g u l i v e r 2
New member
נמאס לי
השתחררתי לפני 3 חודשים פחות או יותר. קיוויתי להתחיל חיים. עשיתי את מבחן הפסיכומטרי ומאז אני פשוט בכמעט דיכאון. אני לא מוצאת מקום עבודה. אולי אני לא מחפשת מספיק חזק... וזה רק מראה שאני כנראה לא באמת רוצה לעבוד. שאני מפחדת... קצת קשה לי להסביר מה אני מרגישה ומה עובר עליי. אני כנראה אתחיל ללמוד באוניברסיטה באוקטובר. וזוהי גם החלטה שכל כך קשה לי להחליט . אני רוצה ללמוד אבל מתחילים להתעורר בי כ"כ הרבה ספקות בקשר למה... בהתחלה זה היה משפטים ואז חשבתי קצת ברצינות ואמרתי שלהיות עו"ד זה פשוט לא אני. אין לי חלום ואין לי רצון כזה. ואז עברתי למנהל עסקים. אני עדיין חושבת על זה. העניין הוא שאני הבן אדם שהכי לא אוהב את כל התחום הזה של העמדת פנים ומכירה ודיבור מתחנף ללקוח רק כדי שהוא יקנה כמה שיותר. וזה נורא מתחבר לי למנהל עסקים ולכן אני לא יודעת אם אני אוהב ואם אני בכלל אצליח בתחום הזה. היום היה לי ניסיון מר. אחרי שההורים שלי שמו לב לזה שאני כבר במעין דיכאון, לא יוצאת מהבית ועם פרצוף חמוץ כל הזמן, הסכמתי לנסות ולעבוד באיזה בית קפה כזה. כ"כ שנאתי את זה. והייתי יום אחד. כ"כ שנאתי את זה. כ"כ! קשה לי עם החיוך התמידי ועם לא לשלב ידיים ולהראות עסוק ובכלל עם כל הקטע המכירתי הזה. אני כ"כ מופתעת שלא בכיתי עד עכשיו. עומד לי גוש שלם בגרון והוא בטח ייצא לאור רק כשאני אשכב במיטה. הכרית תתמלא בדמעות. ולא שכל ההתלבטויות האלה של אחרי הצבא מציקות לי גם פתאום משום מקום אני מתחילה לחשוב על ללמוד רפואה. ואין לי מושג מאיפה זה בא לי כי אני אחת כזאת שלמראה מזרק הראש מסתחרר. זה פשוט נראה לי משהו שאני ארגיש איתו טוב. שאם אני רוצה למצוא סיפוק במשהו, זה יהיה הדבר. לעזור לאחרים ברגעים קריטיים וגם לשמור על פרופיל נמוך. שזה מה שמתאים לי. ואם להיות פרקטיים, אז הציון פסיכומטרי לא ממש מספיק לי להתקבל בארץ. ובחו"ל זה הרבה כסף ורחוק מהבית ועוד חסרונות לא קטנים בכלל. וזה מסלול שנראה לי שאם לא בטוחים בו במאת האחוזים זה בעיה להתחיל איתו.ואני בכלל לא יודעת אם אני רוצה את זה! ועוד משהו- להורים שלי לא אמרתי את זה. אני לא יודעת אם בכלל כדאי להוציא את זה לאור. אם זו לא בדיחה לא מצחיקה. אני כ"כ מבולבלת ואין לי מושג מה לעשות. ואני מכירה את כל הפסיכולוגיה בגרוש על זה שפשוט צריך להתחיל וזה יסתדר, ולהאמין, ולשבת עם עצמי חזק ולברר מה אני באמת רוצה ולדבר עם ההורים ועוד ועוד... אני פשוט לא יודעת אם אני מוכנה לזה.
השתחררתי לפני 3 חודשים פחות או יותר. קיוויתי להתחיל חיים. עשיתי את מבחן הפסיכומטרי ומאז אני פשוט בכמעט דיכאון. אני לא מוצאת מקום עבודה. אולי אני לא מחפשת מספיק חזק... וזה רק מראה שאני כנראה לא באמת רוצה לעבוד. שאני מפחדת... קצת קשה לי להסביר מה אני מרגישה ומה עובר עליי. אני כנראה אתחיל ללמוד באוניברסיטה באוקטובר. וזוהי גם החלטה שכל כך קשה לי להחליט . אני רוצה ללמוד אבל מתחילים להתעורר בי כ"כ הרבה ספקות בקשר למה... בהתחלה זה היה משפטים ואז חשבתי קצת ברצינות ואמרתי שלהיות עו"ד זה פשוט לא אני. אין לי חלום ואין לי רצון כזה. ואז עברתי למנהל עסקים. אני עדיין חושבת על זה. העניין הוא שאני הבן אדם שהכי לא אוהב את כל התחום הזה של העמדת פנים ומכירה ודיבור מתחנף ללקוח רק כדי שהוא יקנה כמה שיותר. וזה נורא מתחבר לי למנהל עסקים ולכן אני לא יודעת אם אני אוהב ואם אני בכלל אצליח בתחום הזה. היום היה לי ניסיון מר. אחרי שההורים שלי שמו לב לזה שאני כבר במעין דיכאון, לא יוצאת מהבית ועם פרצוף חמוץ כל הזמן, הסכמתי לנסות ולעבוד באיזה בית קפה כזה. כ"כ שנאתי את זה. והייתי יום אחד. כ"כ שנאתי את זה. כ"כ! קשה לי עם החיוך התמידי ועם לא לשלב ידיים ולהראות עסוק ובכלל עם כל הקטע המכירתי הזה. אני כ"כ מופתעת שלא בכיתי עד עכשיו. עומד לי גוש שלם בגרון והוא בטח ייצא לאור רק כשאני אשכב במיטה. הכרית תתמלא בדמעות. ולא שכל ההתלבטויות האלה של אחרי הצבא מציקות לי גם פתאום משום מקום אני מתחילה לחשוב על ללמוד רפואה. ואין לי מושג מאיפה זה בא לי כי אני אחת כזאת שלמראה מזרק הראש מסתחרר. זה פשוט נראה לי משהו שאני ארגיש איתו טוב. שאם אני רוצה למצוא סיפוק במשהו, זה יהיה הדבר. לעזור לאחרים ברגעים קריטיים וגם לשמור על פרופיל נמוך. שזה מה שמתאים לי. ואם להיות פרקטיים, אז הציון פסיכומטרי לא ממש מספיק לי להתקבל בארץ. ובחו"ל זה הרבה כסף ורחוק מהבית ועוד חסרונות לא קטנים בכלל. וזה מסלול שנראה לי שאם לא בטוחים בו במאת האחוזים זה בעיה להתחיל איתו.ואני בכלל לא יודעת אם אני רוצה את זה! ועוד משהו- להורים שלי לא אמרתי את זה. אני לא יודעת אם בכלל כדאי להוציא את זה לאור. אם זו לא בדיחה לא מצחיקה. אני כ"כ מבולבלת ואין לי מושג מה לעשות. ואני מכירה את כל הפסיכולוגיה בגרוש על זה שפשוט צריך להתחיל וזה יסתדר, ולהאמין, ולשבת עם עצמי חזק ולברר מה אני באמת רוצה ולדבר עם ההורים ועוד ועוד... אני פשוט לא יודעת אם אני מוכנה לזה.