית. אני מקבלת את הלקוחות שלי בסלון. כאשר הלקוחות באים, הילדים צריכים לא להמצא בסלון, וגם הסלון צריך להראות מסודר ונורמלי. הילדים יודעים את הכלל. ביום שבו בא אלי לקוח, אין השתוללות בסלון. כאשר בא לקוח לא מפריעים לי. אבל הכלל נמצא. אולילא במקום בו דסי שמה אותו, אולי לא במקום בו לאה שמה אותו. אבל הוא קיים. הבעיה בחיקוי כאמצעי חינוך יחידי, הוא שילדים לא מחקים רק את הוריהם, אלא גם את הסביבה. ואם ילד רואה שבבית תמיד מדברים בשקט, אבל בצהרון, החיים מתנהלים בצעקות, יתכן שהוא יבחר לא את דרך הוריו. וכאן המקום של כללי הבית והציות להם. הילד צריך לדעת איך חיים בבית בו יותר מאדם אחד. איך מוותרים, איך משתתפים וגם איך רבים. זה בא הן מחיקוי, והן מכללים. אני לא חושבת שאחד בא על חשבון השני.
גם אצלי משחקים כדורגל בסלון. לא מזמן שכן מלמעלה אמר לי שהוא ראה את בעלייושב וקורא עיתון, בסלון, וארבעה בנים מתרוצצים ומשחקים בסלון בכדור, והחמישי על הידים, והכל שקט ושלו. ולמה? כי לאמא שלי היתה מחלת סלון. אנחנו זכינו לראותו מרחוק. תמיד עצבנה אותיהסיטואציה של חדר שהכניסה אליו אסורה. וכאשר הילדים התחילו להשתולל בסלון, פיניתי את השולחן ואפשרתי להם. אליה וקוץ בה. אני עובדת מהבית. אני מקבלת את הלקוחות שלי בסלון. כאשר הלקוחות באים, הילדים צריכים לא להמצא בסלון, וגם הסלון צריך להראות מסודר ונורמלי. הילדים יודעים את הכלל. ביום שבו בא אלי לקוח, אין השתוללות בסלון. כאשר בא לקוח לא מפריעים לי. אבל הכלל נמצא. אולילא במקום בו דסי שמה אותו, אולי לא במקום בו לאה שמה אותו. אבל הוא קיים. הבעיה בחיקוי כאמצעי חינוך יחידי, הוא שילדים לא מחקים רק את הוריהם, אלא גם את הסביבה. ואם ילד רואה שבבית תמיד מדברים בשקט, אבל בצהרון, החיים מתנהלים בצעקות, יתכן שהוא יבחר לא את דרך הוריו. וכאן המקום של כללי הבית והציות להם. הילד צריך לדעת איך חיים בבית בו יותר מאדם אחד. איך מוותרים, איך משתתפים וגם איך רבים. זה בא הן מחיקוי, והן מכללים. אני לא חושבת שאחד בא על חשבון השני.
אז אולי יש הבדל בין כללים לגבולות
כלל= הנחיות ראציונאליות להתנהגות כזו או אחרת.(כשמגיע לקוח לאמא לא משתוללים בסלון) גבולות=איסור על הבעות מסוימות של התנהגות או של רגשות מעצם קיומם ומעצם החשש לתוצאותיהם (אסור שילדים ישתוללו בבית כי הם עלולים להשתולל גם כשיגיע לקוח או אורח) גבולות מציבים את הילד במרכז, ומיועדים כדי לחנך אותו. ואילו כללים הם נורמות שבלעדיהם החיים בבית לא היו אפשריים. כללים חלים בדרך כלל על כל בני הבית (את מצפה שגם בעלך שבדיוק הגיע הביתה לא ישליך את הנעלים והתיק במרכז הסלון כשהוא יודע שעוד חמש דקות מגיע לקוח). גבולות: אנחנו שמים לילדים, מתוך תפיסה שאנחנו ידועים טוב יותר, ושעלינו מוטלת המשימה ללמד את הילדים. וגם מתוך חשש שהם לא יבינו כללים מורכבים או רחבים יותר ולכן , דבר שנסתר בדוגמתך (כי הילדים כן מבינים מתי מותר ומתי אסור ואין צורך להגביל אותם באופן קבוע מגישה אל הסלון או מהשתוללות בו) אולי ההבחנה שלי בין כללים לגבולות לא כל כך ברורה ואשמח אם מישהי תבין אותה יותר טוב ממני ותחדד אותה, אבל די ברור לי שיש הבדל בין השניים, וכי הגישה המבטאת התנגדות לגבולות אינה בהכרח גוררת התנגדות לכללים. אולי אפילו ההפך.
כלל= הנחיות ראציונאליות להתנהגות כזו או אחרת.(כשמגיע לקוח לאמא לא משתוללים בסלון) גבולות=איסור על הבעות מסוימות של התנהגות או של רגשות מעצם קיומם ומעצם החשש לתוצאותיהם (אסור שילדים ישתוללו בבית כי הם עלולים להשתולל גם כשיגיע לקוח או אורח) גבולות מציבים את הילד במרכז, ומיועדים כדי לחנך אותו. ואילו כללים הם נורמות שבלעדיהם החיים בבית לא היו אפשריים. כללים חלים בדרך כלל על כל בני הבית (את מצפה שגם בעלך שבדיוק הגיע הביתה לא ישליך את הנעלים והתיק במרכז הסלון כשהוא יודע שעוד חמש דקות מגיע לקוח). גבולות: אנחנו שמים לילדים, מתוך תפיסה שאנחנו ידועים טוב יותר, ושעלינו מוטלת המשימה ללמד את הילדים. וגם מתוך חשש שהם לא יבינו כללים מורכבים או רחבים יותר ולכן , דבר שנסתר בדוגמתך (כי הילדים כן מבינים מתי מותר ומתי אסור ואין צורך להגביל אותם באופן קבוע מגישה אל הסלון או מהשתוללות בו) אולי ההבחנה שלי בין כללים לגבולות לא כל כך ברורה ואשמח אם מישהי תבין אותה יותר טוב ממני ותחדד אותה, אבל די ברור לי שיש הבדל בין השניים, וכי הגישה המבטאת התנגדות לגבולות אינה בהכרח גוררת התנגדות לכללים. אולי אפילו ההפך.
