חיפושית בקפה 20
New member
נמאס לי!
צריכה עיצות, וכמה שיותר! אני יוצאת עם מישו כבר חצי שנה. מזה יוצאת, חברים והכל (או שלי רק זה נראה ככה?). הסיפור שלנו התחיל לאחר ידידות של הרבה הרבה שנים, מהחטיבה. לא יודעת אם לקרוא לזה אהבה, אבל אני ממש לא אדישה אליו, ונראה לי שגם הוא לא אליי. הוא בנאדם סגור, מופנם, שתקן, להוציא ממנו מילה זה כמו להשיג שלום בנינו לבין סוריה. אבל לזה התרגלתי. יש דבר אבל שממש מפריע לי. הוא לא מוכן שאני אגיע אליו הביתה. וזה לא שאני לא מכירה את המשפחה שלו (ידידים מהחטיבה, אומנם לא היינו הכי קרובים אז אבל עדיין, כבר אמרתי), אנחנו גרים בעיר ממש קטנה שכולם מכירים את כולם. כל פעם שאנחנו נפגשים זה אצלי. אנחנו בקושי יוצאים כי הוא לא הטיפוס שיוצא ואני חוזרת גמורה אחרי שבוע בבסיס. אבל ממש מפריע לי שאני לא "מוזמנת" אליו. ניסיתי לדבר איתו על זה וכל פעם זה היה "אחי בבית" (הם באותו החדר). אמרתי סבבה, אינבעיה. האח התגייס בשעה טובה. קרבי. אתם מבינים שהיציאות שלו לא הכי טובות. אבל עדיין לא קורה שנפגשים אצלו. ניסיתי לברר מה מסתתר מאחורי הקטע המוזר הזה אבל אין לו תירוץ מספק מספיק. זה התחיל מזה להמאס עליי. כאילו שהוא מתבייש בי. ולא נראה לי. נקודת נוספת היא שהוא יכול להיות בנאדם שונה לגמרי אם הוא נמצא איתי לבד או שאנחנו נמצאים במקום ציבורי עם עוד אנשים. שם הוא בקושי מוכן לתת יד, שלא לדבר על דברים מעבר. כשאנחנו לבד זה הרבה יותר מלהחזיק ידיים (אם אתם מבינים). קיצר, מה נסגר איתו??? מה דעתכם? נואשת, מיואשת, ומבואסת.... עזרה! תודה
צריכה עיצות, וכמה שיותר! אני יוצאת עם מישו כבר חצי שנה. מזה יוצאת, חברים והכל (או שלי רק זה נראה ככה?). הסיפור שלנו התחיל לאחר ידידות של הרבה הרבה שנים, מהחטיבה. לא יודעת אם לקרוא לזה אהבה, אבל אני ממש לא אדישה אליו, ונראה לי שגם הוא לא אליי. הוא בנאדם סגור, מופנם, שתקן, להוציא ממנו מילה זה כמו להשיג שלום בנינו לבין סוריה. אבל לזה התרגלתי. יש דבר אבל שממש מפריע לי. הוא לא מוכן שאני אגיע אליו הביתה. וזה לא שאני לא מכירה את המשפחה שלו (ידידים מהחטיבה, אומנם לא היינו הכי קרובים אז אבל עדיין, כבר אמרתי), אנחנו גרים בעיר ממש קטנה שכולם מכירים את כולם. כל פעם שאנחנו נפגשים זה אצלי. אנחנו בקושי יוצאים כי הוא לא הטיפוס שיוצא ואני חוזרת גמורה אחרי שבוע בבסיס. אבל ממש מפריע לי שאני לא "מוזמנת" אליו. ניסיתי לדבר איתו על זה וכל פעם זה היה "אחי בבית" (הם באותו החדר). אמרתי סבבה, אינבעיה. האח התגייס בשעה טובה. קרבי. אתם מבינים שהיציאות שלו לא הכי טובות. אבל עדיין לא קורה שנפגשים אצלו. ניסיתי לברר מה מסתתר מאחורי הקטע המוזר הזה אבל אין לו תירוץ מספק מספיק. זה התחיל מזה להמאס עליי. כאילו שהוא מתבייש בי. ולא נראה לי. נקודת נוספת היא שהוא יכול להיות בנאדם שונה לגמרי אם הוא נמצא איתי לבד או שאנחנו נמצאים במקום ציבורי עם עוד אנשים. שם הוא בקושי מוכן לתת יד, שלא לדבר על דברים מעבר. כשאנחנו לבד זה הרבה יותר מלהחזיק ידיים (אם אתם מבינים). קיצר, מה נסגר איתו??? מה דעתכם? נואשת, מיואשת, ומבואסת.... עזרה! תודה