המיל הכללים, לעומת גבולות
אני בהחלט חושבת שכללים וגבולות, הם אותו דבר, אבל כללים וגבולות לגבי ילדים, משתנים. כאשר הילד יגדל, לא נאמר לו לא לגעת בשקע, הוא יהיה גדול ויוכל להכניס שקע לתקע, ולא יהיה עסוק, כמו הילד שהבאתי לדוגמא, בן השנה, להכניס, או לנסות להכניס משהו לתוך שלושת החורים בשקע. כן, את הקטנים צריך ללמד, כמו שאנחו מלמדים אותם איך לדבר במקום לצעוק, כך נלמד אותם, שכאשר חוצים כביש,יתנו לנו יד. כאשר ילכו לגן, ונראה שהדרך בטוחה(לא בימים אלה של פאניקה), הילד ילך לגן אפילו לבד. המילה גבולות, היא מילה שבחרו והביאו לעולם העבודה עם ילדים ועם משפחות, בעלי המקצוע התרפוייטים. חצית גבולות בין אישים במשפחה, משפחה פרוצה ללא גבולות ברורים של יחודיות המשפחה, חוסר התחשבות באחרים במשפחה.... וכך, כאשא הייתי אמא צעירה, ילדי למדו את הכלל, שהוא סוג של הצבת גבול= כשאמא ישנה, משחקים במשחקים שקטים. מה אפשר לעשות, מדובר באמא דסי, שרוצה לנוח, ומרגישה שזמן מנוחת הצהריים, בו הם פנויים למשחקים או שעורים, יכול להוות עבורה פסק זמן למנוחה, ועליהם ללמוד לכבד את צרכיה. דסי
אני בהחלט חושבת שכללים וגבולות, הם אותו דבר, אבל כללים וגבולות לגבי ילדים, משתנים. כאשר הילד יגדל, לא נאמר לו לא לגעת בשקע, הוא יהיה גדול ויוכל להכניס שקע לתקע, ולא יהיה עסוק, כמו הילד שהבאתי לדוגמא, בן השנה, להכניס, או לנסות להכניס משהו לתוך שלושת החורים בשקע. כן, את הקטנים צריך ללמד, כמו שאנחו מלמדים אותם איך לדבר במקום לצעוק, כך נלמד אותם, שכאשר חוצים כביש,יתנו לנו יד. כאשר ילכו לגן, ונראה שהדרך בטוחה(לא בימים אלה של פאניקה), הילד ילך לגן אפילו לבד. המילה גבולות, היא מילה שבחרו והביאו לעולם העבודה עם ילדים ועם משפחות, בעלי המקצוע התרפוייטים. חצית גבולות בין אישים במשפחה, משפחה פרוצה ללא גבולות ברורים של יחודיות המשפחה, חוסר התחשבות באחרים במשפחה.... וכך, כאשא הייתי אמא צעירה, ילדי למדו את הכלל, שהוא סוג של הצבת גבול= כשאמא ישנה, משחקים במשחקים שקטים. מה אפשר לעשות, מדובר באמא דסי, שרוצה לנוח, ומרגישה שזמן מנוחת הצהריים, בו הם פנויים למשחקים או שעורים, יכול להוות עבורה פסק זמן למנוחה, ועליהם ללמוד לכבד את צרכיה. דסי
אני בטוחה שיש הרבה
בעיה של סמנטיקה, ולא תוכן, ב"חילוקי הדעות" ביננו. אני גם מבחינה בין הנקודות שעליהן דיברת /כתבת, כחשובים לך, והם לדעתי ערכים. נכון, מערכים באות התנהגויות. אז ערך אי הסיכון, גורם לך לומר לשירה ועומר, לא לשבת על השולחן = הצבת גבול, על פי המושג הסמנטי שלי, ואורי, משום משקלו הקטן, וחוסר מצב הסיכון, יכול לעלות על השולחן. הדוגמא שאני הבאתי, עם הילד הקטן בן השנה שעלה על השולחן, התייחסה גם היא לערך = לא להציב גבולות, כאשר בן השנה בהחלט סיכן עצמו, וכל הזמן מסכן עצמו, כי אמו אומרת, שהיא חייבת כל הזמן להשגיח עליו, פן ישמיד, פן יפגע. האם למען ערך החקירה, שהיא לא בדיוק "חקירה" במקרה הזה, תסכימי שתינוק/פעוט בן שנה יפרק תוך יום בימבה שנקנתה על ידי סבתו, בימבה מאיכות טובה, לא מאלה שאכן, מפאת מחירן, מתפרקות מעצמן תוך שבועיים? אמרתי לך, ואת מאשרת את דברי. ברור לי שבביתך יש כללים, והמילה גבולות מפריעה לך, ולעוד אחרים/ות. ילדה קטנה, פעוטה, שמגיל צעיר הורתה, ממש כך, לאמה לשיר לה שירים במשך שעתיים לפני השינה, גדלה להיות טירנית אומלה בביתה, כך גם דרשה בצרחות מהוריה העדינים, למצוא לה המוצצים שזרקה ברחבי הבית, ושני המבוגרים זחלו , מצאו, אבל ילדתם הקטנה התמלאה חרדה, שהוריה כל כך חלשים, את החרדה תרגמה לכעס אדיר, אותו לא הייתה יכולה להכיל, והיא החלה להכות(בגיל שנה וחצי) בפליקים את אביה ואמה, לצבוט אותם בפניהם, בכוח עז, לנשוך אותם, וגם את כל הילדים סביבה(אותי מעולם לא!). הפעולות הללו נעשו על ידה בכל מצב, ללא כל גרוי חיצוני. היא היתה זקוקה להרבה עזרה. עזרה שקיבלו הוריה, כדי שיתחזקו, ויהו הורים שניתן לסמוך, להשען עליהם. האינטרנט, כמו שאני טוענת תמיד, הוא כלי שלא מאפשר להכיר ניואנסים. אני בוודאי נשמעת לך קשוחה מאד. נכון, אני שונה ממך, אבל גם הגבולות שלי, יש מאחוריהם הגיון. גבולות מאד נוקשים, מיצגים מצד אחד ערכים, ולפעמים ישנם ערכים נוקשים, אבל גבולות מאד נוקשים יכולים לנבוע גם מחוסר בטחון של המציב אותם. דסי
בעיה של סמנטיקה, ולא תוכן, ב"חילוקי הדעות" ביננו. אני גם מבחינה בין הנקודות שעליהן דיברת /כתבת, כחשובים לך, והם לדעתי ערכים. נכון, מערכים באות התנהגויות. אז ערך אי הסיכון, גורם לך לומר לשירה ועומר, לא לשבת על השולחן = הצבת גבול, על פי המושג הסמנטי שלי, ואורי, משום משקלו הקטן, וחוסר מצב הסיכון, יכול לעלות על השולחן. הדוגמא שאני הבאתי, עם הילד הקטן בן השנה שעלה על השולחן, התייחסה גם היא לערך = לא להציב גבולות, כאשר בן השנה בהחלט סיכן עצמו, וכל הזמן מסכן עצמו, כי אמו אומרת, שהיא חייבת כל הזמן להשגיח עליו, פן ישמיד, פן יפגע. האם למען ערך החקירה, שהיא לא בדיוק "חקירה" במקרה הזה, תסכימי שתינוק/פעוט בן שנה יפרק תוך יום בימבה שנקנתה על ידי סבתו, בימבה מאיכות טובה, לא מאלה שאכן, מפאת מחירן, מתפרקות מעצמן תוך שבועיים? אמרתי לך, ואת מאשרת את דברי. ברור לי שבביתך יש כללים, והמילה גבולות מפריעה לך, ולעוד אחרים/ות. ילדה קטנה, פעוטה, שמגיל צעיר הורתה, ממש כך, לאמה לשיר לה שירים במשך שעתיים לפני השינה, גדלה להיות טירנית אומלה בביתה, כך גם דרשה בצרחות מהוריה העדינים, למצוא לה המוצצים שזרקה ברחבי הבית, ושני המבוגרים זחלו , מצאו, אבל ילדתם הקטנה התמלאה חרדה, שהוריה כל כך חלשים, את החרדה תרגמה לכעס אדיר, אותו לא הייתה יכולה להכיל, והיא החלה להכות(בגיל שנה וחצי) בפליקים את אביה ואמה, לצבוט אותם בפניהם, בכוח עז, לנשוך אותם, וגם את כל הילדים סביבה(אותי מעולם לא!). הפעולות הללו נעשו על ידה בכל מצב, ללא כל גרוי חיצוני. היא היתה זקוקה להרבה עזרה. עזרה שקיבלו הוריה, כדי שיתחזקו, ויהו הורים שניתן לסמוך, להשען עליהם. האינטרנט, כמו שאני טוענת תמיד, הוא כלי שלא מאפשר להכיר ניואנסים. אני בוודאי נשמעת לך קשוחה מאד. נכון, אני שונה ממך, אבל גם הגבולות שלי, יש מאחוריהם הגיון. גבולות מאד נוקשים, מיצגים מצד אחד ערכים, ולפעמים ישנם ערכים נוקשים, אבל גבולות מאד נוקשים יכולים לנבוע גם מחוסר בטחון של המציב אותם. דסי
לפעמים אני אומרת, שאין לי זכות
להביע דעה, משום שהילדים שלי הם "לפלפים" איומים. הם פשוט עושים (בעקרון, לא בכל דבר פעוט, כמובן) דברים שמקובלים עלי. ממש אין לי המון חילוקי דעות איתם. אבל אני לא יודעת מה קדם למה - הביצה או התרנגולת - האם אנחנו לא מגיעים להרבה חילוקי דעות כי יש לי ילדים "עם אופי נוח" או שזה ככה משום שהם מרגישים שהבחירה היא שלהם (כמו שכתבה יונת), או לפחות במידה רבה שלהם, ולא מוצאים צורך להתעמת איתי. אגב, אני חושבת שה"שיטה" שאני מציעה, מתן כבוד לילדים וייחוס משקל לדעותיהם, דורשת מההורים לא להיות "סמרטוטים" כמו שנאמר כאן בהודעה אחרת, אלא להיפך, לתת לילדיהם דוגמא של אסרטיביות, של יכולת לנהל משא ומתן, של יכולת לעמוד על דעתך ובה בשעה להקשיב לזולת. זה ממש לא כמו המקרה שאת מתארת (או שלעתים עולה כאן בשאלה האם ההורים צריכים לתת לילדים "לטפס עליהם") - בדיוק להיפך. ילדי יודעים להביע את דעתם ולנמק אותה, יודעים להתווכח, ויודעים גם להקשיב לצד השני ולשנות את דעתם כאשר הם משתכנעים בצדקתו - בדיוק בגלל שזו הדוגמא שהם מקבלים בבית.
להביע דעה, משום שהילדים שלי הם "לפלפים" איומים. הם פשוט עושים (בעקרון, לא בכל דבר פעוט, כמובן) דברים שמקובלים עלי. ממש אין לי המון חילוקי דעות איתם. אבל אני לא יודעת מה קדם למה - הביצה או התרנגולת - האם אנחנו לא מגיעים להרבה חילוקי דעות כי יש לי ילדים "עם אופי נוח" או שזה ככה משום שהם מרגישים שהבחירה היא שלהם (כמו שכתבה יונת), או לפחות במידה רבה שלהם, ולא מוצאים צורך להתעמת איתי. אגב, אני חושבת שה"שיטה" שאני מציעה, מתן כבוד לילדים וייחוס משקל לדעותיהם, דורשת מההורים לא להיות "סמרטוטים" כמו שנאמר כאן בהודעה אחרת, אלא להיפך, לתת לילדיהם דוגמא של אסרטיביות, של יכולת לנהל משא ומתן, של יכולת לעמוד על דעתך ובה בשעה להקשיב לזולת. זה ממש לא כמו המקרה שאת מתארת (או שלעתים עולה כאן בשאלה האם ההורים צריכים לתת לילדים "לטפס עליהם") - בדיוק להיפך. ילדי יודעים להביע את דעתם ולנמק אותה, יודעים להתווכח, ויודעים גם להקשיב לצד השני ולשנות את דעתם כאשר הם משתכנעים בצדקתו - בדיוק בגלל שזו הדוגמא שהם מקבלים בבית.
עוד משהו - ליטוף חתול/תינוק
הי, לאה, הבעיה בחינוך, ובמה שאני קוראת "הצבת גבולות" (שלא קל ,משום מה, כאן בין הכותבים בפורום לקבל אותה), היא בגילאים הקטנים מאד, כאשר הם תינוקות, לקראת גיל שנה,כמו שצוין , כפי שהבנתי שכתוב במאמר - בגיל שהיכולת המוטורית שלהם תופסת תאוצה, והם מתחילים להיות ניידים. ניקח בדיוק את הדוגמא של אורי והחתול. אורי, לפי הבנתי מהכתוב, עדיין לא יכול לדבר. אורי רוצה קשר עם החתול. מנסיוני, לא אורי ולא תינוק אחר, רוצים להציק, להכאיב לחתול. את( כמוני, תתפלאי..., )לא אומרת לאורי לא, על צורת מגעו עם החתול, אלא מדגימה לו כיצד ללטף את החתול(מה שאמהות אומרות"תעשה טובה לחתול" במקום לומר" הנה, בוא תלטף את החתול"). אצלי, בת ה"כמעט שנה", מכירה מגיל חצי שנה את פרלה הדלמטית שלי. היא מאד מאד אוהבת אותה. כאשר היא נגשת אליה, ונגשת הרבה, היא רוצה ללטף אותה. היא גם מגישה לה את ראשה, כאילו מצח אל מצח, כדי לנשק אותה. אבל בפועל, במקום ללטף, היא נותנת לפרלה מכות. אני יושבת לילה, לא מוציאה שום טון ושום תוכן הקשור למילה לא, וכמוך, פשוט יחד אתה, מלטפת את פרלה. היא לא מצליחה( משום גילה, היכולת המוטורית שלה), לבצע את הליטוף. היא ממשיכה בדרך שלה, אבל היא חווה דרכי, משהו אחר, שבסוף יקלט, כמו שעדיין לא יודעת לדבר, אבל כן מבינה יותר ויותר מילים. גם הקטן יותר, שמבמאי יהיה בן שנה, עושה דברים דומים לפרלה, לא יכול אחרת, ועוד יותר חמור, כי קטן יותר, ואני יושבת ומלטפת, ומדברת על כך שאני מלטפת את פרלה, כי אני אוהבת אותה. באותה מידה, הגדולה רוצה ללטף את הקטן בראשו, והיא מטיחה את ידיה הקטנות בראשו. לפני שזה יהה לו לא נעים, וזה לא נעים, אני יושבת על יד שניהם, ואומרת לה: כך, תלטפי את תמיר, את אוהבת את תמיר. היא ממשיכה בשלה, כי היא לא יכולה אחרת. אבל, כאשר בימים האחרונים שמתי לב, שהיא מקנאה כאשר אני מאכילה אותו ארוחת פרי, למרות שהיא שבעה, ומאחר ואחד החוקים המוחלטים שלי, שיושבים בזמן אכילה(לא משום נימוסי שולחן, אלא משום שיקולי בטיחות), אז אני אומרת לקטנה,:" את רוצה גם לאכל? אז תשבי" וזה כל כך כיף לראות, איך היא ביומיים האחרונים מבינה מה שאני אומרת. נכון, תמיד היא מתחילה בשפת ה"צעקות " שלה(זה הסגנון שלה לומר משהו...ישראלית...), אבל אחרי פעם פעמיים של צעקות, היא מתיישבת. קבלה, אכלה, קמה, שוב צועקת, שוב אני מדברת על ישיבה, שוב מתישבת וחוזר חלילה. אחרי שספקה את ענין הקנאה, היא קמה וזוחלת מאתנו, כי היא לא רעבה. בגילים האלה אין אפשרות למשא ומתן. לפני שנים רבות, קבלתי פעוטה בת שנה +, שמתי לב לכל מיני התנהגויות יוצאות דופן לילדים בגילה. ילדים בגילה, כאשר הם שבעים, זורקים את האוכל. הילדה זרקה את האכל בראשית הארוחה. לא הבנתי מה זה, והיא המשיכה. כאשר סיפרתי לאמה, היא צחקה, ואמרה שהיא נותהת "מעשר לחתולה שושנה". דבר נוסף. במשפחתון היה תינוק בן 5 חודשים(כביביסיטר). ללא יכולת תנועה. היא הייתה נגשת אליו, ומושכת לו ברגליים ובידיים. לא נענתה להערותי. היא הייתה כבר בגיל שיכלה להבין המילה לא, ולא נראה היה שרצתה ללטף אותו, הוא היה כמעט לא מוכר לידים. כאשר החלטתי שעלי להגן על התינוק, שמתי אותו בלול. היא דחפה את ידיה אל הלול, והמשיכה לכופף לו הידיים, למשוך ובעצם להכאיב. כאשר סיפרתי לאם, מה עושה הילדה, היא שוב צחקה(!!), ואמרה, שהילדה חושבת שהתינוק הוא החתולה שושנה. רוצה לומר, לחתולה שושנה, מותר לעשות כאלה דברים. כאשר היינו בחצר, שמתי לב שהילדה, שלא הייתה טפשה, אבל עדיין לא דיברה, ולא היה מקום למו"מ, לא הגיבה למשפט "לא לעלות על המדרגות"(היא כבר הלכה, האחרים הכירו מזמן את המילה). הדבר נראה לי מאד לא רגיל. התרשמתי שהילדה פשוט לא מכירה את המילה "לא". כאשר סיפרתי לאם, ואמרתי לה שהילדה פשוט כנראה לא מכירה את המילה לא, אמרה האם שנכון, שהבית שלה ממוגן, ולכן היא לא צריכה להשתמש במילה לא, ולא משתמשת בה. היא הוסיפה, שקראה בספרים(מורה לאומנות בחינוך המיוחד), שילדים הם אגוצנטריים עד גיל שנתיים וחצי, ולכן אין טעם לדבר אתם על לאווים , בצורותיהם השונות. הילדה, שלא למדה גבולות, בגיל שאין מקום למו"מ, סיכנה את עצמה, ואת התינוק הקטן. הבנת לאה, שאני חושבת שאת עושה, כנראה כמוני, אבל כנראה המושג מעורר בעיה, ולכן צריך לבדוק למה, מה מדמיינים כאשר שומעים את המושג. כן, כאשר ילדי המשפחתון הגדולים יותר, רצו לנסוע עם הבימבות במהירות לאורך כל המשפחתון, ועל השטיח שכב תינוק, הייתי צריכה גם להסביר להם, שאני לא מרשה לנסוע על השטיח, כי הם יפגעו בתינוק. הם הבינו המילים, לא ניסו להתווכח, הם פשוט התקשו לשלוט בהנאת הנסיעה. מה שעשיתי, ציירתי להם על הרצפה יד גדולה, שאומרת "עצור", הרי הם נהגים כמו אבא ואמא , שעוצרים בעצור, וגם סימנתי עם טייפ רחב - פס רחב על הרצפה, וכך גם למדו זהירות בדרכים, שעליה שמעו הרבה מהוריהם, אבל גם למדו לשלוט בנהיגה, שגם לכך היו מסוגלים. הצבת הגבול הזו, כדוגמא, אפשרה להם לצמוח. לצמוח לא רק מבחינה קוגניטיבית, יישום המושג עצור, כמו הוריהם הנהגים בכביש, אלא גם שליטה על מעשיהם, כדי לא לפגוע באחר. הרי זה ערך חשוב מאד, גם לך וגם לרבים אחרים. והם עלו כתה, בקצת. זהו חינוך, לעלות מדרגה אחר מדרגה, כמו לימוד טיפוס על מדרגות של תינוקות זוחלים: בתחילה זו מדרגה אחת, אחר כך שתיים, אחר כך הרבה יותר מהר = כאשר הם כבר מילוליים, ויכולים לנהל מו"מ, תהליך הצבת הגבולות הרבה יותר מהיר וברור. הבנת אותי? זה לא וויכוח, אני רוצה להיות מובנת. דסי
הי, לאה, הבעיה בחינוך, ובמה שאני קוראת "הצבת גבולות" (שלא קל ,משום מה, כאן בין הכותבים בפורום לקבל אותה), היא בגילאים הקטנים מאד, כאשר הם תינוקות, לקראת גיל שנה,כמו שצוין , כפי שהבנתי שכתוב במאמר - בגיל שהיכולת המוטורית שלהם תופסת תאוצה, והם מתחילים להיות ניידים. ניקח בדיוק את הדוגמא של אורי והחתול. אורי, לפי הבנתי מהכתוב, עדיין לא יכול לדבר. אורי רוצה קשר עם החתול. מנסיוני, לא אורי ולא תינוק אחר, רוצים להציק, להכאיב לחתול. את( כמוני, תתפלאי..., )לא אומרת לאורי לא, על צורת מגעו עם החתול, אלא מדגימה לו כיצד ללטף את החתול(מה שאמהות אומרות"תעשה טובה לחתול" במקום לומר" הנה, בוא תלטף את החתול"). אצלי, בת ה"כמעט שנה", מכירה מגיל חצי שנה את פרלה הדלמטית שלי. היא מאד מאד אוהבת אותה. כאשר היא נגשת אליה, ונגשת הרבה, היא רוצה ללטף אותה. היא גם מגישה לה את ראשה, כאילו מצח אל מצח, כדי לנשק אותה. אבל בפועל, במקום ללטף, היא נותנת לפרלה מכות. אני יושבת לילה, לא מוציאה שום טון ושום תוכן הקשור למילה לא, וכמוך, פשוט יחד אתה, מלטפת את פרלה. היא לא מצליחה( משום גילה, היכולת המוטורית שלה), לבצע את הליטוף. היא ממשיכה בדרך שלה, אבל היא חווה דרכי, משהו אחר, שבסוף יקלט, כמו שעדיין לא יודעת לדבר, אבל כן מבינה יותר ויותר מילים. גם הקטן יותר, שמבמאי יהיה בן שנה, עושה דברים דומים לפרלה, לא יכול אחרת, ועוד יותר חמור, כי קטן יותר, ואני יושבת ומלטפת, ומדברת על כך שאני מלטפת את פרלה, כי אני אוהבת אותה. באותה מידה, הגדולה רוצה ללטף את הקטן בראשו, והיא מטיחה את ידיה הקטנות בראשו. לפני שזה יהה לו לא נעים, וזה לא נעים, אני יושבת על יד שניהם, ואומרת לה: כך, תלטפי את תמיר, את אוהבת את תמיר. היא ממשיכה בשלה, כי היא לא יכולה אחרת. אבל, כאשר בימים האחרונים שמתי לב, שהיא מקנאה כאשר אני מאכילה אותו ארוחת פרי, למרות שהיא שבעה, ומאחר ואחד החוקים המוחלטים שלי, שיושבים בזמן אכילה(לא משום נימוסי שולחן, אלא משום שיקולי בטיחות), אז אני אומרת לקטנה,:" את רוצה גם לאכל? אז תשבי" וזה כל כך כיף לראות, איך היא ביומיים האחרונים מבינה מה שאני אומרת. נכון, תמיד היא מתחילה בשפת ה"צעקות " שלה(זה הסגנון שלה לומר משהו...ישראלית...), אבל אחרי פעם פעמיים של צעקות, היא מתיישבת. קבלה, אכלה, קמה, שוב צועקת, שוב אני מדברת על ישיבה, שוב מתישבת וחוזר חלילה. אחרי שספקה את ענין הקנאה, היא קמה וזוחלת מאתנו, כי היא לא רעבה. בגילים האלה אין אפשרות למשא ומתן. לפני שנים רבות, קבלתי פעוטה בת שנה +, שמתי לב לכל מיני התנהגויות יוצאות דופן לילדים בגילה. ילדים בגילה, כאשר הם שבעים, זורקים את האוכל. הילדה זרקה את האכל בראשית הארוחה. לא הבנתי מה זה, והיא המשיכה. כאשר סיפרתי לאמה, היא צחקה, ואמרה שהיא נותהת "מעשר לחתולה שושנה". דבר נוסף. במשפחתון היה תינוק בן 5 חודשים(כביביסיטר). ללא יכולת תנועה. היא הייתה נגשת אליו, ומושכת לו ברגליים ובידיים. לא נענתה להערותי. היא הייתה כבר בגיל שיכלה להבין המילה לא, ולא נראה היה שרצתה ללטף אותו, הוא היה כמעט לא מוכר לידים. כאשר החלטתי שעלי להגן על התינוק, שמתי אותו בלול. היא דחפה את ידיה אל הלול, והמשיכה לכופף לו הידיים, למשוך ובעצם להכאיב. כאשר סיפרתי לאם, מה עושה הילדה, היא שוב צחקה(!!), ואמרה, שהילדה חושבת שהתינוק הוא החתולה שושנה. רוצה לומר, לחתולה שושנה, מותר לעשות כאלה דברים. כאשר היינו בחצר, שמתי לב שהילדה, שלא הייתה טפשה, אבל עדיין לא דיברה, ולא היה מקום למו"מ, לא הגיבה למשפט "לא לעלות על המדרגות"(היא כבר הלכה, האחרים הכירו מזמן את המילה). הדבר נראה לי מאד לא רגיל. התרשמתי שהילדה פשוט לא מכירה את המילה "לא". כאשר סיפרתי לאם, ואמרתי לה שהילדה פשוט כנראה לא מכירה את המילה לא, אמרה האם שנכון, שהבית שלה ממוגן, ולכן היא לא צריכה להשתמש במילה לא, ולא משתמשת בה. היא הוסיפה, שקראה בספרים(מורה לאומנות בחינוך המיוחד), שילדים הם אגוצנטריים עד גיל שנתיים וחצי, ולכן אין טעם לדבר אתם על לאווים , בצורותיהם השונות. הילדה, שלא למדה גבולות, בגיל שאין מקום למו"מ, סיכנה את עצמה, ואת התינוק הקטן. הבנת לאה, שאני חושבת שאת עושה, כנראה כמוני, אבל כנראה המושג מעורר בעיה, ולכן צריך לבדוק למה, מה מדמיינים כאשר שומעים את המושג. כן, כאשר ילדי המשפחתון הגדולים יותר, רצו לנסוע עם הבימבות במהירות לאורך כל המשפחתון, ועל השטיח שכב תינוק, הייתי צריכה גם להסביר להם, שאני לא מרשה לנסוע על השטיח, כי הם יפגעו בתינוק. הם הבינו המילים, לא ניסו להתווכח, הם פשוט התקשו לשלוט בהנאת הנסיעה. מה שעשיתי, ציירתי להם על הרצפה יד גדולה, שאומרת "עצור", הרי הם נהגים כמו אבא ואמא , שעוצרים בעצור, וגם סימנתי עם טייפ רחב - פס רחב על הרצפה, וכך גם למדו זהירות בדרכים, שעליה שמעו הרבה מהוריהם, אבל גם למדו לשלוט בנהיגה, שגם לכך היו מסוגלים. הצבת הגבול הזו, כדוגמא, אפשרה להם לצמוח. לצמוח לא רק מבחינה קוגניטיבית, יישום המושג עצור, כמו הוריהם הנהגים בכביש, אלא גם שליטה על מעשיהם, כדי לא לפגוע באחר. הרי זה ערך חשוב מאד, גם לך וגם לרבים אחרים. והם עלו כתה, בקצת. זהו חינוך, לעלות מדרגה אחר מדרגה, כמו לימוד טיפוס על מדרגות של תינוקות זוחלים: בתחילה זו מדרגה אחת, אחר כך שתיים, אחר כך הרבה יותר מהר = כאשר הם כבר מילוליים, ויכולים לנהל מו"מ, תהליך הצבת הגבולות הרבה יותר מהיר וברור. הבנת אותי? זה לא וויכוח, אני רוצה להיות מובנת. דסי
../images/Emo45.gif ועוד לגבי חתול
החמוד שלי (היום בן שנתיים
), מאוד אוהב חיות. זה מאוד מעניין אותו והוא עם חיות מגיל חצי שנה. לקחנו חתולה, ומההתחלה הוא פשוט נהנה לרדוף אחריה ולהציק לה, למרות שהוא רואה התנהגות אחרת לגמרי מאיתנו. זה לא משנה מה אומרים לו, הוא לא יכול להתגבר על הרצון "להפעיל" אותה. זה די ברור שאופי הילדים משחק תפקיד, וגם האוירה בבית. שני הגדולים הם ילדים מאוד מתחשבים, אבל זה גם בגלל שהדברים בבית מאוד ברורים. אולי חוסר ההסכמה לגבי המילה גבולות, הוא גם ענין של באיזה שם קוראים לדברים. אולי כשאני מדברת על בדיקת הגבולות על בסיס יום יומי, כשלדעתי זה חלק ממשחק "הצמיחה", מישהו אחר רואה וקורא לזה אחרת.
החמוד שלי (היום בן שנתיים
הבנתי אותך, דסי.
ואני אנסה להסביר מה מפריע לי, גם מהבחינה הפרקטית וגם מהבחינה הסמנטית (באופן כללי, לאו דוקא בנוגע למה שכתבת): ברמה הסמנטית, אני ממש לא אוהבת את המונח "גבולות". בעיקר לא בימים בהם אנו חיים. זה עושה לי אסוציאציות שאני לא רוצה להכניס ליחסים ביני לבין האנשים היקרים לי ביותר בעולם. אבל זה באמת סמנטיקה. ברמה הפרקטית, מה זה גבול? קו שאסור לחצות אותו. אני לא חושבת שאפשר או יותר נכון, שרצוי, לחנך על בסיס שלילה. זה הופך הכל למסורבל וללא מובן. אני אתן דוגמא - המורה של עומר רצתה לעשות איתם פעילות שמטרתה שיפור היחסים בין התלמידים בכיתה. הם החליטו לנסח "אמנת התנהגות" שתקבע את כללי ההתנהגות בכתה. ואיזו אמנה הם ניסחו? אסור לקלל, אסור להרביץ, אסור לירוק, אסור לפגוע ברכושו של תלמיד אחר... זו לא אמנה - זה שלושת הלאווים של חרטום! וזה בא מילדים שיודעים להתנסח רק על דרך השלילה, משום שההוויה שלהם מתוחמת בגבולות שהם יודעים לא לעבור אותם. ואני שואלת - עכשיו, כאשר אתם יודעים כיצד לא להתנהג, האם אין צורך להדריך כיצד כן להתנהג? האם ההדרכה הזו לא מייתרת מעיקרה את השלילה של המעשים הלא רצויים? אולי האמנה הזו צריכה להיות מנוסחת אחרת. למשל, נהג בחבריך בכבוד, נהג כבוד ברכושו של הזולת, דבר בטון ובמילים הנעימים לאוזן וכו´. אני לא חושבת שזו סמנטיקה גרידא. אני חושבת שזה יותר מכך. מאד אהבתי את הדוגמא שנתת עם הבימבות וחוקי התנועה. בעיקר משום שהפתרון שלך היה יצירתי ואקטיבי, ולא פסיבי. כלומר, לא "אסור לנסוע בחדר", אלא אתם יכולים לנסוע תוך התחשבות במערכת כללים שנקבעה תוך הבנה והסכמה הדדית (מצדך ומצד הילדים) על בסיס הערך של התחשבות בזולת.
ואני אנסה להסביר מה מפריע לי, גם מהבחינה הפרקטית וגם מהבחינה הסמנטית (באופן כללי, לאו דוקא בנוגע למה שכתבת): ברמה הסמנטית, אני ממש לא אוהבת את המונח "גבולות". בעיקר לא בימים בהם אנו חיים. זה עושה לי אסוציאציות שאני לא רוצה להכניס ליחסים ביני לבין האנשים היקרים לי ביותר בעולם. אבל זה באמת סמנטיקה. ברמה הפרקטית, מה זה גבול? קו שאסור לחצות אותו. אני לא חושבת שאפשר או יותר נכון, שרצוי, לחנך על בסיס שלילה. זה הופך הכל למסורבל וללא מובן. אני אתן דוגמא - המורה של עומר רצתה לעשות איתם פעילות שמטרתה שיפור היחסים בין התלמידים בכיתה. הם החליטו לנסח "אמנת התנהגות" שתקבע את כללי ההתנהגות בכתה. ואיזו אמנה הם ניסחו? אסור לקלל, אסור להרביץ, אסור לירוק, אסור לפגוע ברכושו של תלמיד אחר... זו לא אמנה - זה שלושת הלאווים של חרטום! וזה בא מילדים שיודעים להתנסח רק על דרך השלילה, משום שההוויה שלהם מתוחמת בגבולות שהם יודעים לא לעבור אותם. ואני שואלת - עכשיו, כאשר אתם יודעים כיצד לא להתנהג, האם אין צורך להדריך כיצד כן להתנהג? האם ההדרכה הזו לא מייתרת מעיקרה את השלילה של המעשים הלא רצויים? אולי האמנה הזו צריכה להיות מנוסחת אחרת. למשל, נהג בחבריך בכבוד, נהג כבוד ברכושו של הזולת, דבר בטון ובמילים הנעימים לאוזן וכו´. אני לא חושבת שזו סמנטיקה גרידא. אני חושבת שזה יותר מכך. מאד אהבתי את הדוגמא שנתת עם הבימבות וחוקי התנועה. בעיקר משום שהפתרון שלך היה יצירתי ואקטיבי, ולא פסיבי. כלומר, לא "אסור לנסוע בחדר", אלא אתם יכולים לנסוע תוך התחשבות במערכת כללים שנקבעה תוך הבנה והסכמה הדדית (מצדך ומצד הילדים) על בסיס הערך של התחשבות בזולת.
לאה ../images/Emo39.gif תודה
סמנטיקה זה הרבה, והיא גם ענין של הרגל. אני מבינה את ההסתיגות שלך מהמילה גבול, אבל לדעתי, לא בכל מקום במערכת יחסים היא בעייתית, את יכולה לקרוא לזה מרחב אישי (גם לזה יש כבר קישור הגנתי- מרחב אישי מוגן
).מתחום הביולוגיה את יכולה לקרוא לגבול "ממברנה חצי חדירה", יש גמישות במה שעובר ובמה שלא
. יש מקומות שהגדרה שלילית יוצרת בעיה, כמו באותה אמנה, וזה הזכיר לי את ברכת הבית: בזה השער לא יבוא צער... וכו´. זה למשל תמיד הפריע לי.
סמנטיקה זה הרבה, והיא גם ענין של הרגל. אני מבינה את ההסתיגות שלך מהמילה גבול, אבל לדעתי, לא בכל מקום במערכת יחסים היא בעייתית, את יכולה לקרוא לזה מרחב אישי (גם לזה יש כבר קישור הגנתי- מרחב אישי מוגן
אני ידעתי שהבעיה הכרוכה
בהתנגדות למילה גבולות, אינה רק סמנטית, אלא קשורה לאסוציאציות רגשיות. לכן, כדי להסביר, שיש צורך בחיינו בגבולות, על מנת שיהיה לנו נעים לחיות יחד, ועל מנת שילדנו יתפתחו למבוגרים שנעים להיות לידם, חשוב לשים גבולות, ואז השאלה איך עושים זאת. מכל הדוגמאות שהבאתי, פרט לכמה דברים, אני משתמשת מעט מאד במונח לא", אבל הערך הצורך בהצבת גבול, ברור לי מאד. ילד יכול להחליט שהוא לא רוצה לשבת כדי לאכל. מצידי שלא ישב. אבל אם אני דואגת לבטיחותו, והוא עדיין לא יכול להבין זאת(גם הורים רבים, לא מבינים זאת), אז זה בסדר שלא ישב, אבל גם בסדר שלא יקבל אוכל. יאמרו המתנגדים שזה סוג של אילוף. לא אתנגד לדבריהם. כן ברמה מסויימת של יכולת קוגנטיבית, יש דברים שהם יכולים להבין רק ברמה של תוצאות של התנהגותם. ילד שלא רוצה לשכב על גבו בזמן ההחתלה, ואין דבר טבעי מזה, מהרגע שיכול להתהפך, אצור לו סביבת החתלה כזו מענינת, שהוא יהיה עסוק במה שאני מציעה לו, בשיחה ביננו, ולא יהיה עסוק בכך שלא נעים לא "להרגיש חסר אונים בשכיבתו על הגב, כי דסי או אמא רוצים לחתל אותו". הבעיה, ואני חוזרת עליה, שוב ושוב, שהורים רבים לא מבינים את מה שהפסיכולוגים אומרים, על שימוש מיותר במילה "לא " מחד, ועל הצורך בהצבת גבולות מאידך. זו הבעיה העיקרית, ולא כולם כמוך לאה, שחושבת הרבה על דרכי החינוך של ילדיך, והשפעתם על חייהם וחייך שלך. את התוצאות, אני רואה בשטח, ובין השאר. ההתנהגות האליה, הפרועה, קשורה לא רק לחיקוי סביבת המבוגרים האלימה, הצפיה בתכנים אלימים בטלוויזיה, אלא גם בחוסר הצבת גבולות, כפי שאני מבינה אותם, בחיי המשפחה. כבר כתבתי כאן, על קטנטנים מאד, שהחלו להכות את הוריהם. אם אחת, הייתה עם בתה בגן, כדי להחליט אם להשאירה בו. היא ספרה לי על רמת אלימות גבוהה מאד בין ילדי הגן(שהוא מאד שונה מגנים אחרים). מנהיג ההנהגות האלימה היה בנה של מפעילת הגן. הכרתי אותה קצת באופן אישי, לפני שפתחה את הגן. היא ספרה לי, שאינה יודעת להציב גבולות לילדיה, אבל אז עדיין לא הגיעו הדברים לידי אלימות. אותה אם, ואני חוזרת לאם שרצתה לשלב את בתה בגן, חוותה קשה ביותר את מצב האלימות בין קטנטנים בני 3-4, ויותר מכל, נדהמה, שאותו מנהיג, בנה של מפעילת הגן, ניגש אליה ונתן לה סטירה. זוהי הדגמה ברורה של חוסר גבולות קיצוני,= אי היכולת להבחין בין ילד, בן גילי, שאותו אני מכה, לבין מבוגר, אורח, שנמצא החצר. אני חושבת שהבנו זו את זו. דסי
בהתנגדות למילה גבולות, אינה רק סמנטית, אלא קשורה לאסוציאציות רגשיות. לכן, כדי להסביר, שיש צורך בחיינו בגבולות, על מנת שיהיה לנו נעים לחיות יחד, ועל מנת שילדנו יתפתחו למבוגרים שנעים להיות לידם, חשוב לשים גבולות, ואז השאלה איך עושים זאת. מכל הדוגמאות שהבאתי, פרט לכמה דברים, אני משתמשת מעט מאד במונח לא", אבל הערך הצורך בהצבת גבול, ברור לי מאד. ילד יכול להחליט שהוא לא רוצה לשבת כדי לאכל. מצידי שלא ישב. אבל אם אני דואגת לבטיחותו, והוא עדיין לא יכול להבין זאת(גם הורים רבים, לא מבינים זאת), אז זה בסדר שלא ישב, אבל גם בסדר שלא יקבל אוכל. יאמרו המתנגדים שזה סוג של אילוף. לא אתנגד לדבריהם. כן ברמה מסויימת של יכולת קוגנטיבית, יש דברים שהם יכולים להבין רק ברמה של תוצאות של התנהגותם. ילד שלא רוצה לשכב על גבו בזמן ההחתלה, ואין דבר טבעי מזה, מהרגע שיכול להתהפך, אצור לו סביבת החתלה כזו מענינת, שהוא יהיה עסוק במה שאני מציעה לו, בשיחה ביננו, ולא יהיה עסוק בכך שלא נעים לא "להרגיש חסר אונים בשכיבתו על הגב, כי דסי או אמא רוצים לחתל אותו". הבעיה, ואני חוזרת עליה, שוב ושוב, שהורים רבים לא מבינים את מה שהפסיכולוגים אומרים, על שימוש מיותר במילה "לא " מחד, ועל הצורך בהצבת גבולות מאידך. זו הבעיה העיקרית, ולא כולם כמוך לאה, שחושבת הרבה על דרכי החינוך של ילדיך, והשפעתם על חייהם וחייך שלך. את התוצאות, אני רואה בשטח, ובין השאר. ההתנהגות האליה, הפרועה, קשורה לא רק לחיקוי סביבת המבוגרים האלימה, הצפיה בתכנים אלימים בטלוויזיה, אלא גם בחוסר הצבת גבולות, כפי שאני מבינה אותם, בחיי המשפחה. כבר כתבתי כאן, על קטנטנים מאד, שהחלו להכות את הוריהם. אם אחת, הייתה עם בתה בגן, כדי להחליט אם להשאירה בו. היא ספרה לי על רמת אלימות גבוהה מאד בין ילדי הגן(שהוא מאד שונה מגנים אחרים). מנהיג ההנהגות האלימה היה בנה של מפעילת הגן. הכרתי אותה קצת באופן אישי, לפני שפתחה את הגן. היא ספרה לי, שאינה יודעת להציב גבולות לילדיה, אבל אז עדיין לא הגיעו הדברים לידי אלימות. אותה אם, ואני חוזרת לאם שרצתה לשלב את בתה בגן, חוותה קשה ביותר את מצב האלימות בין קטנטנים בני 3-4, ויותר מכל, נדהמה, שאותו מנהיג, בנה של מפעילת הגן, ניגש אליה ונתן לה סטירה. זוהי הדגמה ברורה של חוסר גבולות קיצוני,= אי היכולת להבחין בין ילד, בן גילי, שאותו אני מכה, לבין מבוגר, אורח, שנמצא החצר. אני חושבת שהבנו זו את זו. דסי
קט סטיבנס על גבולות
קראתי את ה"מאמר" (למעשה זו רשימת הנחיות לא מנומקות עד כמה שהצלחתי להבין) והקטע הבא משך את תשומת לבי: בשלבי הינקות הראשוניים אין כל משמעות להצבת הגבולות, ואף אין בכך צורך. תינוק בן חודשים ספורים אינו יכול להבין את משמעותם של איסורים, ואין כל צורך להגביל אותו או למנוע ממנו דבר מה במתכוון, על מנת "לחנך" אותו. למעשה, הגבולות מתחילים לקבל משמעות כלשהי רק כשמתפתחות אצל התינוק יכולות מוטוריות וקוגניטיביות מסוימות. אחרי הקטע הזה יש פירוט שמסביר שברגע שהתינוק מסוגל לעשות דברים בעצמו, זה הזמן להתחיל להגביל אותו. זה הזכיר לי קטע משיר של קט סטיבנס: From the moment I could talk I was ordered to listen (בתרגום חופשי: מהרגע שהצלחתי לדבר, הורו לי להקשיב.) כמה אירוני.
קראתי את ה"מאמר" (למעשה זו רשימת הנחיות לא מנומקות עד כמה שהצלחתי להבין) והקטע הבא משך את תשומת לבי: בשלבי הינקות הראשוניים אין כל משמעות להצבת הגבולות, ואף אין בכך צורך. תינוק בן חודשים ספורים אינו יכול להבין את משמעותם של איסורים, ואין כל צורך להגביל אותו או למנוע ממנו דבר מה במתכוון, על מנת "לחנך" אותו. למעשה, הגבולות מתחילים לקבל משמעות כלשהי רק כשמתפתחות אצל התינוק יכולות מוטוריות וקוגניטיביות מסוימות. אחרי הקטע הזה יש פירוט שמסביר שברגע שהתינוק מסוגל לעשות דברים בעצמו, זה הזמן להתחיל להגביל אותו. זה הזכיר לי קטע משיר של קט סטיבנס: From the moment I could talk I was ordered to listen (בתרגום חופשי: מהרגע שהצלחתי לדבר, הורו לי להקשיב.) כמה אירוני.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.